"כשמשעמם אני לא עושה דברים מהלב"
מורדת, עקשנית ואלופת עולם. לי קורזיץ כבר נפלה מהפסגה עד למכירת מוצרי קוסמטיקה בהוואי. ב-2009 גל גדול שלח אותה לטיפול נמרץ, והתחיל את הקאמבק. בסוף 2011 היא הפכה לישראלית הראשונה שזוכה פעמיים בתואר העולמי. וב-2012? "אני חיה את הרגע, וכרגע אני רוצה להגיע ללונדון ולחזור משם מנצחת"
להישג הספורטיבי של קורזיץ בת ה-27 אף ספורטאי ישראלי לא הגיע ב-63 שנותיה
הנקודה המרכזית אצל קורזיץ היא לאו דווקא ההישגים המרשימים, אלא איך היא הגיעה אליהם. זה לא הספורטאי המסורתי, שבשביל לזכות במדליה ייכנס כל יום לאולם ויבצע 700 סלטות באוויר עד לדרגה של שלמות. קורזיץ לגמרי אחרת. נונקונפורמיסטית קלאסית. מורדת, עקשנית, בקלות היתה יכולה להיות היום במקום אחר ולא במסלול מרשים בדרך למדליה אולימפית, בלונדון 2012.
"אין מי שמכיר אותי יותר טוב מיאיר", אמרה קורזיץ כששמעה את האבחנה של מי שהיה פעם מאמנה. "מה שאני צריכה זה ליהנות. ברגע שמשעמם, או שיש רוטינה מסוימת, אני מתחילה לעשות את הדברים לא מהלב ואז נכשלת".
ביום שנסעתי למועדון השייט במכמורת, הבית השני שלה, לי עוד היתה באוסטרליה ונחה אחרי ההישג האדיר. על שולחן פיקניק, מחוץ לקרוואן שמשמש כבסיס האם של השייטים, ישב זאב גלאובר, מי שהקים את המועדון המקומי לפני 35 שנה, ולידו עמד סוארי.
"מתחילים בערך 400-300 ספורטאים עם הרבה כישרון ורובם לא מחזיק מעמד", גלאובר אמר. "חלק הולך ללמוד, אחרים רוצים להיות בצבא. אני בא משחייה ויודע מה זו עבודה סיזיפית, לשחות נגד השעון. כאן, בים, כל יום זה משהו שונה. זו לא אותה כמות כלור בבריכה, רוח אחרת, תנאי גלישה קיצוניים. ספורטאי מנצח צריך לדעת להתמודד עם כל הבעיות. חושים בלתי רגילים למים ולגולש הטוב ביותר יש גם ראש על הכתפיים".
כשאני מזכיר לגלאובר
לא סתם גלאובר הזכיר את 2003. הנפילה של לי התחילה אחרי הזכייה באליפות העולם וההכנות לאולימפיאדת אתונה, שנערכה שנה לאחר מכן. "פתאום לא הייתי הכי טובה", היא נזכרת. "היה לי קשה לקבל את זה. תחושה של ילד שלא מספיק בוגר".
זוכרים את קורזיץ באולימפיאדה ביוון? כולם ציפו שהיא תצליח, אבל היא נדחקה למקום ה-13 כשחברה הטוב, גל פרידמן, מביא זהב ראשון לישראל, אירוע שהקפיץ את שרת הספורט לימור לבנת לקדמת הפודיום. קורזיץ ישבה בצד, לא שותפה בחגיגות הלאומיות. כבר אז היתה כבויה. במועדון לא הצליחו להרים אותה, אפילו שגלאובר לקח אותה כפרויקט במטרה להכשיר אותה לאולימפיאדת בייג'ינג.
"נסענו לתחרויות ואימונים, ולא הצליח. היא לא הפליגה ברצון", נזכר גלאובר. "כשיש מעצורים נפשיים, לא תגיע ראשון. כשחזרנו מקפריסין עצובים. היינו אמורים לנצח שם בגדול ולא יצא, אבל מה שהעציב אותי שבמשך יום וחצי היא נעלמה. לקחה באופן אישי. כאילו שהיא אשמה וחייבת לכל העולם ואחותו. מאז אני משכנע אותה שתפליג בשביל עצמה".
קורזיץ החליטה אז שדי נמאס לה מהחיים ומהדרישות הגבוהות. קנתה כרטיס טיסה להוואי והלכה לגלישת אקסטרים, כשלמחייתה טיפלה בגינות של עשירים ומכרה מוצרי קוסמטיקה של ים המלח. נדמה היה שזו פרישה.
"מבחינתי הפרישה היתה מאוד רצינית", היא מספרת. "אפילו היו לי רעיונות שבחיים לא אחזור לגלשני רוח. שנאתי את מה שעשיתי. לא נהניתי. הדבר האחרון שרציתי לראות זו גלישה תחרותית. מה שעשיתי זה למרוד. כישרון תמיד היה לי, אבל לא ידעתי איך לעבוד איתו. לא היה לי גיל התבגרות, זו היתה ההתבגרות שלי. לא לצאת למסיבות ולצבוע את השיער, למרות שגם את זה עברתי".
באותם ימים קורזיץ וזכייה נוספת באליפות העולם נראו כמו מדע בדיוני, עד שיום אחד, בתחילת אפריל 2009, גל גדול ריסק לה שתיים מהצלעות ועל הדרך שבר את רגלה. מכאן הדרך עד למחלקה לטיפול נמרץ היתה קצרה. רופאים הביעו ספק אם תוכל לחזור.
"בזמן הפציעה הדבר היחידי שחשבתי עליו זה איך הייתי פעם ואיך נתתי לחלום לחמוק בין האצבעות", היא נזכרת. "החלום שלי מגיל צעיר היה להגיע לאולימפיאדה ולהצליח, אז קרה לי מה שקורה לכל אדם שלומד מטעויות ועל הדרך לומד גם על עצמו. התחלתי לחבר דברים. הצלחתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לצאת ממצבים קשים, דבר שהיה בעבר חלק מהנפילה שלי. היציאה ממצבים והלמידה על הגוף והכוחות הפנימיים".
תהליך ההחלמה היה ארוך. גלאובר זוכר את היום שקורזיץ חזרה לים ועמדה על גלשן. באיטיות, עם חגורה סביב הבטן כדי להגן על הצלעות, והוא מיד זיהה משהו שאבד אצלה.
"כשהיתה ילדה, לי זכתה באליפות הארץ בג'ודו", גלאובר מספר. "אמרתי לה כשחזרה 'את צריכה לדעת איך לקום מהרצפה, כמו אחרי שהעיפו אותך מהמזרן'. אם אתה שואל אותי, זה ההישג הגדול שלה, לקום ממצב של נכות אמיתית. כאבים וסבל. היא פייטרית. ראיתי את הנחישות בעיניים וכשהתחילו לשאול 'היא תצליח?' אמרתי לכולם' תנו לה צ'אנס'".
לי דיברה איתי דרך ה"סקייפ" בזמן שישבתי במועדון במכמורת. כששאלתי מה גרם לה לחזור להתחרות, היא ענתה מאוסטרליה הרחוקה. "מה שמשך אותי תמיד זו האהבה לים. תראה את המקום המדהים שאתה נמצא בו עכשיו. רק לבוא וליהנות מהאווירה. אני פשוט נהנית ויש כמובן אנשים יקרים שאמרו לי להאמין בעצמי והבינו מי אני".
- השתנית?
"התבגרתי. אני לוקחת סיכונים, אבל יותר מחושבים. התמתנתי. למדתי יותר לשלוט בעצמי. לדחות סיפוקים של הרגע, כי לפעמים זה עולה בהרבה דברים אחרים. אני פחות מחפשת הרפתקאות, אבל עדיין טיפוס שחי בעולמי. אם יש תחרות, לא אלך לגלוש גלים יום לפני, כי אני צריכה לשמור על עצמי. יותר שוקלת צעדים. אבל אם אחרי האולימפיאדה ארצה לקפוץ מצוקים, אעשה את זה".
- תמיד היית תחרותית?
"חוץ מבלימודים. עשיתי לבד את הבגרויות. בגלל שהתמודדתי מגיל שבע עם דבר כל כך גדול כמו הים, לא הייתי בן אדם שנלחץ לפני מבחנים. חיפשתי הרפתקאות שהמסגרת הלימודית לא הצליחה לתת לי".
לכל משפחת קורזיץ יש קשר למים. האב מציל בחוף, האם היתה שחיינית, האחות היתה גולשת מבטיחה והאח תום הוא מאמן גלישה מוכשר, שנאלץ לוותר על קריירה מקצוענית, לדבריו בגלל שהוא גבוה מדי. "לי לא טיפוס שונה ממי שהיתה, אבל היא התבגרה", תום משוכנע. "ההתמודדות שלה היום שונה. גולשת יותר מפוכחת, יודעת מה היא עושה. כשלי מחייכת אז הדרך שלה למעלה סלולה".
סוארי זוכר שהשנה אחרי שקורזיץ חזרה עם מדליית כסף מאליפות אירופה, החיים חזרו לחייך אליה בגדול. יום אחד כשהלכו לגלוש ביחד, המציל בחוף צעק לה מהסוכה "מזל טוב" וכל החבר'ה במים איחלו בהצלחה, ידעו שהיא שוב על המסלול הנכון.
"הפציעה שינתה אצלי המון", קורזיץ משוכנעת. "אני מסתכלת על העולם בפרספקטיבה שונה, לא כמו אחת שיש לה הכל והבריאות היא דבר מובן מאליו. למדתי להעריך כמה שווה היצירה הגאונית הזו וכמה אני משתמשת במכונה הזו שנקראת גוף אנושי. אני אוהבת את המתנה שניתנה לי".
לקורזיץ יש היום את איילת גרוס שמתפקדת כמנהלת אישית ואת בן פינקלשטיין, שמשמש כמאמן, אבל במועדון רואים בו הרבה יותר. "אף מאמן שמחזיק מעצמו גאון שייט לא היה מוכן לעשות את הדברים שלי צריכה", סוארי צוחק. "להרים טלפון ולהגיד לה 'יש לך אימון בעוד שעה'. למרות שהיא מאוד השתפרה בנושא בשנה האחרונה".
גלאובר מיד מגונן: "לכל אחד יש את החסרונות והיתרונות, אבל בן מתאים לה כמו כפפה ליד. בעולם קוראים לזה תומך, אין יותר מאמנים. לא צריך ללמד את לי איך לגלוש, היא תלמד את כולם. צריך לסדר לה את הגלשן, להעמיס, לקפל, לבדוק שהציוד הגיע, אבל חוץ מזה הוא נותן דחיפה עצומה".
אולימפיאדה בעוד שנה, אני שואל, וזאב עונה. "ההישג הנוכחי, אלופת עולם, מבחינה מקצועית אי אפשר להשוות אותו לאולימפיאדה. הוא הרבה יותר. אולימפיאדה זה פרסום ויוקרה, אבל מקצועית מדובר בגולש אחד מכל מדינה. פה היא נלחמה מול כמה. הרבה יותר קשה".
רק שקורזיץ לא מסכימה. כמה שיש לה באופי צד אנרכיסטי, היא גם מאוד פטריוטית. אחרי הזכייה באליפות העולם הדבר הראשון שהיא חיפשה זה את דגל ישראל ומבחינתה השמעת ההמנון, באוגוסט, בלונדון, תחפה על כל הדרך הקשה שעברה.
"אני לא יוצאת בהצהרות, אבל זו המטרה", היא אומרת. "אחרי אליפות העולם, כולם אמרו 'את צריכה לשמוח', אז אני סופר שמחה. אלה הקבלות שאני מציגה לעבודה הקשה, אבל עשיתי רק חלק מהדרך. מגיל צעיר היה לי חלום למדליה, אז אם אני אכשל אני מודיעה שלא אקפוץ מצוק ומי יודע אולי ארצה להקים משפחה ולהפסיק להתחרות. אין לי מחשבות מה יהיה אחר כך. אני חיה את הרגע, וכרגע אני רוצה להגיע ללונדון ולחזור משם מנצחת".
נכון שבטקס חלוקת המדליות מלווה את הספורטאים נעימה קבועה, אבל אם היה אפשר לחבר את קורזיץ למשהו מוזיקלי, אני חושב ש"בדרכי" של פרנק סינטרה היה בהחלט מתאים לה, או יותר נכון הגרסה הפנקיסטית של השיר שחיבר סיד וישס המנוח, יוצא הסקס פיסטולס.
"אני ספורטאית שחיה את הספורט, את הגוף שלה ואת האני הפנימי שלה", לי ניסתה להסביר את המניע. "מה שמתווה את המסלול זה האופי שלי, אחרת אהיה כמו כולם והאופי מוכיח שהוא הדרך הנכונה. העיקר להיות מאושרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם