בית, חורבן: ההיסטוריה נגד באיירן
באיירן מינכן תארח היום את באזל באליאנס ארנה. בגמר שייערך אצלה בבית ב19- במאי היא כנראה לא תהיה. ולא אנחנו קבענו: זו ההיסטוריה, שלא ראתה מקרה כזה מאז 1984
לא אנחנו קבענו: ארבעה תרחישים פסימיים
הנתון הזה אולי הכריע לרעתו של הצ'יליאני כשהוחלט להחליפו בז'וזה מוריניו, אבל נראה שלא היה מזיק לו, בלשון המעטה, אם היה צולח את המרוץ החשוב באמת באותה עונה. גמר ליגת האלופות חזר לסנטיאגו ברנבאו אחרי 30 שנה, ולריאל פשוט אסור היה לפספס את המעמד. הרכישות של קאקה וכריסטיאנו רונאלדו ניפצו שיאי העברות, בנזמה ואלונסו צורפו, אבל מסע הכסף נקטע בערב עגום אחד באיצטדיון הביתי, חודשיים וחצי מוקדם מדי.
באיירן מינכן מגיעה למשחק הערב מול באזל בפיגור מינימלי ,(21.45) אבל הנסיבות ונתוני הפתיחה מזכירים, כמעט אחד לאחד, את ההתרסקות של ריאל לפני שנתיים: תקופה לא מזהירה בליגה, פיגור מפתיע ומינימלי, ובעיקר כמיהה עזה, כמעט אובססיה, להגיע לגמר.
באזל היא אולי לא ליון, אבל גם בתרחיש הסביר שבאיירן תעבור אותה היום, כדאי שאנשיה יידעו: זה לא ממש משנה. רוב תקדימי העבר קובעים שגם אם הגרמנים יצלחו את שמינית הגמר, זה לא יעזור להם לשחק באליאנס ארנה גם בגמר, ב19- במאי.
הנתונים בליגת האלופות מעידים על מגמה ברורה. ב56- שנות המפעל, על שני גלגוליו, הגיעה לגמר קבוצה ביתית רק שלוש פעמים: ריאל זכתה על הגב של פיורנטינה ב,1957- אינטר חגגה בסן סירו מול בנפיקה ב,1965- רומא פישלה באולימפיקו מול ליברפול ב.1984-
הנסיבות, אם להיות הוגנים, אובייקטיביות. עד להפיכתו של גביע אירופה לליגת האלופות בעונת ,1992/93 ההגעה למפעל היתה קשה מאוד; רק האלופות העפילו, ולך תשכנע את החלוצים להבקיע כי בשנה הבאה יש מסיבה בבית. חלק מהמגרשים הם איצטדיונים לאומיים שאין להם קבוצה ביתית (וומבלי, למשל,( ועד לשנות ה,90- הדרישות לאיצטדיון עצמו ולעיר המארחת היו נוקשות פחות.
"קו התפר הוא יורו ,2000 שממנו והלאה המגרשים נראים אחרת לגמרי," מסביר יעקב אראל, שהיה מנכ"ל ההתאחדות ולאחר מכן עמד בראש אגפי התחרויות וההתאחדויות באופ"א. "הסטנדרטים השתנו דרמטית, וכתוצאה מהדרישות - בתי מלון, דרכי הגעה, אבטחה וביטחון, התאמה לבקשות הספונסרים - יוצא שרק ערים גדולות, שרוב המגרשים החדישים נמצאים בהן, יכולות לקבל את האירוח." ולרוב,
אלא שהנתונים לא השתפרו, גם בצל הרחבת ליגת האלופות והקלות הכמעט בלתי נסבלת של כל קבוצה עם כיסים מספיק עמוקים להגיע למפעל ולשלבים מתקדמים. אפילו אם היא זכתה באליפות המקומית בפעם האחרונה כשגרמניה עוד היתה מחולקת (ליברפול), או כשבןגוריון היה ראש ממשלה (שאלקה.(
ביורוליג, של הכדורסל, המצב דווקא לא רע: הכישלון של ברצלונה להגיע לפיינל-פור שהתקיים בעיר בשנה שעברה נחשב מהדהד עקב היותו חריג בנוף המעמד היוקרתי. לרוב הוא מתקיים באולם של אחת הקבוצות הבכירות ביורוליג, ולרוב היא עומדת במשימה וגם זוכה בתואר. אלא ששם הקבוצות הן אותן קבוצות כמעט בכל שנה, וקל יותר להיות אחת מארבע מאשר אחת משתיים.
הטירוף שאחז במכבי, ובמדינה שלמה, לא מזכיר את מה שקורה ברחבי היבשת, אבל אף אחד בטורקיה לא היה כועס אם אחת משלוש הנציגות שלהן היתה צולחת את הטופ.16-
לנוקיה, אגב, הפיינל פור כבר לא יחזור: מזכ"ל היורוליג, ג'ורדי ברתומאו, חזר לאחרונה על ההצהרה שעם כל הכבוד לפוליטיקות וקשרים אישיים, האירוע הזה צריך אולם של 15 אלף איש לפחות. 4,000 יותר ממה שיכולים להיכנס להיכל ביד-אליהו.
סוגיית האירוח, מזכיר אראל, היא עניין של פוליטיקה, שמתנהלת בחלונות הגבוהים. "קבוצה יכולה לדחוף לאירוח במגרש שלה, אבל זה חלק מהנימוקים שמציגה ההתאחדות, שמולה אנחנו עובדים. לא קורה שריאל מדריד בעצמה מגישה בקשה, כי יש לה חגיגות ,100 אבל זה בהחלט תמריץ שמתחשבים בו.
"הכל למען קידום הכדורגל, ואין בזה שום פסול. קח למשל את וומבלי, שיארח בשנה הבאה לרגל 150 שנה להתאחדות האנגלית, אפילו שהגמר התקיים בו רק בעונה שעברה."
גם המעורבות של הקבוצה המקומית, לאחר שהוחלט היכן יתקיים הגמר, שולית יחסית: "אם יש מנכ"ל לקבוצה, שמכיר את המתקן יותר טוב מכולם, ברור שישתמשו בו ובידיעותיו," אומר אראל, ומביא כדוגמה את שיתוף הפעולה עם הנהלת שאלקה, שגמר 2004 התקיים במגרשה הביתי בגלזנקירכן.
"אבל מרבית הניהול השוטף הוא מול התשתיות של המדינה, העיר וההתאחדות." וכך קורה שגיבורי האירועים הם לא בהכרח מנהלי הקבוצות, אלא אנשים כמו ניצב יוסי סדבון, מפקד מחוז ת"א לשעבר, שבזמן אירועי הפיינל-פור זכה לחשיפה תקשורתית של מועמד לנשיאות. בארה"ב, לדמויות הספורטיביות, בעיקר שחקני עבר מקומיים, נשמר מקום בטקסים כמו חשיפת הלוגו.
גם אם באיירן תעוף הערב, או בכל אחד מהשלבים הבאים לפני הגמר, ממדי האכזבה לא יתקרבו לקטסטרופה שהיתה יכולה להיות שם אם העונה הקודמת היתה נגמרת בלי כרטיס לצ'מפיונס. בחלקים ניכרים מדי מהעונה הבווארים היו מחוץ לשלוש הראשונות, וחמישה מחזורים לסיום החליטה ההנהלה לזרוק את לואיס ואן חאל, שרק שנה קודם הוביל אותה לגמר במדריד, כדי להינצל. המהלך השתלם, באיירן סיימה שלישית, צלחה את הפלייאוף ועלתה לבתים.
אחד הדברים המתסכלים עבור אנשי מכבי ת"א באובדן האליפות ב,1993- קצת לפני פיני גרשון בדירוג, היה הידיעה שהפיינל-פור בעונה שלאחר מכן יתקיים בת"א ובלעדיהם. חגיגה בצהוב לא היתה, אבל בדאלונה, ברצלונה, אולימפיאקוס ופנתינאייקוס הסתדרו מצוין. במרחק 18 שנה, יו"ר מכבי שמעון מזרחי משחזר בעדינות: "ארגנו למופת, עשינו הכל, אבל ההרגשה כשבסופו של דבר אתה לא חלק מזה היא לא נעימה."
בבאיירן מבינים שההתעסקות האובססיבית בדובדבן, בלי להתעכב אפילו על קצפת, עלולה לגבות מהם מחיר כבד. הנשיא אולי הנס אמר אחרי הניצחון מול הופנהיים שלמשחק מול באזל יהיו השלכות על כל העונה, וכמה שבועות לפני כן הודה שהגעה לגמר תהיה בגדר חלום, "אבל השחקנים חייבים לשכוח מזה. הלחץ עלינו גדול מספיק."
סביר להניח שהנס, שזכה בשלושה גביעים רצופים (76:74), בכל מקרה יהיה באליאנס ארנה, או איך שלא יקראו לאיצטדיון ביום הגמר, בכיסאו הקבוע ביציע הכבוד. אבל את החלומות על הגמר, הוא הדגיש ברמז לשחקניו, "צריך להשאיר לאוהדים. שהם יתעסקו בזה, לא אנחנו. הלחץ עלינו מספיק."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם