בעל המאה: הערב ההוא של ווילט
ההצלחה המסחררת בפינבול, הסנטר השיכור שנשאר במלון, הטבעות שנראו כמו פתחי ביוב, הכרוז שהבין שההיסטוריה מתרחשת והעיתונאי שהיה זקוק לדרינק כדי לעכל. לכבוד יובל ה-50 למשחק 100 הנקודות של ווילט צ'יימברליין: השחזור המלא
ווילט צ'יימברליין לא היה עוד שחקן. בימי הקדם של ה-NBA, הוא שלט בענף כמו שספורטאים מעטים עשו במהלך ההיסטוריה. בגובה 215 ס"מ, ובמשקל 125 קילו, הוא טיאטא את המגרש בצעדים ארוכים של 2.40 מטר.
הוא היה כל כך דומיננטי, שכאשר הסופר גארי פומרנץ ראיין את בני תקופתו לספר
הוא עשה זאת לפני 50 שנים. ב-2.3.1962, בהרשי ספורטס ארינה לעיני 4,124 צופים, צ'יימברליין קלע 100 נקודות במשחק נגד ניו יורק ניקס. בשנים שחלפו, זה הפך לרגע בלתי מחיק בדברי ימי הספורט, רגע שבולט בחשיבותו החברתית. בספרו איבחן פומרנץ כי בעוד ווילט לא ראה את עצמו כפעיל זכויות אזרח, ההישג שלו באותו ערב בהרשי שבר את "המכסה הבלתי כתובה" שהגבילה את מספר השחקנים השחורים בכל קבוצה.
"משחק 100 הנקודות היה הצהרה יוצאת דופן בדבר עליונות הספורטאי השחור ב-NBA, "אומר פומרנץ, כיום מרצה בסטנפורד. זו גם היתה הפעם היחידה בה הדבר נעשה. קובי בראיינט מהלייקרס היה הקרוב ביותר, עם 81 נקודות נגד טורונטו ב-2006.
רק שהרחק מתשומת הלב לה זכתה הופעתו של קובי - לדברי פומרנץ, המשחק היה זמין מיידית ב-DVD - המשחק של ווילט אירע באלמוניות יחסית. לא היו שם מצלמות טלוויזיה, וצלם סטילס אחד נכח, לאחר שהגיע למשחק עם בנו. שידור הרדיו של ביל קמפבל מהרבע הרביעי קיים, כמו גם דף הסטטיסטיקה, אבל המשחק ההוא נותר בעיקר בזכרונם של האנשים שהיו בו - ובכל שנה, הוא הולך וגדל בדמיוננו הקולקטיבי.
הארווי פולק, מנהל יחסי הציבור של הווריורס: "ווילט גר בניו יורק באותם ימים. היה לו מועדון לילה בשם Small's, והוא בא העירה לאימונים ולמשחקים. באותו יום היה אוטובוס שיצא מהמשרדים שלנו ברחוב ה-18 ושדרות קנדי. המשחק היה ב-20:00, הגענו לאולם ב-17:00. היו להם משחקי וידאו, ומכונות פינבול. ווילט התחיל לשחק נגד חבר'ה פינבול. הוא לא הפסיד בכלל. היינו צריכים להבין שזה רמז".
דייב באד, שחקן בניקס: "כשהוא נכנס ללובי בהרשי זו היתה הפעם הראשונה שלו. הלכתי לאולם משחקי וידאו ושמעתי את הרעש ההוא, ווילט משחק בפינבול. ארבעה-חמישה שחקנים עמדו סביבו. עמדתי בצד והייתי יכול לראות שהוא בטירוף. כמו ילד גדול. הוא קיבל איזה שמונה משחקים חינם".
ג'ו ראקליק, שחקן בפילדלפיה: "אני זוכר כמה חדרי ההלבשה בהרשי היו איומים. הם שיחקו שם הוקי והיו להם ריבועי גומי גדולים שהגנו על הרצפה מהמחליקיים, והריח היה בהתאם. והיו שלושה ראשי מקלחות. את הציוד היית צריך לתלות על וו. מקום מעצבן".
פומרנץ: "אנחנו חושבים היום על ה-NBA, התהילה, הזוהר. באותו זמן הכותבים ראו את הליגה כמופע סלון. הבדיחה היתה שהקהל היה כל כך קטן, עד שהכרוז היה מציג את השחקנים, ואז את האוהדים אחד אחד. השחקנים עשו כביסות בלובי המלון. אחד המשחקים של הווריורס באותה עונה נערך באולם תיכון באינדיאנה. הליגה ניסתה למצוא אוהדים חדשים, ואדי גוטליב, בעלי פילדלפיה, ערך שלושה משחקים באותה עונה בעיר השוקולד בזכות האולם בן 8,000 המקומות".
פולק: "המשחק היה בשלב מאוחר של העונה וחסר משמעות. היינו במקום הראשון והניקס בתחתית. רק עיתונים מעטים מניו יורק בכלל שלחו כתב. למעשה, ה'פילדלפיה אינקוויירר' החליט לא לשלוח את ג'ון וובסטר, הכתב הצמוד שלהם. מי שכן הגיעו היו ג'ים הפרנן מה'בולטין'
ביל קמפבל, שדר הרדיו: "לא היתה טלוויזיה, רק רדיו. החרטה היחידה שלי היא שלא הקלטנו את המשחק. באותם ימים זה לא היה דבר נדיר, אבל הוא נעשה רק לעתים רחוקות. אף אחד לא הלך עם טייפ מקליט, אבל הייתי מספיק מנוסה אז, והייתי צריך לעשות משהו בנידון".
באד: "כשהמשחק התחיל, לווילט היו 23 נקודות ברבע הראשון, ואני זוכר את עצמי חוזר לדבוקה הקבוצתית בין הרבעים ואת ריצ'י גוארין מתבדח, 'הבחור הולך על 100 הלילה!".
סוני יורגנסן, קווטרבק פילדלפיה איגלס: "לניקס היה סנטר מקליפורניה, דארל אימהוף. אני זוכר שבאותן שנים הייתי בטורניר גולף באגם טאהו איתו ועם הוט רוד האנדלי, והוט רוד הציג את אימהוף כ'איש שהצליח לעצור את ווילט על 100 נקודות'. אימהוף ענה: 'יא חתיכת..., יצאתי החוצה. עליי הוא קלע רק 85!".
אימהוף: "קיבלת עותק מהסטטיסטיקה? שיחקתי רק 20 דקות. הייתי הסנטר המחליף. הסנטר הפותח שלנו היה פיל ג'ורדון, שהיה במלון חולה, ואחרי שנים גיליתי שהוא היה שיכור. אז אני התחלתי על ווילט. ברבע הראשון נשענו זה על זה, הוא דחף אותי ושרקו נגדי עבירת חסימה. בעבירה השלישית המאמן הושיב אותי בחוץ, ולא נשאר לנו מי שישמור עליו חוץ מקליבלנד באקנר, שווילט קלע עליו 45 נקודות במחצית אחת קודם לכן. אני זוכר שכאשר ירדתי מהמגרש אמרתי לשופט ווילי סמית', 'בואו תנו לו 100 נקודות ונלך הביתה".
באד: "תזכרו שווילט רשם 50 נקודות בממוצע באותה שנה. הוא הגיע ל-70 פלוס. אבל באותו משחק, קליעות העונשין שלו עשו את ההבדל. בדרך כלל הוא היה קולע 50 אחוז. באותו לילה, 28 מ-32. הכל נכנס לו".
פומרנץ: "ווילט היה קלעי של 51 אחוז בקריירה, וקלע 87.5 אחוז באותו יום. זה היה 'הנס של הרשי'. ואתם חייבים להבין שזה היה כמעט צפוי, שהוא יקלע 100 מתישהו. המאמן מגווייר אמר מוקדם יותר בעונה, 'בקצב בו הוא משחק, זה יכול לקרות'. הוא קלע 60 לפחות 15 פעמים, כולל פעמיים מעל 70 פרט למשחק ה-100".
קמפבל: "זו היתה האינדיקציה הראשונה שלי לכך שהוא כנראה עושה משהו מיוחד. עבור אדם כל כך חזק, אתלטי ומהיר, לא יכולתי אף פעם להבין מה הבעיה שלו עם עונשין. אבל באותו ערב הוא היה מדהים!"
אימהוף: "תבינו גם שטבעות הסל בהרשי היו מאוד משוחררות. הן היו כמו פתחי ביוב – כל מה שזרקת לסביבת הטבעת, נפל פנימה".
פיט ד'אמברוסיו (שופט): "מישהו בחדר ההלבשה אמר לי בהפסקה שיש לו 41 נקודות. אני זוכר שדיברתי עם סמית', השופט הנוסף, והוא הודה שמשהו שעשוי לקרות היום לא ישוב לעולם. חשבנו שהוא יגיע לאיזור ה-80. אף אחד לא חשב על 100".
פולק: "המשחק נכנס לחצי השני ו-ווילט המשיך לקלוע בלי הפסקה. הוא שבר את שיאו ואמרתי לכרוז דייב זינקוף 'לאן לעזאזל הוא יגיע?' וייעצתי לו להכריז על כמות הנק' שלו לאחר כל סל. הוא החל להגיד 'דיפר דאנק, 82!'. כך זה נמשך ואוהדים החלו לחזור על זה".
פומרנץ: "מה שקרה הוא שהמשחק קיבל חיים חדשים, הכל הועצם. האוהדים פתאום אמרו לעצמם 'ידענו שיש לו הרבה, אבל זה ממש מעניין'. זה העצים את הסקרנות של הווריורס: עד לאן יכול ווילט להגיע? עבור הניקס זה העצים את הפחד, כי הם ידעו שאם יאפשרו לו לקלוע 100 ימשיכו לדבר על זה גם 50 שנה אחרי. זינק ניצח על כל העניין עם מגבעת וז'קט מנצחים".
באד: "ברגע שהוא הגיע לאזור ה-70 וה-80 הפכה הקבוצה ממוקדת בהעברת הכדור אליו. הבחור זרק 63 פעמים ועוד 32 זריקות עונשין, הוא נגע בכדור בכל התקפה".
אימהוף: "נתנו לו להמשיך לקלוע. ברגע ששבר את שיא הנק' למשחק, שעמד על 70 ומשהו, הוא היה צריך לצאת מהמשחק. הם הובילו ובסופו של דבר ניצחו אותנו 167:149, זה עיצבן אותנו. הווריורס התחילו לעשות עלינו עבירות מכוונות רחוק מהסל רק כדי לעצור את השעון ולהחזיר את הכדור לווילט".
ד'אמברוסיו: "הם היו חייבים לבצע עבירות כי זה מה שניו יורק עשתה. אני בטוח שגאי רוג'רס ואטלס הלכו לקו מספר פעמים. שתי הדקות האחרונות של המשחק היו בלגאן אחד גדול. הניקס עשו עבירות בשביל למנוע מצ'יימברליין לקבל את הכדור. הווריורס השיבו באותו מטבע על מנת להחזיר את הכדור לווילט. זה היה רצף של שריקות והליכה אל הקו, מצד אחד לשני".
אטלס: "המאמן שלנו, פרנק מגווייר, הוציא כמה מהשחקנים הפותחים מהמשחק ושלח שחקנים חדשים אל הפארקט. הוא השאיר את גאי ו-ווילט. זאת היתה תגובה לפעולות של הניקס, כולם חיכו שיעשו עליהם עבירות וזה נהפך לקרב של רצונות".
אימהוף: "זאת היתה פארסה. כשחזרתי אל המשחק ברבע הרביעי היו לו 89 נק' וכשיצאתי בעבירות הוא עמד על 94".
באד: "בסוף, כשהזמן עמד להיגמר ולווילט היו 98 נק', אני זוכר שהחל לזרוק בחופזה. הוא נזקק לשניים-שלושה ניסיונות על מנת להשיג את הנקודה ה-100. הוא זרק והחטיא, לקח את הריבאונד ושוב זרק. הוא החטיא והריבאונד הגיע לראקליק".
ראקליק: "נאלצתי לחזור מהספסל ולקראת הסל האחרון שלושה שמרו עליו. השתלטתי על הכדור כארבעה מטרים מהסל והייתי פנוי לזריקה קלה. הסתכלתי על ווילט והוא היה מוקף, אז הוא הרחיק ממנו שומר אחד עם הירך וידיו היו באוויר. כפות ידיו פנו אליי והוא צעק 'וואו', שהיה הסימן שלו כי הוא פנוי ועליי למסור לו. זה מה שעשיתי, הוא המשיך לזריקה מקרוב".
פולק: "וזינק צעק 'זה 100!!!', כל 4,000 הצופים קפצו באוויר".
ראקליק: "אני מתבייש במה שעשיתי אז - ניגשתי לסטטיסטיקאי באותו משחק ואמרתי לו 'אל תשכח לרשום לי את האסיסטי הזה".
אטלס: "היה כאוס, לקח זמן לפנות את האוהדים מהמגרש. חזרנו לשחק את 40 השניות האחרונות, ווילט עמד בצד. בהסתכלות לאחור אני שמח שהוא לא קלע עוד נק', יש משהו קסום ב-100 נק'".
פולק: "ווילט עמד על הקו, הוא סיים לאותו ערב, כך שהניקס שיחקו חמישה נגד ארבעה. כשהמשחק נגמר מיד התחלתי להקליד 'ווילט צ'יימברלייין קלע 100 נק' ושבר את כל שיאי ה-NBA, כשפילדלפיה ווריורס ניצחו את ניו יורק ניקס - לא משנה מה היתה התוצאה - בהרשי ארנה לנגד עיניהם של 4,124 אנשים...'.
"הלכתי לחדרי ההלבשה. שום צלמים לא נשלחו למשחק, אבל צלם של AP הגיע עם בנו. כשהוא ראה מה קרה הוא חזר והביא את המלצמה מהאוטו. פגשתי אותו בחדר ההלבשה, לקחתי נייר מאחד העיתונאים וכתבתי עליו 100. הצלם צילם את ווילט עם הנייר, זוכר את התמונה הזאת? אח"כ יצאתי החוצה והתחלתי להכתיב סיפורים היישר מהראש לסוכנויות הידיעות, אחרי זה כתבתי אחת מעמיקה לאינקוויירר".
קמפבל: "אני זוכר שנהגתי חזרה הביתה מפנסלבניה וחשבתי לעצמי 'אלוהים, הבחור הזה הרגע קלע 100 נק' ואין הקלטה של זה'. כשהגעתי הביתה ב-01:30 לא הצלחתי להירדם, הפדיחה שלי עינתה אותי. בכל מקרה התקשר אליי בחור צעיר ואמר לי 'מר קמפבל בטח יש לך הקלטה, אבל אם אתה רוצה הקלטתי חלקים מהרגע האחרון ואשמח לשלוח לך'".
אימהוף: "שיחקנו מולם יומיים אחרי בניו יורק. לצ'יימברליין היה את המקום ההוא בהארלם, "סמולס", כך שהוא רצה לקלוע עוד 100 נק', הפעם בניו יורק. ג'ורדן עדיין היה חולה - או מה שהיה לו - והייתי הסנטר היחיד.
"קיבלתי מברק משני חברים שלי לקבוצה בקליפורניה - 'מאמץ הגנתי נהדר, פיט ניווול היה גאה בך'. זה הספיק בשביל לעצבן אותי. נלחמתי כדי למנוע את הכדור מווילט, יצאתי בעבירות שתי דקות לסוף כשאנחנו ביתרון 92:94. לווילט היו 52 נק' ואני קיבלתי סטנדינג אוביישן מהקהל בגארדן".
קמפבל: "לאורך השנים פגשתי את ווילט במספר אירועים. היו ניגשים אליו אנשים, וזה קרה יותר מפעם אחת, ואמרו לו 'הלילה ההוא שקלעת 100 נק' בבוסטון גארדן, הייתי שם'. 40 אלף איש אמרו שהיו שם.
פומרנץ: "בשביל לקלוע 100 נק' במשחק, לא רק לרצות לעשות זאת, אתתה צריך להזדקק לעשות את זה. לצד הכישרון בגודל גוליית שהיה לווילט, היה לו גם אגו בגדול של גוליית. הוא היה זקוק להכפיף את הספורט לרצון שלו. הוא קלע 100 נק' כי הוא היה יכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם