פותחים שולחן 2011/12: מזרח ה-NBA
אחרי אילו שחקנים שווה לעקוב? האם מיאמי שוב תרמוס את שיקאגו? מה לניקס ולמנטליות הגנתית? איך לארי בירד חוזר לכותרות? וממתי מייקל ג'ורדן נצמד לתחתית? שישה כותבים, חמש שאלות, עונה אחת שנפתחת ביום ראשון. חלק א'
אודי הירש: שני דברים חשובים אירעו הקיץ למיאמי: הרכישה של שיין באטייה וסיבוב המכללות של אריק ספולסטרה. המאמן המשועמם של ההיט יצא למסע בין מאמני קולג'ים, אבל דווקא מאמן קבוצת הפוטבול של אורגון, צ'יפ קלי, הציע לו לחקות את סגנון המשחק של קבוצתו ולהתבסס על ריווח ומהירות.
קצת מטריד שספולסטרה לא עלה על כך בעצמו. אם הוא אכן יעמוד בהצהרותיו, יאמץ את שיטת השואוטיים מימיו של הבוס פט ריילי בלייקרס ויסיט את לברון ג'יימס לעמדה מספר ארבע, הדרך של ההיט לגמר סלולה.
אורן יוסיפוביץ: מיאמי היט. כי היא היתה השנייה הכי טובה באיזור בעונה שעברה (בלי קשר למאזן), והברק לא מוכה פעמיים. והבולס קבוצה, והניקס גם בסביבה. אבל זה קודם כל האיזור של מיאמי. ההיט, אגב, לא בטוח יסיימו עם המאזן הטוב בקונפרנס, אבל יהיו בגמר. אל תדאגו, הם יהיו. תשאלו את שיין באטייה.
מיכה להב: אני כמעט מצטער בשביל הבולס. אם ריצ'רד המילטון היה עובר לשיקאגו כבר בעונה שעברה, אולי היינו מדברים על דריק רוז כ-MVP של העונה הרגילה ושל גמר הפלייאוף. אבל ריפ הצטרף רק עכשיו, וזה מאוחר מדי.
האליפות העונה כל כך רשומה על שמה של מיאמי,
בית ביום: הצפון מערבי
ערן סורוקה: שיקאגו, מכיוון שהשאלה היתה על 'קבוצה'. לא אמרנו שהיא תגיע לגמר בהכרח, או שתסיים עם המאזן הטוב ביותר, אבל אם הייתי צריך לבחור חמישייה לצאת איתה למלחמה הייתי הולך על הבולס, ואם הייתי צריך לבחור עשירייה, אז גם.
ת'יבדו הנהדר, האנרגיות החיוביות, המורשת המתעוררת לחיים וכמות האנשים היעילים שיש לה על הספסל - כולל פוטנציאל גדול כמו עומר אשיק, שיום אחד גם יתפרץ, מעידים שזו קבוצה שיכולה להתמודד עם כל אתגר, אפילו בעונה מסובכת, מתישה ורוויית פציעות. בעצם, היא כבר עשתה את זה בעונה שעברה.
שגיא רפאל: ללא ספק, מיאמי היא הקבוצה לנצח. ההיט עברו שקט תעשייתי והוסיפו את באטייה למיקס. הבולס הסתפקו בהמילטון, הניקס הביאו את צ'נדלר על חשבון בילאפס, הסלטיקס נשארו בלי סנטרים, המג'יק לפני פירוק, והנטס עדיין מדברים עם מי שמוכן לדבר איתם, אבל מקפידים שלא ייצא מזה שום דבר.
הבולס ינסו לאיים על ההיט, אבל ללא פציעה של אחד משניים וחצי הגדולים, אני לא רואה אף קבוצה עוצרת את ההיט בדרך למאזן הטוב בעונה הרגילה, וגמר הפלייאוף. בעונה המקוצרת הקודמת הניקס היו אלו שעלו מהאיזור המזרחי, אחרי שסיימו רק במקום השמיני במזרח. אבל אז זה היה אחרי הפרישה של ג'ורדן שהשאירה חור גדול בצמרת המזרח (חור שחיכה עד לפיסטונס של 2004 כדי להתמלא) השנה אין ואקום. ההיט באים, ויש להם שתי מטרות העונה, לדרוס ולרמוס בדרך לטבעת.
ערן שור: מיאמי. העונה שעברה כזכור לוותה בדם רע, הרבה יזע ולא מעט דמעות עבור הקבוצה ש"כולם אוהבים לשנוא". בפלייאוף זה כבר נראה יותר טוב כשמיאמי מטיילת לגמר עם שלושה הפסדים בלבד, אבל לא מצליחה לסיים את העבודה נגד דאלאס.
בשביל זה הביא פט ריילי את איש הצווארון הכחול באטייה על מנת שיהיה עבור מיאמי מה שג'יימס פוזי היה עבור הסלטיקס וטרבור אריזה עבור הלייקרס. השינוי כבר מוכיח את עצמו. עכשיו מיאמי לא רוצה לשחק את "הרעים" בהצגה של סטרן, הם רוצים שתעריכו אותם בזכות המאמץ הקבוצתי שלהם. עם החיבור והלכי המחשבה הנכונים ההיט ממצבים את עצמם ערב פתיחת העונה כפייבוריטית לתואר של המזרח, ובכלל.
בית ביום, הפסיספי
הירש: רוז ודווייט הווארד. בעקבות הסדרה הבינונית מול ההיט, הדרמה בגמר ה-NBA, השביתה והקיץ השקט של הבולס, קצת נשכח ה-MVP של העונה שעברה, ולא בצדק. רוז בסך הכל בן 23, הקליעה שלו עדיין בתהליך עיצוב ויכולת החדירה והניתור הן רק הבסיס למי שיכול להפוך לשחקן הטוב בפלנטה. התוספת של המילטון אמנם אינה מרשימה במיוחד, אבל ייתכן מאוד שסתם עוד כמה חודשי ניסיון של פצצת הכשרון הם כל מה ששיקגו צריכה כדי להשתדרג.
הסיפור של הווארד פשוט: חוסר שביעות הרצון שלו שלו ירחף מעל העונה של המג'יק וטרייד שלו (זוכרים את פאו גאסול תמורת מארק גאסול?) לקבוצה הנכונה יכול לשנות באחת את מאזן הכוחות בליגה. ובמקרה שהווארד לא יכריע את גורל האליפות, מפגש של שחקן לא מרוצה עם מאמן שאף פעם לא מרוצה, בדמותו של סטן ואן גאנדי, יכול להפיק לכל הפחות כמה רגעים קומיים.
יוסיפוביץ: המילטון (שיקאגו) וטיילר האנסברו (אינדיאנה). בדיון אדיר ומלא פלפל ב-ESPN, סקיפ ביילס טען שרוז הוא לברון קטן. תתפלאו, זה היה גנאי. סמית' מיהר לספק את הסחורה עם: "נאסר עליך לדבר כדורסל יותר", ונימק: "רוז עשה את כל מה שעשה בלי שוטינג גארד". אז עכשיו לבולס יש שוטינג גארד. הוא כבר בן 33, וממוצע הנקודות שלו ירד מ-20 ל-18 ול-17 ול-14, אבל כמו שאמר סמית', "דווקא במועמדת לאליפות ערכו עולה". לדעתי הוא צודק. זה כמעט יספיק לאליפות שנייה.
האנסברו, אולי כי ראיתי יותר מדי משחקים של UNC עם הבחור הזה. אין יותר משקיע ממנו, חוץ מהבחור שבחרתי באיזור המקביל. האגדה מספרת שלמאמנו בקולג'ים, רוי וויליאמס, אין כמעט תמונות של שחקנים במשרדו. רק אחת. רק של טיילר. אחרי שנת רוקי של 8.5 נקודות לערב הממוצע טיפס ל-11. 5.2 ריבאונדים בטוח לא הזיקו למוניטין.
תוסיפו לזה שאינדיאנה, טובה או לא, מרתקת כמוהו, וזה אחלה בחור לכוון עליו את אור הזרקורים. לפחות לאלו שלא מחפשים רק אלוף. לאלו שמסתפקים בזיעה. בקדם העונה זה כבר נראה מצוין. זה גם יהיה מצוין.
בית ביום: האטלנטי
להב: רג'ון רונדו וקמבה ווקר. אני מאמין שדני איינג' עושה לרכז הצעיר שלו תרגיל קבוע כל שנה. הוא מפריח שמועות טרייד באוויר בניסיון להפחית מהאגו שלו, להוריד קצת מרף הבלתי נסבלות שלו בחדר ההלבשה ואם אפשר אז להכניס לו מוטיבציה לחודשים הארוכים שבדרך. בשנתיים האחרונות התרגיל הוכיח את עצמו ואין סיבה שהפעם התוצאה תהיה שונה.
ווקר מעניין אותי מסיבה שונה לגמרי: השאלה היא אם הוא יוכל להמשיך להיות ווינר מטורף במקצוענים כמו שהראה במכללות, או שהיעדר הגודל ישלח אותו למחוזות אירופים אחרי שלוש שנים. אם ההימור יעבוד, יש לשארלוט את הווינר הגדול בליגה. אם ייכשל, הגיע הזמן לעשות שינוי עמוק במערכת הסקאוטים של הבובקאטס.
סורוקה: האנסברו ורונדו. להאנסברו אני מחזיק אצבעות בצורה כמעט אובססיבית, וכל כך שמחתי לראות שהוא מצא אצל פרנק ווגל את מקומו, וסוף סוף קיבל מרחב להתפרע ולעשות טרור מתחת לסלים כמו בימי הטאר הילס. כל כך הרבה שחקני קולג' נהדרים מתאיידים או מאבדים גובה במקצוענים - לוק הארנגודי, אהמ - והאנסברו מצליח לשחזר לפחות את הטירוף מהימים ההם, גם אם לא את הסטטיסטיקות.
רונדו סופג יחס כמעט לא הוגן מראשי בוסטון, שמשליכים אותו לים על גבי פיתיון ולוקחים לו את החברים בזה אחר זה. רק שככל שהוא נראה מרוצה פחות, הוא משחק טוב יותר.
הכל אנשים: דמויות המפתח של העונה
רפאל: אני יודע מי השחקנים שהכי יהיה קשה לעקוב אחריהם באיזור-– הווארד שמשנה את דעתו לגבי אורלנדו כל יום, ודרן וויליאמס שאם הנטס לא יתחזקו במהרה יתחיל גם הוא לככב במדור השמועות. אבל מכיוון שבכדורסל עסקינן, כמובן שלברון ורוז.
אין ספק לגבי הכשלרון (שילוב מדהים של כשרון וכשלון) של ג'יימס. הוא ימשיך לרכז את מירב תשומת הלב במזרח המתעורר. יש לו קוף על הגב, והוא יצטרך להתמודד עם עוינות מחודשת מאוהדים יצירתיים. כדאי לו מאוד להוריד אותו ממנו כבר השנה, לפני שהקוף יהפוך לגורילה בגודל של אדי קארי לפני הדיאטה.
רוז הוא ה-MVP הצעיר בתולדות המשחק. היתה לו עונה מדהימה שעלתה על כל הציפיות, אז השנה הרף עולה גבוה. מצד שני, יקרה מה שיקרה בעונה הרגילה, כל זמן שהבולס מגיעים לפלייאוף, מה שחשוב זה מה הוא יעשה שם. הוא לא היה רע בפלייאוף הקודם, הוא פשוט לא היה טוב כמו בעונה הרגילה.
שור: ג'יימס וקרלוס בוזר. לברון - גם השנה הזרקור יופנה לשחקן השנוי במחלוקת הזה. אלא שהשנה הזו יכולה לקבע, לטוב או לרע, את התדמית לשנים הקרובות, האם מדובר בסופר אתלט אבל "צ'וקר" סדרתי או שחקן מחושל ואלוף אמיתי.
בוזר סיים את המשחק האחרון של העונה שעברה עם 5 נק' ו-6 ריב' כאשר שיקגו הפסידה למיאמי בגמר המזרח 4:1. שאר הפלייאוף לא היה הרבה יותר טוב. 12 ו-9 למשחק (הפלייאוף הגרוע ביותר שלו) גרמו לקהל בשיקאגו לקרוא בשמו במהלך המשחק, בלי ה-ר' בסוף. על מנת ששיקאגו באמת תהיה קונטדרית העונה, בוזר יצטרך לזכות באמונו המחודש של הקהל החל מהמשחק הראשון ועד האחרון.
בית ביום: הדרום מזרחי
הירש: טייסון צ'נדלר בריא הוא תוספת נהדרת לניקס ודייויד ווסט בריא ישדרג את אינדיאנה, אבל באטייה הוא הרכש המשמעותי ביותר במזרח. הוא יכול לתת דקות מנוחה ללברון ולווייד, שיהיו חשובות במיוחד בעונה כה צפופה, ובפלייאוף לשחק לצידם, לקלוע את השלשה הפנויה, להוריד את הלחץ ההגנתי מג'יימס (שהותש בהגנה על ג'ייסון טרי בגמר) ובעיקר לאפשר להיט להציב בכל רגע נתון חמישיה של שחקני כדורסל טובים, כלומר כאלה שאינם עונים לשם ג'ואל אנתוני.
יוסיפוביץ: צ'נדלר. ניו יורק תמיד היתה מעניינת. העונה היא גם תהיה טובה. כרמלו ואמארי מקבלים את טייסון, האקס פקטור האמיתי של אלופת ה-NBA, והבחור שסך כל הכדורים האבודים שהשיג לקבוצתו בפלייאוף האחרון רבים מהדולרים שיקבל העונה. באליפות הבאה של הניקס, אם תהיה כזו, יסתכלו אחורה ויסמנו את ההחתמה הזו כאבן דרך. ועוד איזו אבן.
להב: צ'נדלר יכול לשנות את מערך הכוחות במזרח. מייק דאנטוני מקבל סנטר אמיתי, שייתן לאמארי להיות כמו דירק נוביציקי ולזייף בהגנה. צ'נדלר היה השחקן השני הכי טוב בקבוצה אלופה בזכות העבודה השחורה שלו, המנטליות ההגנתית והמנהיגות. שני הראשונים זרים כמעט לשיטה של דאנטוני, אבל מנהיגות זה בדיוק מה שהיה חסר לניקס. וככה, בלי ששמנו לב, השלישייה צ'נדלר-סטודמאייר-כרמלו בונה את הקו הקדמי הטוב בליגה. כמעט אפשר להריח הצלחה בניו יורק, מי היה מאמין?
סורוקה: למרות שמתבקש לדבר על צ'נדלר, באטייה או ווסט, שווה להתעכב על שחקן שממש לא נמנה על הפייבוריטים שלי - המילטון. נכון שאם הייתם שמים ליד רוז מישהו כמו אריק גורדון או קווין מרטין, עם טווח קליעה גדול יותר, הבולס היו אולי עולים עוד מדרגה.
אבל בתוך הסדר והיציבות שמשרה ת'יבדו, הבולס יכולים ליהנות גם ממישהו שעובד על אוטומט ולא דורש יותר מדי תחזוקה לאגו, וריפ גם יגיע רעב מחדש אחרי הייבוש בדטרויט. 12 נקודות קבועות לערב יספקו את המילטון, ויאפשרו לרוז לבזבז פחות זמן בנסיונות נואשים להצלת המולדת.
רפאל: באטייה הוא החתמה מאוד מעניינת, אבל אני עדיין מתקשה לראות את החיבור שלו למיאמי. לקבוצה יש כבר שני שומרי פרימטר מעולים, אין להם צורך במנהיגות שלו, ומי שמע על שחקן שמביא הגנה מהספסל? אני לא פוסל את זה לגמרי, אבל אני צריך לראות את זה בעיניים לפני שאני מחליט. צ'נדלר בניו יורק זה סבבה, אבל גובה החוזה שערורייתי. ווסט באינדיאנה זה מעולה, אבל צריך לראות מה מצב הברכיים.
נשארנו עם המילטון בשיקאגו, מהלך שמזכיר ניתוח כירורגי. הבולס ממלאים בדיוק רב את הצורך הכי גדול שלהם: גארד שישמור ויעשה נקודות ליד רוז. הערך המוסף של ריפ יהיה הקשיחות הרבה, הנסיון, והטבעת שהוא יביא לחדר ההלבשה. הקליעה משלוש תמשיך להיות חסרה, אבל קבוצה שעובדת כל כך קשה תפצה שחקן כמו ריפ בהרבה מבטים חופשיים, והוא את הנקודות כבר יעשה.
שור: ווסט. אחד המקצוענים היציבים והחביבים בליגה יוצא מהצל של כריס פול בניו אורלינס ומגיע אחרי פציעה קשה לשנתיים באינדיאנה. הפייסרס אולי לא יקחו אליפות השנה, אבל הם בהחלט קבוצת פלייאוף שנמצאת בקו עליה. גבוה עם קליעה מצוינת מהטווח הבינוני (גם אם אינו בשיא כושרו) שלא מפחד להתלכלך מתחת לסל, יכול להפוך את הבית המרכזי לקצת יותר מעניין.
בית ביום: המרכזי
הירש: אינדיאנה, שנתנה פייט לא רע לשיקאגו בסיבוב הראשון אשתקד, התחזקה בשני שחקנים טובים מאוד, ווסט וג'ורג' היל, שמצטרפים לסגל גדוש בשחקנים סולידיים - דני גריינג'ר, דארן קוליסון, פול ג'ורג', האנסברו ורוי היברט. זה יכול להסתיים בחצי גמר המזרח על חשבון הקבוצה שכמעט רכשה את ווסט, בוסטון סלטיקס הקשישה.
יוסיפוביץ: אינדיאנה. טיילר ממקודם, וגריינג'ר, וג'ורג' והיברט. ההוז'רס חוזרים לעניינים. לא הכי רחוק שאפשר, אבל לפחות רחוק כמו בעונה שעברה.
להב: לארי בירד בונה קבוצה מעניינת באינדיאנה. האיש והאגדה אפוף בדיבורי פרישה לאחרונה, ובטוח שהוא ירצה לצרף לתארי ה-MVP ומאמן השנה גם את מנהל השנה. ההחתמה של ווסט עשויה להיות סימן לעונה כולה: אחרי שנים של בינוניות לכיוון חולשה כללית, נראה שהפייסרס סוף סוף מוכנים להיות קבוצה ראויה.
עם ווסט וגריינג'ר יש באינדיאנה בסיס מוצק להעפלה לפלייאוף לפחות, ואולי אפילו פלרטוט עם הצמרת הגבוהה של המזרח. מסביבם נבנה סגל תומך יעיל מאוד עם האנסברו המשוגע, היברט שלמד מה צריך לעשות כדי להיות גבוה יעיל בליגה וכמה גארדים מוצלחים. בכפיים ובציפורניים, הפייסרס חוזרים להיות רלוונטיים.
סורוקה: אינדיאנה היא התשובה המתבקשת, אבל היא לא לבד; אני לא חושב שיש בליגה כולה קבוצה שעברה קיץ כל כך שקט כמו פילדלפיה. שני השחקנים החופשיים הושארו, אחד יסודי ונמרץ (ווצ'ביץ') בא מהדראפט, וזהו.
בעונה האחרונה, אחרי קשיי התאקלמות קלים, פילי התחילה לקלוט מה המאמן דאג קולינס רוצה וסיימה את 40 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה במאזן 16:24. יותר מזה, הכדורסל שלה היה תענוג לעיניים והגדיר מחדש את המונח "חלוקת עבודה". מכיוון שכל החלקים נשארו במקום ורובם צעירים, יתרון גדול בעונה של חוסר קוהרנטיות כללי - יאללה, פילי, זה הזמן שלכם לקפוץ מהמקום השביעי לאיזור ה-5-4.
רפאל: אינדיאנה פייסרס יעשו המון בעיות למי שיפגוש אותם. בעונה שעברה הם הגיעו למקום השמיני במזרח ונתנו קרב אלים לבולס. השנה זה ייראה אחרת. הקבוצה הצעירה וחסרת הנסיון הוסיפה שני שחקנים מנוסים שיכולים לדחוף את הצעירים קדימה: היל מגיע מהמערכת של סן אנטוניו עם המנטליות המנצחת, ווסט יודע את העבודה, וביחד עם קוליסון, פול, גריינג'ר, היברט, והאנסברו, זה אמור להספיק למקומות 8-5 ולסדרת סיבוב ראשון מותחת במיוחד.
בעונה כל כך צפופה שבה שום דבר לא צפוי, אני לא אתפלא אם הקבוצה הצעירה מאינדיאנה תשתלב באחד מארבעת המקומות הראשונים.
שור: אינדיאנה. לא רק ווסט הגיע, גם היל ולואי אמנדסן המביאים עמם אנרגיה ועומק לעמדות מפתח בקבוצה. האנסברו הוכיח בסוף העונה שעברה שהוא יותר משחקן לגיטימי בליגה, וגם המאמן המוכשר פרנק ווגל בן ה-38 מגיע עם מאזן חיובי מחצי העונה שעברה. לאור העובדה שהסלטיקס באים בימים, ההוקס מדוללים והמג'יק מבולבלים, אל תתפלאו אם בסוף העונה אינדיאנה תטפס עוד שלב אחד בפלייאוף מהעונה שעברה.
הירש: התשובה ההגיונית ביותר היא אוטיס סמית', הג'נרל מנג'ר של אורלנדו, שממש לא מזמן הביא את גילברט ארינאס כדי לשכנע את דווייט הווארד להישאר, רק כדי להיכשל, לשחרר את הגארד הבעייתי בסעיף האמנסטי ולאבד כנראה גם את עמוד התווך של קבוצתו.
אבל לסמית' יש לפחות הצלחות עבר להישען עליהן. למייקל ג'ורדן, אחרי מופע האימים בוושינגטון וויזארדס, הקבוצה המוזרה שבנה בשארלוט והשנאה שצבר כאחד ממנהיגי המאבק בשחקנים בקיץ, אין כל רזומה ניהולי חיובי. עוד כמה עונות כאלו, והוא יעניק תחרות הוגנת לאייזייה תומאס על תואר שחקן העבר שקריירת הניהול שלו הרסה לחלוטין את מורשתו כשחקן.
יוסיפוביץ: לכריס בוש יש הכי הרבה מה להוכיח. עם רצח אופי כמו שהוא עבר בעונה שעברה (בכי 1, בכי 2, וכל מהלך חשוב של גופיה 41 היה על הראש שלו), מפתיע שהוא בכלל עומד. אבל יכולת יש, גם אם קצת, והשנה הוא חייב לעשות את הסוויץ'. זו לא טורונטו יותר, דורות'י, שיניים החוצה, וקדימה - עבודה. העונה הסדירה לא חשובה. בוש צריך לעשות פאסט פורוורד לפלייאוף. ובעיקר להפסיק להרטיב.
להב: נו באמת, ג'ורדן לוזר? השחקן הרווחי בהיסטוריה הפך להיות בעלים קמצן, עני ושנוא? בהתחשב בכך שהרכישה הגדולה ביותר של מספר 23 השנה היתה מסעדת בשר בשיקאגו, לא הייתי מהמר על הסיכויים של שארלוט העונה.
קשה לשפוט את ג'ורדן. אולי הוא חושב על התמונה הגדולה ומאמין שהדרך להצליח בעתיד הוא לרדת לתחתית בהווה ולא להסתפק בבינוניות. אולי הוא רואה משהו בשחקנים שלו ששאר העולם לא. אולי הניסוי שלו פשוט נכשל. אבל ג'ורדן ממשיך ליפול מאחורי הקלעים בדיוק במקומות שהוא הצליח על הפרקט - בלנצח את כולם ולצחוק להם בפנים. תתנחם, מר ג'ורדן: אלא אם קמבה ווקר יפתיע, אין אף אחד בסגל הנוכחי שיטנף עליך בנאום קבלה עתידי להיכל התהילה. גם זה משהו.
סורוקה: התזה שלי לגבי ג'ורדן אומרת שאם הוא היה שחקן פעיל ב-2011, הרי שחלק מתכונות האופי שלו היו מתבלטות לשלילה, ולא מאפשרות לאגדה לצמוח למימדים אליהם הגיעה בפועל. אתם מדמיינים את הדיקטטורה בחדר ההלבשה, ההברזות ממסיבות העיתונאים לטובת גולף והסערות בחייו הפרטיים עוברים בשקט עם התקשורת חסרת המנוחה של היום?
באיחור של 20-15 שנה, אותו ג'ורדן - מתעקש על הדרך שלו, הולך על הצוואר של מי שמולו, מפגין חוסר כפתיות כלפי הסובבים אותו - הוא בעלים מושמץ של קבוצה שהרס, ושאף אחד לא רוצה ללכת לשחק בה. יש שיאמרו, צדק פואטי.
רפאל: ג'ורדן הצטייר כאיש הרע בהשבתה. המעמד שלו כשחקן עבר, ומה שעשה בהשבתה הקודמת, רק העצימו את התחושות הרעות כלפיו. ועכשיו חזרנו לדבר האמיתי. שימו לב להחתמות המלהיבות של הקבוצה: רג'י וויליאמס, מלווין איליי ובי ג'יי מאלנס. השלושה האלה יתגברו את הסגל המרהיב שמובילים קורי מאגטי, בוריס דיאו, די.ג'י אוגוסטין וטיירוס תומאס.
אי אפשר להתעלם משמות כמו דסאגנה ג'ופ, מאט קארול, ואדוארדו נאחרה. נקודת האור היחידה בקבוצה היא קמבה ווקר. איכשהו הם הצליחו להביא את ביומבו מאירופה, אבל כמו שהוא נראה במבחנים לפני הדראפט, יש לו עוד הרבה מה ללמוד מג'ופ בכל מה שקשור ללשים את הכדור בתוך הטבעת, וזה ממש לא מעודד.
ג'ורדן בא בטענות לשחקנים על מצב הליגה, הגיע הזמן שיסתכל במראה, וישאל את עצמו איפה האחריות שלו, ולאן נעלם האיש הזה שלא ויתר עד הניצחון. שיחשוב מה הוא היה עושה היום בנעליו של קמבה, ואולי הוא יתחיל לעבוד בכיוון הנכון.
שור: ניו ג'רזי נטס. כבר שנה וחצי עברה מאז הגיע מיכאיל פרוחורוב לנטס עם הרבה רעש, צלצולים ומצלצלים. הבעלים הבטיח לעבור לאולם חדש, להכניס למועדון כסף גדול וכריזמה שימשכו את השחקנים הטובים בעולם לברוקלין. ביינתיים לברון וכרמלו אמרו נייט, דוויט הווארד מתמהמה, דרן וויליאמס וברוק לופס יהיו שחקנים חופשיים בסוף העונה והקהל ממשיך להדיר את רגליו בנחרצות.
לצערו של אותו קהל, הבוס מתעסק כעת בזוטות כמו נסיון להשתלט על רוסיה, ומשאיר את המשימות הקשות למנג'ר, בילי קינג, כך שהעתיד של הנטס לא נראה מבטיח במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם