סבא גנוב: רדנאפ בדרך לנבחרת
אנרגיות פרגוסוניות, דיבור צפוף עם הדור הצעיר, חברים בברנז'ה ויכולת להבין מה גורם לדברים לעבוד. מאמן טוטנהאם לא מתקרב לרזומה של פאביו קאפלו, אבל כרגע זה כנראה מה שנבחרת אנגליה צריכה. על מועד שליפת הגרזנים תימסר הודעה בהמשך
הבעיה של קאפלו באנגליה היתה שהוא לא הצליח להביא הישגים, וגם לא שיחק כדורגל שמח, ולכן העזיבה שלו היא לטובה. הקדנציה הזאת אולי לא מסתיימת בדרך הטבע, אבל אולי המאמן הבא, הארי רדנאפ, ינסה לשבור את המסורת המתישה והמתמשכת של מאמן שזוכה לאהדת התקשורת עם מינויו, וכעבור שנה כולם מסכימים שהוא חסר תועלת בדיוק כמו הבחור שהיה שם לפניו.
באיטליה רואים את המצב הנוכחי כבעיטה במי שזכה חמש פעמים בסקודטו, בגביע אירופה (עם מילאן), ובאליפות ספרד, לטובת אדם שארון התארים שלו מכיל גביע אנגלי אחד, גביע הליגה, אליפויות בליגת המשנה (פורטסמות') ובליגה השלישית (בורנמות'), וכמובן את גביע האינטרטוטו המקושקש עם ווסטהאם.
הקמפיין למינויו של רדנאפ די מוזר, כנראה, אבל מתבסס על היגיון בריא, בעוד שמבט על עידן קאפלו מעורר תהייה היכן הוא החביא את כל הכישורים ושיקול הדעת שהנחו אותו לאורך חייו המקצועיים.
גם אם מתעלמים מפרשת ג'ון טרי, קשה שלא להיות נבוך למשמע הסיפור הבא: בשבוע שעבר בסטמפורד ברידג,' לפני כל אחד מהפנדלים של וויין רוני, המאמן הלאומי דאז חזה בפני היושבים סביבו שהחלוץ שלו יבעט החוצה. כמה שעות לאחר מכן, הוא התראיין לטלוויזיה האיטלקית, והשרה תחושה כאילו הוא מזמין את הבוסים שלו בהתאחדות לסגור עניינים בחוץ בדרכים המסורתיות. הדברים שאמר יכלו להתפרש בקלות כמרד במעסיקיו. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
היקף התמיכה ברדנאפ מרשים מאוד, גם לאור עבודת השיקום המרשימה שלו בטוטנהאם. התפקיד דורש מישהו שיוכל להפיח רוח חיים בסגל שקפא על שמריו; רדנאפ הוא אולי לא המאמן המושלם, אבל נראה שיש לו את היכולת הנדירה להבין מה גורם לעסק לדפוק. השחקנים ירחשו לו כבוד באופן מיידי, והוא יצית מחדש את האש בנבחרת שלושת האריות.
צריך לומר: אין תמימות דעים שרדנאפ הוא האיש הנכון לתפקיד. ריבוי הקולות, בין היתר בטוויטר, מבהיר שלא כולם נשבים בקסם המזרח לונדוני, ובתדמית סוכן המכוניות החלקלק, גם אם הוא עצמו לא מתלהב מדי מהתיוג הזה. בנוסף, יש הגורסים כי מערכת היחסים הטובה שפיתח עם התקשורת עוזרת לו לקבל יחס מלטף בעיתונות, שאינו הולם את ההישגים שלו לאורך השנים.
"הוא מאמן טוב, אבל ב25- שנה הוא זכה רק בגביע אחד," אמר השבוע אנדי קול, חלוץ הנבחרת לשעבר. "התקשורת אוהבת אותו כי הוא נחמד אליה, כמו שטרי ונבלס היה. הוא גורם לעיתונאים להרגיש שהם יודעים דברים, הוא מטפח את האגו שלהם. מערכת היחסים הזאת תתחיל באהבה גדולה, אבל הסכינים יושחזו לאט לאט ויישלפו כשאנגליה תיתקל בספרד או בברזיל."
גם אם רבים ידחו את התזה של קול, הרי שמצד שני, די הגיוני עבור מנג'ר לנסות ולהחזיק את הכתבים קרוב
מה הביא את רוברטו מנצ'יני להזמין את תא הכתבים במנצ'סטר למסעדה האיטלקית האהובה עליו ממש לפני חג המולד? אסור לטשטש את הגבולות בין מערכת יחסים ידידותית לסיקור הוגן, אבל האם זה פסול שיש לרדנאפ חברים בברנז'ה האנגלית, אם משמעות הדבר היא שנימנע מהגרזנאות שהובילה את ה"סאן" להיכנס חזיתית בסטיב מקלארן?
מקלארן היה כה נואש להיות פופולרי כמו שרדנאפ עכשיו, עד ששלח כרטיסי ברכה לחג המולד לפרשנים החביבים עליו, ונתן את הרושם שהוא יחלק ממתקים במסיבת העיתונאים הקרובה שלו. "זו שאלה טובה מאוד," הוא היה נוהג להגיד, "אני שמח ששאלת אותה, ממש שמח." הוא למד במהרה שמאמני נבחרת אנגליה זוכים לסיקור חיובי אם הם מביאים תוצאות ומשדרים ביטחון, ולא בזכות חנופה לכתבים.
לרדנאפ, לעומת זאת, יש את חכמת הרחוב הדרושה. מצחיק, ישר, אף פעם לא משעמם. מנגד, הוא יכול להיות אימפולסיבי מדי, שובב אפילו, גמיש בכל מה שנוגע לאמת - לפעמים הכל בו זמנית. כשהוא אומר שאין לו כוונה לדבר על שחקנים של הקבוצה היריבה, או לבקר שופטים, אפשר להיות בטוחים שזה מה שהוא הולך לעשות. וגם אם כן, אז מה?
צריך לזכור שמדובר כאן על אדם שרחוק שלושה שבועות מיום הולדת ,65 עם אנרגיות פרגוסוניות, שעושה מדי יום דרך ארוכה מביתו למתחם האימונים של טוטנהאם, לעתים לפני העובד הראשון. רדנאפ הפך את טוטנהאם מאסופה נלעגת של שחקנים לטוענת לכתר, והוא מסוגל להתחבר לדור הצעיר, שלא כמו רבים מעמיתיו.
אם אפשר להרגיע את המתח בין ג'ון טרי לריו פרדיננד וכמה מהשחקנים השחורים האחרים בסגל, הוא יהיה האיש שיעשה זאת - ברגישות ובנחישות - ואם לא, הוא יערוף את הראשים של כולם יחד. על הדרך, האם זה יותר מדי לצפות שיוציא את המיטב ממייקל קאריק? ג'ו קול, מישהו?
לרוע המזל, בהתאחדות האנגלית אין מישהו נחוש מספיק שיתעקש על מינוי כבר לקראת משחק הידידות מול הולנד, במקום להתפשר על מאמן זמני, סטיוארט פירס, שפלט כלפי פול אינס ב1994- מלים דומות לאלה שטרי אמר לאנטון פרדיננד.
רק שהדיון הזה קצת מחטיא את המטרה. ההתאחדות האנגלית מעולם לא נרתעה מלהעסיק את פירס, ללא קשר למה שאמר לפני 18 שנה באולד טראפורד, או לעלוני הימין הקיצוני שאחיו בעל מוח האפרוח מפיץ בתיבות הדואר של לונדון. הבעיה העיקרית עם פירס היא השתייכותו לחבורת כדורגלני העבר שהיו טובים כשחקנים, אבל בלטו כמאמנים לרגעים ספורים בלבד.
קריאות הקרב שלו נועדו להחדיר מוטיבציה בשחקניו, אבל הנבחרת הצעירה שלו נכשלה בטורניר האחרון, ובמשמרת שלו מנצ'סטר סיטי - בימים שכסף עוד היווה פקטור בשבילה, למען ההגינות - לא כבשה שער ביתי מתחילת השנה האזרחית ועד לסיום העונה.
אין שום היגיון בכך שההתאחדות מיהרה להכריז על המינוי הזמני לפני שאנשיה בכלל ניסו למנות את רדנאפ. ייתכן שהיה מסרב, או דוחה את התשובה, אבל לפחות השאלה היתה נשאלת.
"יש לנו די והותר זמן," אמר יו"ר ההתאחדות האנגלית, דייויד ברנסטיין, ביום חמישי האחרון. אבל לא כך הדבר. לנבחרת אנגליה אין מאמן ואין קפטן, יש לה סגל מפולג, והיא נטולת וויין רוני בשני המשחקים הראשונים של היורו. אף נבחרת אחרת שתשחק בפולין ובאוקראינה בקיץ הקרוב לא נאלצת להתמודד עם הכאוס הזה. ולחשוב שקאפלו יצא מרווח מההחלטה לנטוש את הספינה הטובעת הזו. •
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם