זה שארפ: דרק מגיב ל"נאום המוקה"
עם ישראל, כאן הקפטן מדבר. אמנם כבר לא לובש את גופייה מספר 6 וכבר לא צולף שלשות ברגעים קריטיים במיוחד, אבל היי, זה עדיין דריק שארפ. עכשיו, ממקומו החדש על הקווים כעוזר המאמן של האימפריה הצהובה, שארפ מדבר. על ההתאבדות של מוני פנאן, ובפעם הראשונה מתייחס גם ל"נאום המוקה" של פיני גרשון
הוא השתכר 3.80 דולר לשעה והעביר את הצ' ק השבועי לאמו. "התחלתי כשוטף כלים וכמנקה, אחר כך למדתי להכין טאקו ובוריטו, ובהמשך עברתי לקופה הראשית ולעמדה של הדרייב אין", הוא מספר. "מאז, לא ניתקו לנו את החשמל יותר".
אלה חוויות שגרתיות בסיפור התבגרות של נער אפרו-אמריקאי, בן למשפחה חד הורית שמעולם לא ידעה שפע, אבל שארפ חוזר עליו פעמיים במהלך הפגישה שלנו, וכמה ימים אחריה הוא מעביר לי את התקציר במסרון, כמו לוודא שלא אשכח את הפרק הזה בעברו.
למה כל כך חשוב לו שאדע לפרטיה את פרשת התקדמותו במעלה היררכיית האינצ'לדה? אולי משום שהזיכרונות מ"טאקו טיקו" מייצגים את מה שהוא חושב על עצמו ומה שאלה שמכירים אותו חושבים עליו: הבחור הטוב שתמיד עושה את הדבר הנכון, שמעולם לא נמלט מאחריות, שמוכן להשקיע שעות מפרכות בעשייה נטולת זוהר מתוך שכנוע פנימי שהדברים ישתלמו לו בסופו של דבר.
השחקן שמאמין שאפשר להתחיל קריירת כדורסל מקצוענית במכבי חדרה מליגה ב', ולהגיע לתפקיד הקפטן באחת הקבוצות המעוטרות בעולם. בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי היו שחקני חיזוק אמריקאים שהפכו ליקירי האוהדים והמריאו למעמד אייקוני - אולסי פרי ולבאן מרסר הם השמות הראשונים שעולים בדמיון - אבל דריק שארפ (41) דילג מעליהם גם במספר השנים שרשם כשחקן פעיל וגם במקום המיוחד שכבש בלב המעריצים האדוקים של המועדון, ביכולתו להפוך לסמל של הקבוצה, למייצג המוסכם של כל מה שמכבי תל אביב אמורה להיות.
שארפ, צנוע ומאופק בדרך כלל, בהחלט מודע למוניטין שלו. "אני יודע מה אנשים אומרים. זה לא בגלל משהו ספציפי שאני עושה, זה פשוט מי שאני. אנשים יודעים מה השגתי כאן, יודעים שנשארתי עם הקבוצה, עם ישראל, המון זמן, בעצם מאז ומעולם".
סמל או לא סמל, את העונות האחרונות שארפ העביר בעיקר על הספסל, מדי פעם היה עולה ממנו ברגעי הסיום כדי לצלוף איזו שלשה ולהקפיץ את הקהל. בעונה הנוכחית הוא משמש כעוזר מאמן שני לדיוויד בלאט (גיא גודס הוא העוזר הראשון).
קריירת אימון היא התפתחות טבעית מבחינתו - הוא עשה קורס מאמנים בווינגייט ונותרו לו כמה בחינות להשלים בשביל הדיפלומה - אבל גם המעבר הזה התקבל בהרמת גבות מצד האוהדים ועיתונות הספורט. זה לא היה סוד ששארפ רצה להמשיך לשחק בעמדת הרכז ושהקבוצה העדיפה שיפנה את מקומו. העובדה שההודעה על פרישתו, שהתפרסמה ב-20 ביולי , שוגרה לתקשורת בעוד הוא שוהה עם משפחתו בארצות הברית ובלי שכללה את מילות הנימוס ההכרחיות מטעמו, תרמה לשמועות שהירידה מהפרקט
שארפ מכחיש. "זו הייתה החלטה שלי", הוא מדגיש. "איזו סיבה הייתה לי לשחק עוד עונה? חשבתי על העניין והבנתי שכמו בשנה שעברה, אני אוכל לסייע לקבוצה בעזרת הניסיון שלי. לא שיחקתי הרבה, ישבתי בעיקר על הספסל, תפקדתי קצת כמו עוזר מאמן שלישי. עכשיו שאלתי את עצמי, מה עדיף, לאמן או לשחק, והתשובה הייתה ברורה.
"כששקלתי את זה, הסיבה היחידה שמצאתי בעד להמשיך לשחק הייתה סיבה אנוכית, שאני רוצה בזה. מצד שני, כשחשבתי מה הכי חשוב לקבוצה, ידעתי שעדיף לפרוש ולהיות עוזר מאמן ולפנות מקום לשחקנים צעירים. כך שלקחתי את הכל בחשבון. היה לי חשוב להישאר במועדון, רק שעכשיו אני לא בא למשחקים בבגדי ספורט אלא בחליפה. ואני אוהב ללבוש חליפות".
אז למה הם לא חיכו עם ההודעה עד שתתקבל תגובה ממך? הרושם שנוצר הוא שהם לא שיתפו אותך בהחלטה.
"כי היו כל מיני החלטות שהיו צריכות להתקבל בעניין שחקנים שהיו מועמדים לשחק בקבוצה, החלטות לגבי צוות האימון. לחלוטין הייתי חלק מהתהליך הזה.
"אתם, החבר'ה בתקשורת, לא באמת יודעים מה קורה מאחורי דלתות סגורות. במשך כל התהליך, ההחלטה מה לעשות בעונה הקרובה הייתה בשליטתי. לדעתי, כל השאלות התעוררו כי לא הייתי פה, הייתי בארצות הברית, ואף אחד לא ידע איך להגיע אלי, אף אחד לא ידע איך למצוא אותי".
מה התפקידים שלך כעוזר מאמן?
"הכל תלוי באישיות שלך, אבל יש דברים ספציפיים שאני עושה כמו לנתח את סרט הווידאו של המשחקים, חיפוש כישרונות, כתיבת דוחות על התפקוד של כל שחקן עבור המאמן בלאט ועבודה עם השחקנים.
"אני מכיר הרבה מהם, יש לי יחסים קרובים עם רובם, ואני יכול גם להתחבר ביתר קלות לזרים. תבין, יש לזרים הרבה קושי להבין מה זה מכבי, מה זה ישראל, לקלוט באיזו סיטואציה הם נמצאים, מה מצופה מהם. אני מגשר על הפער הזה בין שני העולמות. לדעתי, אין מישהו שיכול לעשות את זה כמוני, מישהו שנמצא כאן כל כך הרבה זמן ומבין את המקום כמוני. חשוב ששחקנים חדשים שמגיעים יידעו מה זה בדיוק מכבי תל אביב".
כששארפ מסביר "מה זה בדיוק מכבי ת"א", הוא נשמע כמו איש שהמיר את דתו והפך לצדיק הרבה יותר אדוק מהרב שגייר אותו. הכל נמצא שם: הנאמנות העיוורת למועדון, הציפייה לניצחון בכל מחיר, האמונה שמכבי מייצגת הרבה יותר מאשר קבוצת ספורט, שהיא קמע של מדינה שלמה, סמל ליכולתנו לעמוד בכבוד מול הגויים, חלק מתקומת העם היהודי בארצו. שמעון מזרחי בעצמו היה חותם על הנאום שלו, לו רק היה לו אוצר המילים הנדרש.
"מכבי זו אימפריה, מותג בינלאומי, זו לא רק קבוצה שאתה עוצר בה לעונה ועובר הלאה. זה מקום שמאפשר לך ללמוד הרבה על עצמך כשחקן, כאדם, זו משפחה. מההנהלה דרך השחקנים ועד האפסנאים, מחדירים לך שהמטרה היא אחת: לנצח, וצריך להקנות את מנטליות הניצחון הזאת לכל מי שמגיע לקבוצה.
"בין אם משחקים נגד כפר בלום או נגד ריאל מדריד, השחקנים צריכים להפגין כבוד, גאווה ללבוש את המדים שהם לובשים ולשחק עבור הקבוצה, עבור מדינת ישראל. אנחנו מטיילים בכל העולם, ובכל מקום שאנחנו מגיעים אליו חיים ישראלים ויהודים. יש בזה הרבה כבוד, וגם אחריות. השחקנים צריכים להבין שהם משחקים עבור כל הדברים האלה בכל פעם שהם דורכים על הפרקט".
הקריירה שלך הייתה יכולה להוביל אותך לקבוצות לא פחות טובות באירופה, שלא מטפחות מורשת דומה. זה נשמע כמו עול כבד, האתוס הזה.
"זו ההרגשה שאתה מקבל מהסיטואציה שאתה נמצא בתוכה. מהרגע שבאתי לפה, דחפו לי את המסרים האלה - מוני פנאן כשהיה בחיים, וכמובן שמעון מזרחי. כל משחק אתה צריך לשחק כאילו זה משחק האליפות. זו מנטליות שאתה צריך לאמץ לא רק בכדורסל - אלא בחיים עצמם.
"אתה לא יכול להתרשל, אתה לא יכול לאכזב את האנשים שאתה מייצג. במקרה שלי, אני גדלתי ככה, למדתי מאמא שלי, מסבא וסבתא שלי, שזו הדרך שבה דברים צריכים להיעשות. לא כל שחקן טוב מצליח פה. אתה צריך להיות אדם מיוחד בשביל לשרוד במכבי. כי יש המון ציפיות, המון לחץ. שחקנים מרגישים את זה מהרגע שהם נוחתים פה. רובם באים עם הבנה מסוימת של מי זו מכבי תל אביב. זו הגדולה שלנו. שלכל מקום שאנחנו מגיעים אליו אנשים יודעים מי זו מכבי".
כשחקן קבוצתי שהפנים לחלוטין את ספר החוקים של המכבים, את קוד ההתנהגות שנדרש ממי שהחליט שצהוב הוא הצבע, דריק שארפ ידע תמיד לשמור מרחק מסקנדלים שאיימו על המוניטין של המועדון, ידע איך לא להיכוות גם כשהלהבות היתמרו גבוה. שתיקתו המפורסמת עוררה לרגעים אי נוחות קלה. למשל בזמן "נאום המוקה" של פיני גרשון, שהדהים את עולם המדע עם האבחנה הגנטית פורצת הדרך לפיה "השחורים בצבע מוקה יותר חכמים מהשחורים הכהים".
בזמן ההצהרה ההיא, נובמבר 2001, וגם אחריה, גרשון היה המאמן של שארפ, שותפו הצמוד לכמה מההישגים הגדולים בתולדות הקבוצה. אבל שארפ, בעצמו איפשהו על הציר שבין שוקו למוקה, הקפיד לשתוק. אם חווה תחושות פגיעה או עלבון - הוא שמר אותן לעצמו.
אתה יודע היטב שאם מאמן היה אומר דבר כזה בקבוצה בארצות הברית, היו מגרשים אותו מהעיר.
"סביר להניח. אבל זה לא התפקיד שלי לגרש אותו מהעיר. אני לא מעסיק את עצמי בדברים שאני לא יכול לשלוט עליהם, דברים שאנשים אחרים עושים או אומרים. הוא צריך להתעסק בזה, במשמעות של מה שאמר ובתשומת הלב שזה קיבל - לא אני. אני לא אתן לדבר שלילי כזה להשפיע עלי בשום צורה".
אתה גדלת בדרום של ארצות הברית. אתה יודע מה זה להיות קורבן של גזענות.
"ברור. אבל זו לא הייתה גזענות שמכוונת נגדי. זו הייתה הערה, רק מילים. עוד כילד למדתי שמילים לא יכולות לפגוע בך. אם מישהו מנסה לעשות לי משהו, לפגוע בי פיזית או במשפחה שלי, זה דבר אחר, אבל מילים לא משפיעות עלי. אני חוסם אותן. הן לא מגיעות פנימה. אני יוצר מסביבי בועה, ולא מאפשר לשום דבר שלילי לחדור בעדה. הוא אמר את זה? יופי, זה מצחיק. הלאה".
ובפנים, מה הרגשת?
"כלום. איך אני יכול להרגיש משהו בפנים כשאני לא נותן לזה להגיע פנימה? תראה, ברור שכשאנשים אומרים דברים כאלה הם יודעים שזה לא פוליטיקלי קורקט, יודעים שאנשים תרבותיים לא אמורים לחשוב ולהתבטא ככה. אבל זה לא המקום שלי להצביע על זה. הרי כל אחד יודע שזה לא בסדר, אז למה אני צריך להגיד שזה לא בסדר? למה אני צריך להתערב? אני לא זוכר אם הוא פרסם התנצלות על האמירה הזאת או לא, אבל הוא צריך לעסוק בזה, לא אני".
מה עם להתנצל בפניך?
"מעולם לא דיברנו על זה. אף פעם זה לא עלה בשיחה בינינו. אני ושאר השחקנים בקבוצה לא חשבנו על זה. הרכבת המשיכה לנסוע. פיני היה נוהג להגיד הרבה דברים משוגעים. זו לא הפעם הראשונה שהוא אמר דבר שלא נשמע טוב.
"זה היה תלוי בך מה לקחת מזה. במקרה ההוא, זה לא נאמר לי באופן ספציפי. יש הבדל בין כשמישהו מדבר באופן כללי או אומר את זה לך באופן ישיר. אם אתה היית אומר לי דבר כזה, סביר שהייתי מבקש ממך בנימוס לעזוב".
השתקנות הזהירה של שארפ קיבלה ביטוי נוסף לאחר התאבדותו של מוני פנאן, האיש שניהל במקביל לעבודתו במועדון בנק השקעות שחור ואחראי, לפי השמועות, להפסדים של מיליוני דולרים מכספים שהשקיעו אצלו חברים ומכרים, בהם גם שחקנים של מכבי. שמו של שארפ מעולם לא עלה בהקשר לפרשה ההיא. לדבריו, הוא השקיע את הכסף שהשתכר באפיקים סולידיים יותר. אבל הוא בהחלט זוכר את הרגע שבו קיבל הודעה על מותו של האיש שהיה לו, הוא מדגיש, כמו בן משפחה.
"הייתי בלוס אנג'לס עם הקבוצה. נסענו למשחק קדם עונה נגד הקליפרס. בארבע בבוקר אשתי התקשרה, אמרה שמוני איננו. אמרתי,'מה?'. הייתי בשוק. היא בכתה בטלפון, הוא היה בן בית אצלנו. ואז סיפרתי ליניב גרין שהיה איתי בחדר, וגם הוא לא יכול היה להאמין. זה עדיין משהו שקשה לי לעכל. לפעמים אני רואה משחקים ישנים של הקבוצה ופתאום אני נעצר ואומר לעצמי,'הוא לא נמצא כאן יותר'. עברו שלוש שנים וזה עדיין קשה".
איך הצלחת לא להיות מעורב בפרשה ההיא?
"אף פעם לא הייתי מעורב בעיסוקים האחרים שלו. לא ידעתי מה קורה, ואני עדיין לא יודע. אתה שומע את כל הסיפורים על מה שהוא עשה וזה מבלבל. האם מישהו יודע מה קרה שם? לדעתי לא. רק הוא יודע, והוא לא כאן. מבחינתי, מוני היה ונשאר אדם טוב.
"ללוויה שלו באו שחקנים כמו וויצ' יץ' ושאראס, שלגביהם היו פרסומים שכן השקיעו אצלו. הם הרגישו בפנים שהוא אדם טוב, אפילו אם עשה את כל הדברים שאמרו עליו. הוא היה דמות האב של כולנו, האיש שהכי ייצג את המנטליות של מכבי, שהאמין בלשחק עם כל הלב והנשמה. הוא עזר לי מאוד כשהצטרפתי לקבוצה. הגעתי ממגדל העמק, מה ידעתי? והוא סייע בכל דבר - בכדורסל, בחיים האישיים - פתר בעיות ועשה לכולם את החיים נוחים. אנשים זוכרים לו את זה".
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד?
"כנראה, ככה זה נראה. בלי לדעת מה אמת ומה לא, זה לא נעים כשחושבים על כל ההאשמות נגדו. אני אפילו לא מצליח לדמיין מה קרה אצלו בתוך הראש ובתוך הלב. אבל כמו שאמרתי לך, אני בתוך הבועה שלי".
שארפ מתגורר עם משפחתו - אשתו טינה, כדורסלנית לשעבר, ושלושת ילדיהם - בדירה בת שתי קומות בהרצליה, סמוך לקניון שבעת הכוכבים. לא רחוק משם, בכפר שמריהו, גר בנו הבכור, די.ג' יי, עם אמו מרים, אשתו הראשונה של שארפ. בשעת בוקר של יום שישי דריק נמצא בסלון שבקומה התחתונה, מנסה להפגין סמכות מול שני פודלים מתולתלים שמקפצים על הספה. טינה במטבח, הילדים מחוץ לבית. הטלוויזיה פתוחה על ערוץ אמריקאי.
לילה קודם, בסיום משחק גמר הגביע מול ראשון לציון, שארפ לא המשיך עם הקבוצה לחגוג במקום הקבוע, מסעדת "206" בצהלה , אלא עצר ב"שיין אנד שארפ", הסטייק האוס שפתח לפני כמה שבועות כמה מאות מטרים מהיכל נוקיה, בחלל ששיכן בעבר את מסעדת "דוריס קצבים".
המסעדה , שנקראת על שמו ועל שם שותפו, יעקב שיין, היא חלק מהניסיון לעצב לעצמו חיים מלאים אחרי שסיים את הקריירה כשחקן פעיל. באופן מפתיע למדי, מי שסייע לו להיכנס לעסקי ההאכלה הוא אלמוג לוי, בנו של גרושתו, שעבד ב"אגאדיר" ופגש שם את יועץ המסעדות ארז זיו, שאחראי לכמה מיזמים מצליחים בתחום. זיו הציג בפניו בתורו את שיין. כל הארבעה, וגם השף שרון סבאח, שותפים במקום.
שארפ מדגיש שהוא מעורב בכל ההחלטות הניהוליות. "שמתי שם כסף וזו הפרנסה שלי. לא רק נתתי להם רשות להשתמש בשם שלי. אני אוהב אוכל, אל תשכח שהעבודה הראשונה שלי הייתה במסעדה". הוא לא שוכח להמליץ על הפורטר האוס.
הוא גדל באיטונוויל, עיירה מצפון לאורלנדו שרוב אוכלוסייתה אפרו-אמריקאית, ללא אב. עוד כילד, הוא מספר, ידע להתרחק מצרות, כישרון שלא עבר לאחיו, דווייט, שהסתבך במהלך חייו בעסקי עבריינות וסמים ואף ישב בכלא.
"הייתי מזהה מספיק מוקדם מתי סיטואציה מסוימת יכולה להידרדר ודברים רעים עלולים לקרות. הייתי מסתובב עם הילדים בשכונה ואם הייתי רואה שתכף תהיה איזו קטטה או שהחברים הולכים לגנוב איזה חטיף, ישר הייתי חותך. שיחקתי כדורסל, היו לי חלומות, וידעתי שאם אסתבך במשהו שימנע ממני ללכת לקולג' ולשחק כדורסל, זה יהיה אסון. הייתי צריך לחשוב על הדברים האלה, להימנע מלהסתבך במשהו שיגרום לזה שיעיפו אותי מבית ספר, למשל".
אחרי התיכון המשיך למכללת סאות פלורידה, השוכנת בטמפה, העיר שבה הקים בהמשך את ביתו האמריקאי, שבו הוא שוהה שלושה חודשים בשנה. סאות פלורידה היא לא אחת מקבוצות הקולג'ים היוקרתיות בארצות הברית.
שארפ התברך בכישרון טבעי לקלוע לסל ויש לו מוסר עבודה גבוה, אבל מגיל צעיר הפנים שהוא לא גבוה מספיק בשביל האן-בי-איי. כמו שחקנים אחרים במצבו, אירופה הייתה אפשרות קורצת. שארפ ידע הכל על מכבי תל אביב, וכמה מהחברים לשעבר בקולג' כבר שיחקו כאן. וכך, ב-1993, הוא נחת בחדרה.
ואז אמרת לעצמך, איך לעזאזל נפלתי לפה?
"בהחלט לא. תמיד אני מרגיש שיש סיבה מסוימת לכך שאני מגיע למקומות שאני מגיע אליהם, שאני נמצא על האדמה לצורך תכלית מסוימת, שיש לי נתיב לצעוד בו. רציתי לשחק כדורסל, ואלוהים שם אותי בחדרה, אז אמרתי לעצמי, אני לא סתם נמצא כאן, אני אהיה הכי טוב שאני יכול להיות.
"לא הייתה לי סיבה לרחם על עצמי. למה? אני בארץ הקודש, משלמים לי בשביל לשחק כדורסל. לקחתי את ההזדמנות שניתנה לי וניצלתי אותה. זו המנטליות שלי, לראות את הטוב בכל דבר".
אחרי שנה בישראל הוא עבר לבית"ר מגדל העמק, גם היא לא אחת מקבוצות הפאר של אירופה. במגדל העמק הוא פגש את מרים לוי, גרושה ואם לשלושה ילדים, ונישא לה. בגלל הפרש הגילים ביניהם - עשר שנים לטובתה - הרבה אנשים העלו ספקות באשר לסיבה האמיתית לאיחוד.
התקשורת תקפה את הקלות הבלתי נסבלת שבה שחקני כדורסל מקבלים אזרחות, ומשרד הפנים הודיע על פתיחת חקירה. בדיעבד, ברור שנישואים שהניבו ילד (דריק ג' וניור), אינם יכולים להיות פיקטיביים לגמרי. אבל אחרי ששארפ פגש את טינה אליסון יצאה מרים בראיון תוקפני והודיעה שדריק נישא לה רק בגלל תעודת הזהות שלה. ריב צרחני בין שתי הנשים מחוץ למועדון תל אביבי ליבה עוד יותר את הסקנדל.
שארפ אומר שבינו לבין גרושתו מתקיימים עכשיו יחסים תקינים לחלוטין. "היה רע, היו קשיים, אבל עכשיו זה בסדר גמור. היא אמרה דברים לא יפים עלי, והיה לה זמן לחשוב על מה שאמרה. אתה יודע איך זה, אנשים אומרים דברים ברגעים של כעס, אבל אני לא נותן לזה להטריד אותי.
"כמו שאמרתי, לא נותן לשום דבר שלילי לחדור מבעד לבועה שלי. עד שלא הזכרת את זה עכשיו שכחתי מזה לגמרי. זה היה די מזמן, והיא לא אותו אדם שהייתה אז. היא השתנתה וזה נהדר לי ולדי.ג'יי, מאוד תרם ליחסים שלנו. ועדיין יש לי קשרים טובים עם כל הילדים שלה".
בזמנו נראה שהיא ממש ניסתה להזיק לך. איך סלחת לה?
"אני אדם טוב, ולא נותן לשום דבר לשנות את זה. אין בי יצר נקמה. לא הרגשתי צורך להגיב על מה שהיא אמרה, גם אם זה היה ניסיון לפגוע בי. ניסיתי להרוג אותה בטוב לב. זו דרך המחשבה שלי. אתה נחמד לאנשים, אתה מתייחס אליהם יפה, ואין להם ברירה. בסוף אתה מגיע אליהם. זה לוקח יותר זמן, אבל זה תמיד מצליח".
די .ג' יי, בן 15, משחק כדורסל בקבוצת הנוער של בני הרצליה, ואביו הגאה טוען שהוא הרבה יותר טוב משהיה הוא עצמו בגילו. שארפ מקווה שדי.ג'יי יתקבל לשחק באחת מקבוצות הפאר של ליגת המכללות האמריקאית - קנטקי, דיוק או יוקון - ושבשלוש השנים שנותרו לו עד הקולג' הוא יעבור אותו בגובה. די.ג'יי לומד בבית ספר ישראלי. ילדיו האחרים מתחנכים במוסדות לימוד דוברי אנגלית.
אחרי 19 שנה בישראל, לא לגמרי ברור אם שארפ ממש אוהב אותנו, הישראלים, או פשוט התרגל. ברור שבמשך הזמן הפנים שהקוד הצהוב מחייב אותו גם להשפריץ עלינו מחמאות מזמן לזמן.
"אני אוהב את הלהט של האנשים, אני אוהב את האהבה של הישראלים למדינה שלהם. כל יום כיפור אני נדהם מחדש לגלות איך כל המדינה נעצרת. גם אלה שלא דתיים ולא צמים לא נוסעים ברחובות ולא משמיעים מוזיקה בווליום גבוה, כי הם לא חושבים רק על עצמם.
"הם עושים את זה כי אכפת להם מהשכנים שלהם, כי הם לא רוצים לפגוע באחרים. כמובן שיש דברים שאני לא אוהב כאן, אני לא אוהב אנשים בורים שלא יודעים מהחיים שלהם, אבל זה נכון לאנשים בכלל, לא רק לישראלים".
אתה אזרח ישראלי, חי באמצע הרצליה. בלב שלך, אתה חש שאתה שייך לכאן?
"אני לא ממש יודע מה זה להיות ישראלי. האם אתה חייב להיות ישראלי כדי לחיות כאן? למה אתה לא יכול להיות פשוט בן אדם שחי כאן ונמצא בקשר עם האנשים שסביבו? יש לי יחסים עם ישראלים ונוח לי פה. אני יכול להיות חלק מהתרבות הזאת, מהמדינה, אבל זה לא מחייב אותי להיות ישראלי בעצמי, אלא פשוט להיות אדם שמסוגל לתקשר עם סביבתו, להתחבר למנטליות".
היה רגע שאמרת לעצמך, מספיק, צריך לחזור הביתה?
"בשבילי בית זה המקום שהמשפחה שלי נמצאת בו. והמשפחה שלי נמצאת פה. נכון שיש לי גם משפחה באמריקה, אמא שלי ואחי, ואני רואה אותם מדי קיץ. אפשר להגיד שיש לי בית רחוק מהבית".
הצבעת כאן בבחירות?
"מעולם לא. אני לא מרגיש שאני יודע מספיק מה ההבדלים בין כל המועמדים, ואני לא רוצה להחליט רק בגלל שאני יכול. בטח שהייתי רוצה שיהיה שלום בין ישראל והפלסטינים, ומי שבעד שלום, אני כמובן תומך בו.
"אבל יש עניינים נוספים שאין לי הרבה מושג בהם ואני מרגיש שמי אני שאקבע. לא גדלתי במדינה הזאת, ההורים שלי לא הקימו אותה, ואני לא רוצה להיות מעורב במשהו שלא הייתי חלק ממנו מההתחלה. אני אזרח ישראלי ויש לי הזכות להצביע, אבל אני מרגיש שבשביל לעשות זאת צריך קשר עמוק מזה".
אם להאמין לחדשות, תוך כמה חודשים עלולים ליפול על הבית שלך טילים איראניים.
"אני לא מאמין. זה כמו הסרט'לכשכש בכלב', שהפוליטיקאים יצרו שם מלחמה שלמה כדי לנצח בבחירות. זה קצת דומה לזה, התמונה שהם מציירים בסי-אן-אן על ישראל ואיראן. אנשים שואלים אותי ואני לא מאמין שמשהו יקרה. אני לא מפחד ואני לא דואג לדברים שאני לא יכול לשלוט בהם. איראן זה יותר מדי רחוק ממני".
ובכל זאת, אם תהיה מלחמה, לנו אין ברירה אלא להישאר כאן. לך יש.
"ברור שכשיש לך משפחה, תעשה הכל כדי להגן עליה, זה אינסטינקט. אם דברים יחריפו, אצטרך לחשוב על זה. כשיש לך אישה וילדים קטנים אתה לא יכול לחשוב רק על עצמך, אבל מבחינתי, אני יכול להישאר כאן, לא משנה מה יקרה. אני לא אלך לשום מקום, כי אני מרגיש בטוח. וכשאתה מרגיש בטוח, אתה יכול לעבור הכל. עד אז אני לא יכול לפחד ממשהו שאני אפילו לא בטוח שבאמת יקרה".
בחלומות שלך, אתה המאמן של מכבי ת"א?
"מי יודע. כמו שלא אמרתי שאני רוצה לשחק במכבי, אני לא אומר שאני רוצה לאמן במכבי. ברור שאתה לא מתחיל קריירת אימון במטרה להיות עוזר מאמן כל חייך. זה כמו מה שקרה לי ב'טאקו טיקו'. התחלתי לשטוף כלים, עברתי לקופה, ואחר כך הפכתי למבשל.
"כשבאתי לחדרה לא אמרתי,'אני רוצה לשחק בקבוצה הזאת במשך 20 שנה'. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, ניסיתי להיות הכי טוב שאני יכול והחיים שלי נפתחו. אז עכשיו אני רוצה להיות המאמן הכי טוב שאני יכול להיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם