מאנרכיה לאנרכיה: לטביב אין אצילות
בזמן שאלי טביב מנסה להרוויח לגיטימציה מפוקפקת על גבו של רימון עשן, הוא משפיל את מונאקו וגורם לנזק עצום לישראל ולכדורגל שלה. במצרים באמת עברו את הקווים האדומים, ומה שהיה לא יהיה עוד
לא היינו צריכים את פיצוץ העברתו של טוטו תמוז למונאקו, כדי לקבוע כאן מזמן שטביב הוא מנהל חסר מיומנות ונטול קודים של התנהלות בעולם המערבי. עבורו, חוזה מול צד שני הוא כמו חתימה על הסכם כניעה עם אויב.
הלך מחשבתו ממליץ להפר את ההסכם מהר, ואם אפשר לתת לצד השני את התחושה הכי גרועה בעולם, כאילו כויס ממנו ארנק. השפלתה של מונאקו והדרישה של הפועל לקבל את הכסף לפני החתימה על טופס השחרור, נראים כמו נסיון לטרפד את העסקה.
עברת מכשול אחד, והנה משוכה נוספת לפניך, גבוהה יותר. השיטה ברורה, ותכליתה לנצל את הזמן האוזל עד סיום מועד ההעברות, ואת הלחץ אצל השחקן והקבוצה לסכם את העסקה.
נסיון הסחיטה הזה מצליח במקרים אחרים אם אחד הצדדים, המכובד יותר, לא מרגיש שהצד השני עבר את הגבול, ובכל זאת נוהג באצילות כדי לסגור עניין. במקרה שלנו מונאקו כבר שכבה על הרצפה מעל ומעבר לדרישות הסף, אבל התגרן החשדן כלל לא יודע שמונאקו היא אותה נסיכות שבמגרשה מתכנסים בכל תחילת עונה ראשי הכדורגל ביבשת, למפגש חגיגי בין אלופת אירופה למחזיקת הגביע האירופי.
מונאקו הוא מועדון חשוב, רציני, עם משמעויות גדולות הרבה מעבר להישגיו הצנועים בליגה השנייה בצרפת. אבל בהפועל אין מי שילחש באוזניו של טביב המנותק את כל זה, כי דובריו עסוקים בעשיית הון עלוב מזריקת אותו רימון עשן, ומשתמע מתגובתם שהם כמעט כמהים להסלמה, שאולי תכשיר את טביב להיות בוס ראוי.
להפועל של טביב אין אצילות ואין מעצורים, כשהיא רואה גוי צרפתי נלהב שמבקש לקלוט לקבוצתו את טוטו. אם צריך ונדרש, חובה להוריד אותו על הברכיים רגע לפני שתם הזמן, ועל הדרך לשבת לו על הצוואר ולדרוש עוד כסף ועוד ועוד, הרבה מעבר למה שקבעה הבוררות.
הנזק התדמיתי לא מזיז לטביב, כי הוא לא מתעניין במשמעויותיו. אבל מה שהוא המיט על טוטו, על מונאקו ועל הפועל ת"א עצמה - אלו נזקים גורפים ברמה בינלאומית, שדורשים התערבות של ההתאחדות לכדורגל, אם לא משרד החוץ, אם לא הליגה נגד השמצה. ממקומות כאלו בדיוק מתחילה אנטישמיות.
2. מאנרכיה לאנרכיה. זוכרים את אחמד שובייר, השוער הגדול של נבחרת מצרים ממונדיאל איטליה ? 90 אפילו אריק איינשטיין הזכיר אותו בשיר שלו ושל עלי מוהר 'ואלה שמות,' "מג'די עבדול ראני, ושובייר וחוסאם חסאן"..., אתמול ישב שובייר באולפן הטלוויזיה בקהיר, מבוגר ב22- שנה מאותם ימים גדולים, זעק ובכה נוכח האנרכיה שמתרחשת במולדת שלו נוכח מותם של 74 האוהדים במשחק בפורט סעיד.
לפני 20 שנה ראיתי בקהיר משחק ידידות בין מצרים לנורבגיה. הוא הסתיים ב0:0- גרוע, אבל היו
הטוטאליות שבה מגיבים שם לניצחון או כישלון מזכירים הרבה יותר את התגובות בריו דה ז'ניירו מאשר בפ"ת. אי אפשר לשכוח מה התרחש בין מצרים ואלג'יריה, שנלחמו על הכרטיס למונדיאל בדרום אפריקה.
את האבנים, המהומות, החזרת השגרירים ואת ההתגייסות של מובארק שהטריח את עצמו למחנה הנבחרת ערב הגומלין. אובדן השליטה ומלחמת הכל בכל במשחק כדורגל, ושובן של המהומות בכיכר תחריר, מלמדים שגם המעוז האחרון של השיגרה והנורמליות במצרים של אחרי המהפכה, נפל.
3. אתמול שיחקה מכבי ת"א בקאנטו. שם גדול, קאנטו. יותר בישראל מאשר באיטליה, בדיוק כמו וארזה, עוד עיירה של 40 אלף תושבים שהפכה פה לאגדה מאיימת.
פעם שיחקו בקאנטו פיירלואיג'י מרזוראטי ואנטונלו ריבה, וזה קרה כשהצפייה בערוץ 1 היתה בשמיים וימי חמישי היו קודש למכבי ת"א. היום מול מכבי מעמיד ערוץ 2 ללא חשש את "המרוץ למיליון," בשלב הכרטיס לגמר. הוא לא דואג לזליגת צופים למכבי. מדורת השבט עברה לחצר אחרת.
אבל עדיין מכבי ת"א הוא מפעל ספורטיבי יוצא דופן בהצלחתו, שממלא כל יום חמישי את יד-אליהו, ועוד חצי ידאליהו במשחקים מול יריבות מופרכות באדריאטית. כשאני מזפזפ ומגיע למשחק כזה מול שירוקי או נובו מסטו, אני מנסה להבין מה מביא את החבר'ה האלו לצפות בשיעמומון התורן הזה.
התשובה מזכירה קצת את המתרחש במשחקי בייסבול באמריקה. כשתגיעו שם לאיצטדיון, שימו לב שגם כשהמשחק בעיצומו, תעשייה שלמה עדיין מתנהלת מסביב. אוכל, קניות, מזכרות ושאר מסיחי דעת. קהל לא קטן בכלל מוותר באותן דקות על המשחק, ומזין את כל המערכת שמסביב.
מאז שיד-אליהו המשעמם והריק מפעילות מוסחת הפך לנוקיה, סוף סוף אפשר, כמו באמריקה, להתרכז גם במה שלא קשור לכדורסל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם