בית ביום, עונת 2011/12: הדרום-מזרחי
מיאמי קרובה לכתר, אורלנדו קרובה לאובדן עשתונות, אטלנטה קרובה לאמצע, וושינגטון ושארלוט מקווה להתקרב לעתיד טוב יותר. חמש קבוצות הבית הדרום-מזרחי, בסקירה מקיפה לקראת פתיחת עונת ה-NBA, לפי הסדר המשוער בסוף העונה הקרובה
בעונה שעברה: 24:58 (מקום 2 במזרח. עברו את פילי 1:4, את בוסטון 1:4, את שיקאגו 1:4, והפסידו בגמר לדאלאס 2:4). אולם: אמריקן איירליינס ארינה. מאמן: אריק
הבית האטלנטי: בוסטון הזקנה והקרב על ניו יורק
רוצים לעקוב אחרי ערן סורוקה וה-NBA?
באו: שיין באטייה (ממפיס); הרוקי נוריס קול; מריו צ'למרס, ג'יימס ג'ונס וג'ואן הווארד הושארו. שחקני מפתח שנשארו: לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כריס בוש, יודוניס האסלם, ג'ואל אנתוני, מייק מילר. עזבו: מייק ביבי (ניקס), ג'מאל מגלור (טורונטו), זידרונאס אילגאוסקאס (פרש). אליפויות: 1.
אפשר לומר שהרף מוצב די גבוה, כשהשאלה המרכזית הניצבת בפניך בפתיחת העונה היא "האם לברון ג'יימס יתפקד הפעם ברבע הרביעי בסדרת הגמר".
כלומר, ההנחה היא שהם יגיעו לגמר, ומכאן מתחיל להיות מעניין. כידוע ב-NBA, שום דבר לא בטוח – אבל אם בעונה שעברה עוד צצו, בעיקר בחודש הראשון, סימני שאלה רבים לגבי יציבות המאמן, החיבור בין הכוכבים ואיכות הצוות המסייע, הרי שעל רובם כבר התקבלו תשובות.
ספולסטרה זכה להארכת חוזה, ובסופו של דבר, אחרי החודש הראשון הקשה ואחרי הדיבור על הבכי בחדר ההלבשה, אפשר לומר שהוא
לגבי החיבור בין הכוכבים, כמעט קשה להיזכר - אלא אם כן שמך דן גילברט ואתה בעסקי המשכנתאות - בימים בהם לברון שיחק לבד. הציוות שלו עם ווייד נראה טבעי. מבחינתו תקראו לו באטמן או רובין, ג'ורדן או פיפן, הנזל או גרטל או משה גרטל, זה לא ממש משנה לו.
רוב הרגעים הגדולים של ההיט בפלייאוף האחרון, לפחות עד סדרת הגמר, רשומים על שמו, כולל עשר הנקודות האחרונות בסדרה נגד בוסטון, התפרצות נדירה של כישרון נדיר בכמה רגעים בהם אף אדם בעולם לא היה מסוגל לעצור את האיש בגופיה מספר 6. הקיץ, כך מספרים, הוא אף שיפר את משחקו עם הגב לסל.
לגבי הצוות המסייע - כאן חל שיפור קל בלבד, עם שיין באטייה שהגיע מממפיס, בתפקיד "מייק מילר, רק מוצלח", ועם הרוקי נוריס קול והסנטר אדי קרי. באטייה הוא מנייה בטוחה על המגרש ומחוצה לו - יכול לשחק כ-3 וכ-4, שומר מצוין, אינטליגנט, מנהיג, מצחיק, דמות סופר-חיובית בחדר ההלבשה, ורק הגיל, 33, קצת מציק.
קול הוא שחקן פיק'נ'רול טוב, אבל רוקי מקליבלנד סטייט שנבחר במקום ה-28 הוא לא יותר מהימור בשלב זה. קרי הוא תעלומה. הוא סיפר שהוריד 70 פאונד, אבל עדיין, בעיות בריאות לא איפשרו לו להשתתף ברוב החלק המעשי של ההכנה.
העובדה שלמיאמי יש שניים (וחצי, נניח) שחקנים ברמת סופר-גלאקטיקוס לא אומרת ששניהם צריכים לשחק 48 דקות כל ערב. גם הם בני אדם וגם הם מצתבטים, ואחרי הכל, לג'יימס, בגיל 26, יש כבר קילומטראז' מטורף של 29,082 דקות ליגה ופלייאוף, ולדוויין ווייד עוד 24,066 דקות משלו. שניהם לא ילדים ושניהם ישמחו לנוח, לא רק אחרי שההפרש גדל ל-20.
מיאמי עדיין רחוקה מלהיות קבוצה מושלמת - ואולי גילברט ארינאס יגיע לתגבר את הקו האחורי - אבל זה לא אומר שהיא לא קרובה מאוד לטופ. ייתכן שהעונה היא גם תגיע לשם.
רגע שנזכור מההשבתה: ווייד משתתף בישיבת מו"מ וצועק על דייויד סטרן, לפי הדיווחים: "תפסיק להצביע עליי! אני לא ילד!". קלאסיקה.
אופטימי: כל שושלת צריכה להתחיל ממשהו.
פסימי: השאלה הבוערת של הקיץ הבא: לאן נעלם לברון ג'יימס ברבע הרביעי של משחקי גמר המזרח?
בעונה שעברה: 30:52 (מקום 4 במזרח. עפו מול אטלנטה 4:2). אולם: אמוויי סנטר. מאמן: סטן ואן גאנדי (52, עונה חמישית בתפקיד). באו: גלן דייויס, וון ווייפר (בוסטון); ג'ייסון ריצ'רדסון וארל קלארק הושארו, והרוקיס ג'סטין הארפר ודאנדרה ליגינס. שחקני מפתח שנשארו: דווייט הווארד, ג'אמיר נלסון, הידו טורקוגלו, ריאן אנדרסון, ג'ייג'יי רדיק. עזבו: גילברט ארינאס (אמנסטי), ברנדון באס (בוסטון). אליפויות: 0.
ברוכים הבאים לדנבר נאגטס, עונת 2010/11: עונה שתתנהל בצל אפשרות העזיבה של הכוכב הגדול, המסיים חוזה בקיץ. אבל למעשה, יש כמה דברים שהופכים את מצבה של המג'יק לחמור אף יותר.
הסגל לא השתפר; חוזים חדשים שהוענקו לגלן דייויס ולג'ייסון ריצ'רדסון, שירוויחו יחד 51 מיליון דולר בארבע השנים הקרובות, מגדילים את מס המותרות; ואם זה לא מספיק, האולסטאר נערך שם העונה, כך שהלחץ התקשורתי באיזור פברואר יתגבר, ומעל המועדון מרחפת טראומה מ-1996.
שאקיל אוניל סיים אז חוזה ועזב ללא תמורה. אם זה מה שיקרה הפעם, לראשי המועדון לא תישאר ברירה אלא להטביע את יגונם בטיפה המרה.
אה, בעצם אחד מהם כבר עשה את זה. בוב ואנדר ויידה, ה-CEO, הרים טלפון לדווייט הווארד לפני כשבועיים וניסה לשכנע אותו להישאר.
פרוצדורה מקובלת ושגרתית, רק שהשיחה נעשתה באחת בלילה, הווארד היה בטוח שבצד השני מדבר איתו אדם שיכור, ובוב החביב סיפר בדיעבד: "ביליתי עם חברים ושתיתי כמה כוסות יין. אולי דווייט חשב שזה לא הולם לדבר ביזנס אחרי כמה כוסות יין. אולי הייתי צריך לחכות לבוקר". עם ההנגאובר באה גם התפטרות. מחליפו בתפקיד, אלכס מרטינס, כבר שוחח עם דווייט ויצא אופטימי. אבל האופטימיות הזו עדיין עומדת בסימן שאלה גדול.
כדי שהווארד יישאר באורלנדו, הוא צריך הוכחה שהמג'יק בנויים כדי לנצח ולנצח עכשיו. רק שאת הפיצוץ הגדול בסגל הם כבר עשו לפני שנה, איבדו את מיקאל פיטרוס שהיה חלק חשוב בהגנה הקבוצתית ואת מרצין גורטאט שפורח בפניקס (וגם, לזכותם ייאמר, את וינס קרטר ורשארד לואיס), וקיבלו בתמורה את ג'ייסון ריצ'רדסון, הידו טורקוגלו, גילברט ארינאס וארל קלארק.
ריצ'רדסון הפך באורלנדו משחקן התקפה מגוון לקלעי שלשות בלבד, טורקוגלו שכח את היכולת שלו בשנת 2009, ארינאס הפך משחקן גמור לשחקן גמור עוד יותר, וקלארק התפרסם בקיץ כאשר ברח מהליגה הסינית בגלל שלא הסתדר עם האוכל.
גם החוזה הגבוה שקיבל ביג בייבי דייויס, שחקן הפנים מבוסטון, לא יטשטש את העובדה שהבחור מעולם לא הוביל קבוצה, לא היה אפילו אופציה שלישית בחמישייה, וכנראה אינו האדם הבוגר ביותר מנטלית שראיתם.
ואן גאנדי עדיין שם, כך שגם שיטת המשחק לא תשתנה. במלים אחרות: כל הפסד יגביר את הלחץ, כל משבר יעצים את הדיבורים על עזיבה של הווארד. אם יהיה למג'יק מזל גדול, הכל יתחבר העונה והווארד ישתכנע. אם יהיה להם סתם מזל, הם לפחות יקבלו עליו משהו. אם לא יהיה להם מזל, הווארד יעזוב תמורת כלום, ואז...
"על איזה וויסקי חזק אתם ממליצים? אתם לא יודעים איזה יום עבר עליי" (אלכס מרטינס, יולי 2012).
רגע שנזכור מההשבתה: פרט לקלארק ולרוטב הסצ'ואן, היה גם את ברנדון באס, עוד לפני שעבר לבוסטון, שפצח בקריירה כזמר R&B. אה, והווארד היה מועמד לריאל מדריד. חחח.
אופטימי: הווארד מתקשר למרטינס באחת בלילה, אחרי ההעפלה המדהימה לגמר ה-NBA ואחרי כמה כוסות יין, ומודיע שהוא נשאר.
פסימי: סופרמן עף, ומשאיר רק אבק.
בעונה שעברה: 38:44 (מקום 5 במזרח. עברו את אורלנדו 2:4, עפו מול שיקאגו 4:2). אולם: פיליפס ארינה. מאמן: לארי דרו (53, עונה שנייה בתפקיד). באו: טרייסי מגריידי (דטרויט), ולדימיר רדמאנוביץ' (גולדן סטייט), ג'נארו פארגו (שיקאגו), ג'רי סטקהאוס; ג'ייסון קולינס הושאר. שחקני מפתח שנשארו: ג'ו ג'ונסון, ג'וש סמית', אל הורפורד, מרווין וויליאמס, קירק הינריך, ג'ף טיג. עזבו: ג'מאל קרופורד (פורטלנד), דמיאן ווילקינס (דטרויט). אליפויות: 1.
חידה, להתחלה. מיהן שלוש הקבוצות היחידות בליגה שהגיעו לחצאי הגמר האיזוריים בכל שלוש השנים האחרונות? לייקרס, בוסטון ו... אטלנטה.
אז למה לא מדברים על אטלנטה כעל מועמדת לאליפות? תקשורת עוינת? הטייה נגד ההוקס? או סתם העובדה שהם, נניח, דורגו במקום ה-25 בליגה בעונה שעברה בנקודות למשחק, סיימו את העונה הרגילה עם יחס סלים שלילי, איבדו שחקן מפתח בדמותו של קרופורד, ולא מביאים שום בשורה חדשה לעונה הנוכחית?
השלד של ההוקס ידוע ומוכר. ג'ו ג'ונסון כבר בן 30, הורפורד וסמית' בני 26-25, ושלושתם, כך נראה, הגיעו לתקרת הפוטנציאל שלהם. היינריך הוותיק וטיג הצעיר, שהראה סוף סוף מה הוא יודע לעשות במהלך הסדרה נגד הבולס, משלימים יחד רכז אחד בינוני פלוס.
מגריידי ופארגו ינסו לחקות את קרופורד כשחקן שישי, רדמאנוביץ' ייתן קליעה מבחוץ, פאצ'וליה וקולינס יילכו מכות מתחת לסלים, וזהו. קבוצה טובה, בימים מסוימים טובה מאוד, אבל לא באמת שייכת לעילית.
המאמן דרו, שהחליף את מייק וודסון, שם יותר דגש על הנעת כדור מאשר על בידודים כשיטת משחק התקפית, אבל ההתקפה תחתיו רק הלכה ונחלשה. יתרה מזאת, גם עם גארד גבוה כמו ג'ונסון, אתלט עילאי כמו סמית' ושחקן פנים יעיל כמו הורפורד, ההוקס דורגו - קחו נשימה - במקום האחרון בליגה בסלי שדה שהושגו ממרחק אפס (12.7 למשחק), ובנסיונות זריקה משם (20.0). כן, הם הובילו את ה-NBA כולה בסלים שנקלעו מטווח של חמישה מטר עד קשת השלוש. יוהו. לכו תקחו ככה אליפות.
המפתח לשיפור ההתקפי, אם כן, תלוי בניצול היתרונות של סמית' באתלטיות, ושל הורפורד בפיזיות ובחוכמת משחק, כדי לחזור ולאיים על הטבעת יותר.
אין להם בסגל הנוכחי, פרט להיינריך ואולי רדמאנוביץ' אם יוריד את החלודה מהידית, אף איום ברמה גבוהה מחוץ לקשת. יש להם הרבה שחקנים שהם טובים מדי מכדי לוותר עליהם בטרייד, אבל לא טובים מספיק כדי לקחת קבוצה עד הסוף. וכשרואים קבוצות מסביב, כמו הניקס והסיקסרס, הולכות ומשתפרות, כבר לא בטוח שגם הרצף מפיסקת הפתיחה יישמר.
רגע שנזכור מההשבתה: איש העסקים מלוס אנג'לס אלכס מרואלו, בעל רשת פיצריות גדולה, רוכש את הקבוצה - רק כדי שהעיסקה תיפול בשל חוסר יכולות כלכליות מצדו, וכך המועדון חוזר לידי קבוצת "אטלנטה ספיריט", שסבלה אף היא ממאבקי שליטה.
כמו כן, המשורר איתן תומאס נשלח לכתוב טור דעה בשם השחקנים וניסה להשוות את המאבק החברתי "occupy" למאבקו של מגזר שהרוויח בממוצע בעונה שעברה יותר מחמישה מיליון דולר.
אופטימי: על אפכם ועל חמתכם הגענו שוב לחצי גמר המזרח! יההה!!!
פסימי: פיצה קרה בלי טעם, ואולי גם בלי מקום בפלייאוף. רוצים גם לחם שום דבר?
בעונה שעברה: 59:23 (מקום 13 במזרח). אולם: ורייזן סנטר. מאמן: פליפ סונדרס (56, עונה שנייה בתפקיד). באו: רוני טוריאף, רוג'ר מייסון (ניקס), מו אבאנס וחמאדי אנג'אי הושארו; הרוקיז יאן וסלי, כריס סינגלטון ושלווין מאק. שחקני מפתח שנשארו: ג'ון וול, ג'אוייל מקגי, אנדריי בלאטש, ניק יאנג, רשארד לואיס, ג'ורדן קרופורד. עזבו: ג'וש הווארד (יוטה), אות'יוס ג'פרס. אליפויות: 1.
בהשוואה לכל בן אנוש, ג'ונתן הילדרד וול היה צריך לזכות בעונה שעברה בתואר רוקי העונה. ממוצעים נאים מאוד של 16.4 נקודות, 8.3 אסיסטים, 4.6 ריבאונדים ו-1.8 חטיפות (למרות שהחסיר 13 משחקים והתמודד עם פציעה) היו גם מזכים אותו בתואר, אלמלא היה מפציע בלוס אנג'לס בחור אחד שבכלל נבחר שנה קודם, קופץ מעל מכוניות ואנשים ומלקט אותו בנונשלנטיות.
אבל לוול היה הישג שגם לגריפין לא היה: הוא זכה לשחק, במשחק עונה רגילה, בחמישייה שכולה רוקיז.
כן, וושינגטון וויזארדס היא קבוצה צעירה. פרט ללואיס, שנקלע בעל כורחו לסיטואציית "המבוגר האחראי", הגיל של חמשת שחקני המפתח שממשיכים הוא 21 (וול), 23 (מקגי וקרופורד), 25 (בלאטש), ו-26 (יאנג), וזה לפני שמדברים על הרוקיז הטריים מצ'כיה ומבאטלר.
יש הרבה מקום לשיפור, כפי שהבנתם על פי הגילאים והמאזן. אבל לשם כך צריך המאמן פליפ סונדרס להצליח לחדור אל מוחותיהם של הילדים שלו, אלה שגדלו על מורשת הדאחקות של גילברט ארינאס, ולהנחיל להם כמה קונספטים שזרים להם.
למשל, קבוצתיות. וול הוא מוסר נהדר, אבל רוב חבריו מעדיפים לשמור את הכדור לעצמם ולהתמסר עם הטבעת. גם עם רכז משובח שכזה, הוויזארדס דורגו במקום הלפני אחרון בליגה באסיסטים.
וול, למרות שהחסיר כמעט שישית עונה, עדיין מסר 36 אחוז מהאסיסטים של הקבוצה כולה. יאנג, קרופורד, בלאטש, לואיס - כולם ידועים יותר בזכות ארסנל התקפי משובח ו/או יכולת אתלטית מרשימה, ופחות בזכות נכונות יוצאת דופן לחלוק בתהילה עם אחרים.
או למשל, אחריות. להבין שעם כישרון גולמי כל כך גדול, ובמועדון שמנסה לבנות את עצמו מחדש ולהתחבר לקהל שנטש בימי התקרית המגעילה של ארינאס, צריך להפסיק עם השטויות, להגיע מרוכזים לפרקט בכל ערב, ולתת עבודה.
להבין שהצהרות כמו "אני רוצה להיות יותר טוב ממייקל ג'ורדן", תוצרת קרופורד הצעיר, צריך גם לתרגם למעשים, או לפחות לנסות. על הפרקט, למרות גילו הצעיר, וול הוא המנהיג שלהם, והשינוי צריך להתחיל ממנו. אם הוא וסונדרס יצליחו לרתום את החברים לקונספט הזה, אנחנו עשויים לחזות במשהו מבטיח בעיר הבירה.
רגע שנזכור מההשבתה: ג'אוייל מקגי יוצא ראשון מאסיפת שחקנים ומדווח לתקשורת ש"חלק מהשחקנים אומרים שהם מוכנים להתקפל". ואחר כך יוצא במסע לטיהור שמו ועושה עוד יותר נזק. בטוויטר הוא כתב "מעולם לא אמרתי שמישהו מוכן להתקפל! התקשורת עיוותה את דבריי!". בתגובה, העלו כלי התקשורת באל.איי את ההקלטה. אופס.
אופטימי: לאחר תקופת השבתה בה הצליח, בין היתר, להטביע אחרי שמסר לעצמו לקיר, וול משלים עונה אישית נהדרת עם תואר השחקן המשתפר.
פסימי: סרטוני הווידאו של הדאחקות באימונים מביאים הרבה יותר רייטינג מאשר המשחקים.
בעונה שעברה: 48:34 (מקום 10 במזרח). אולם: טיים וורנר קייבל ארינה. מאמן: פול סיילאס (68, מונה באמצע העונה שעברה). באו: רג'י וויליאמס (גולדן סטייט), קורי מאגטי (מילווקי), דריק בראון (ניקס), ביירון מאלנס (אוק סיטי), הרוקיס קמבה ווקר וביסמאק ביומבו. שחקני מפתח שנשארו: די.ג'יי אוגוסטין, בוריס דיאו, טיירוס תומאס. עזבו: סטיבן ג'קסון, שון ליבינגסטון (מילווקי), קוואמי בראון ודומיניק מקגווייר (גולדן סטייט). אליפויות: 0.
אי שם בימי ההשבתה הלא עליזים, כאשר מייקל ג'ורדן התייצב, חמוש בסיגר, מול ארגון השחקנים ובראש חבורת ה"הארדליינרס" שדרשה ויתורים עוד יותר מרחיקי לכת, רצה שמועה לפיה שחקני הליגה החליטו לא לחתום אצל ג'ורדן בתור פרנציפ. בהתחשב בכך שרק שניים מהם בחרו לחתום בבובקאטס מרצונם החופשי - רג'י וויליאמס ודריק בראון - נראה שכך קרה.
רק שלמעשה יש עוד סיבות טובות לא ללכת לשארלוט, ולא רק מכיוון שהיא שוק קטן וקבוצה חסרת מסורת. לאחר שהקבוצה כבר הגיעה לפלייאוף 2009/10, החליט ג'ורדן שבינוני פלוס זה לא מספיק בשבילו, והתחיל לפרק. טייסון צ'נדלר, סטיבן ג'קסון והסמל היחיד שהיה לקבוצה אי פעם, ג'ראלד וואלאס, נשלחו מערבה בטריידים.
במקומם הגיעו כל מיני חלקי חילוף משונים, שהביאו את המאמן סיילאס להצהרה הבאה: "קורי מאגטי יהיה נקודת הציר של ההתקפה שלנו". נכון עושה חשק? מאגטי, הרכש הבולט של הקבוצה בקיץ (בטרייד לפני ההשבתה), הוא סקורר לא רע, שמתמחה בהגעה לקו העונשין.
רק שכאשר שחקן שזוהי קבוצתו הרביעית מאז 2008, שגילו הוא 32 ושמעולם לא נבנתה סביבו קבוצה, הוא נקודת הציר... הבנתם. אלמלא הגעתם של וויליאמס הסקורר מגולדן סטייט - שבינתיים נפצע לחודש-חודשיים - ושל אלוף המכללות קמבה ווקר מקונטיקט, לא היה ברור לנו איך הקבוצה מתכוונת להגיע ל-70 נק' במשחק. בעונה שעברה, עם שחקני התקפה מגוונים כג'קסון וג'ראלד וואלאס, הם דורגו במקום ה-29 בליגה בקליעה.
כאן לא נגמרים החסרונות. די.ג'יי אוגוסטין הומלך כרכז ראשון במקום ריימונד פלטון אבל לא הצליח להיכנס לנעליו. באין גבוהים אמיתיים - מי היה מאמין שאפשר להתגעגע לקוואמי בראון - בוריס דיאו עומד להפוך לסנטר פותח. פיתרון שעבד, חד פעמית ובשל אילוצי פציעות ורוטציה קצרה, במסגרת קונספט הכדורסל המשוגע והמהיר של מייק דאנטוני בפניקס.
אף אחד לא מבטיח שהסיפור יצליח שוב: דיאו, 205 ס"מ על יותר מדי ק"ג, מתקשה להפריע ליריבים מתחת לסל. דסאגנה ג'ופ סולידי יותר בהגנה, אבל לא קיים בהתקפה. טיירוס תומאס ואולי גם הרוקי ביומבו יספקו מטריה אווירית, אבל זה לא יספיק.
רגע שנזכור מההשבתה: סטפון מארברי מצטרף מסין בשיאו של משבר האמון לחובטים בג'ורדן. "מייקל 'זיוף' ג'ורדן הוא בוגד. נקודה. הוא שוכח מאיזה חור הוא הגיע. הוא הפך מ-MJ דה בלאק קאט לאיש ששכח שהוא היה שחקן. תמכור את הקבוצה שלך אם אתה לא יכול להרוויח ממנה כסף. אתה סתם בחור רגיל עכשיו!"
אופטימי: ווקר מועמד לרוקי העונה, ומצליח לשבור את שרשרת הנאחסים של מייקל ג'ורדן בדראפט. הבובים מצליחים לשמור על כבודם העצמי בדרך לאיזור 23-22 הניצחונות. MJ מעשן עוד סיגר והולך לשחק גולף.
פסימי: ווקר ממשיך את מורשת הנפלים של ג'ורדן, דיאו חוטף דאנקים על הראש בשרשרת, והודות לפציעות ולעומס, שארלוט נתקעת על 85 נק' לערב ומתקשה להגיע למספר ניצחונות דו ספרתי. MJ מעשן עוד סיגר והולך לשחק גולף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם