כאילו באמת אכפת: סובב המחזור ה-22
הסיפור של הבקעה הוא, הסיפור של העונה הזו. קבוצה שהתחילה מצוין, אבל אח"כ משהו נשבר ופתאום היא נזכרת שבעצם אין על מה לשחק. וגם: ליובל נעימי מגיע יותר ומה יהיה עם הקבוצה של ג'ף
מ.כ הבקעה בדיכאון. אין על מה לשחק? צילום: אדי ישראל
נכון, יש עוד זמן ואפשר לגמור במקום השמיני ואפילו לעשות משם סדרה טובה נגד מכבי בפלייאוף, כמו שעשתה בני השרון של דן שמיר לפני שנתיים. אבל התחושה היא שלא באמת: הקבוצה של דייויד בלאט טובה מדי, אין ירידות לברוח מהן. יש גבול כמה אפשר להיראות כאילו באמת אכפת לך באיזה מקום תסיים כשאין על מה לשחק.
2. יובל נעימי עלה לכותרות בזמן האחרון בעיקר בגלל הקטע המכוער עם דן שמיר, וחבל. מגיע לו יותר מזה. במשחקים האחרונים של ירושלים נעימי במיטבו, כלומר הגארד ההתקפי הכי טוב שצמח כאן מאז ימי השיא של מאיר טפירו: קטלני בפיק'נ'רול, מדויק מבחוץ, רואה משחק צפוןדרום וגם לצדדים. ההבדל בהתקפה של ירושלים בין הדקות שבהן הוא על המגרש לאלה שלא הוא קיצוני. עכשיו רק שההגנה וההתנהגות יסגרו פער.
3. אני מנסה לחשוב מה זה להיות שחקן מכבי חיפה, להגיע כל-כך הרבה פעמים לחמש הדקות האחרונות ביתרון ואז לדעת, פשוט לדעת, שאתה הולך להפסיד.
אז אני נזכר בדרך שבה ג'ף רוזן מנהל את הקרקס הזה כבר שנתיים, בזלזול המוחלט במאמנים ובגדודי השחקנים הפרועים שמועמסים על העגלה, ואני מפסיק להצטער. העונה
הבאה, חזרה בחיפה ועם אולם משופץ, אמורה להיות העונה של חיפה. אבל בשביל זה רוזן, איש שכוונותיו טובות, יצטרך להפנים מה בדיוק קרה לקבוצה שלו העונה ולמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם