הכל זה כלום: מויס חוגג עשור
לדייויד מויס יש גב מהיו"ר, אהדה מהקהל וכבוד בחדר ההלבשה. רק שאחרי עשור באברטון ואפס תארים, לא ברור מה נותר לו לחפש שם
דייויד מויס. רק אל תמכרו לו שחקנים צילום: גטי אימג'ס
ואם הנאום הזה שייקספירי בדרמה ובטון, כך גם הטרגדיה המובנית בכך שהמצב הכלכלי באברטון, בעשור שמויס עובד שם, מנע מהמנג'ר לנפץ את תקרת הזכוכית בה הוא דופק שוב ושוב את ראשו. לא מפתיע שבחגיגות העשור למינויו ביום רביעי, כולם תוהים אם הוא יגיע גם לשנה ה,11- מכיוון שכמה משרות בקבוצות גדולות יותר עשויות להתפנות הקיץ.
המניה של מויס בשמיים, ובצדק. בעידן הפייר פליי המתקרב, הוא מקדים כל מנג'ר בריטי אחר. אם הצלחה מעבר לציפיות, תחת תקציב קשיח, תהיה ברשימת הקריטריונים כשצ'לסי וטוטנהאם ימנו מאמן חדש - הלוגיקה אומרת שמויס צריך להיות בראש הרשימה. בהתחשב בכך שמויס ייכנס בקיץ לשנה האחרונה של חוזהו, יש הצדקה לדאגה שהמנג'ר בן ה48- יתפתה לעזוב את גודיסון פארק.
עבור רבים, זהו תסריט יום הדין. פחד שהדבק שהחזיק את המועדון בעשור של חסכנות ותכניות איצטדיונים כושלות יעזוב וייקח את התקווה איתו. שאברטון לקחה את מויס הכי רחוק שהיא יכולה. "כשקיבלתי את הג'וב, ידעתי שהכסף לא יהיה גדול, שהמשאבים מוגבלים, ורק ביקשתי שלא ימכרו אף שחקן אלא אם אבקש, ושאוכל להכין את הקבוצה כרצוני," הוא אומר.
"היו"ר מעולם לא נפל בכך. אני לא יכול להצהיר שאני צריך ערימות מזומנים, אבל עובדתית, ההתקדמות של אברטון צריכה להיראות."
כדי שזה יקרה, החיפוש אחר משקיעים, שנמשך כל עידן מויס, יצטרך להניב פירות. ללא הזרמת הון ובהיעדר איצטדיון חדש, לאברטון אין לא אמצעים ולא הזדמנות אמיתית לממש את הפוטנציאל.
מאמנים אחרים היו נוטשים מזמן, אבל מויס כל-כך אסיר תודה לבעלים ביל קנרייט על ההזדמנות והגיבוי, שלא רק שהוא מעולם לא חשב ללכת - הוא גם מסרב בתוקף לדבר על מימוש אמביציות במקום אחר: "אני מגבה את המועדון שלי. הם תמכו בי, נתנו לי צ'אנס, ואני לא רוצה להפגין חוסר כבוד כלפיהם."
אוהדי אברטון לועגים לוויין רוני באמצעות בובת מין. זה מה שנשאר להם?
צילום: אי-אף-פי
עם מגפיים בשדה קוצים
לא ברור אם מויס יהיה ברשימת המחליפים של צ'לסי לאנדרה וילאשבואש, אבל במונחים של השפעה, אריכות ימים והותרת רושם, הוא כבר הצליח היכן שהפורטוגלי נכשל.
שניהם הגיעו לפרמייר ליג בשנות ה30- לחייהם ונחשבו לדבר הבא. רק אחד שרד. כדי להבין למה, חשוב ללכת למשחקו הראשון של מויס, קרב מול פולהאם שאברטון ניצחה כחלק ממסע הישארות בליגה.
בעוד וילאש-בואש נזהר בכל צעד במאבק מול שחקנים רבי עוצמה, מויס לבש מגפיים ומכנסיים קצרים ונכנס לשדה שהכיל את פול גאסקוין, דאנקן פרגוסון ודויד ג'ינולה. כבר כשהצטרף לחימום, צבר מויס כבוד מיידי בחדר ההלבשה, ומאז לא איבד אותו. "זו היתה אחת ההחלטות הגדולות אז," הוא אומר. "זה נראה טריוויאלי, אבל עבורי זה
היה חשוב."
גם בלי להצטרף אל שחקניו למתיחות, הסמכותיות שלו מונחת במקומה. ועם חדר הלבשה תומך, יו"ר שהוא חש כלפיו אסיר תודה ואוהדים שמעריכים אותו, מויס נמצא במקום מעורר קנאה. המנג'ר שיש לו הכל, אבל אולי גם אין לו דבר. היעדרם של תארים שיקשטו את שלטונו אוכל אותו. הוא אולי האריך ימים, אבל על חוסר התארים הוא לא סולח לעצמו.
"אני די מובך מעניין העשור. אני לא מגיע לכאן עם חופן גביעים ומדליות. אין לי. אני מעלה את זה, כדי שאחרים לא יצביעו על כך. אבל אולי עצם האימון באברטון לעשר שנים אומר משהו. קשה להיות מנג'ר ארסנל או יונייטד לעשר שנים, אבל לפחות ההזדמנות לזכות בתארים עוזרת להם. להיות עשר שנים באברטון זה חתיכת דבר קשה."
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום כדורגל-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם