סוויץ' במוח: קאנטונה בראיון נדיר
אריק קאנטונה, אחד משחקני הכדורגל המוכשרים והמוטרפים שדרכו אי פעם על כר הדשא, מדבר על השינוי הגדול בחייו - הפיכתו לכוכב קולנוע. לקראת סרט המתח החדש בכיכובו, "סוויץ,"' הוא מספר איך הוריו לימדו אותו להתבונן ביופי ומצהיר שהוא לא מתגעגע לימיו במנצ'סטר יונייטד
התכוננתי לדבר איתו על תהילת העבר, ככוכב מנצ'סטר יונייטד, בעת שנשב בבית הקפה הפריזאי שליד בית האופרה ונפטפט על הימים בהם הוא היה על המגרש, אני ביציע ואלוהים בשמיים.
אלא שקאנטונה מוריד אותי מהר מאוד לקרקע המציאות. את השאלה הראשונה דווקא הוא מציג לי, ולא ההיפך. "ראית את הסרט"? הוא שואל בנימוס. למרות שברור שכבר נמאס לו מכל האנגלים האלה שמחפשים אנקדוטות מימי הכדורגל שלו, הוא מתנהג באיפוק. למרות שהוא העלה במשקל מאז פרישתו מהמגרש, בגיל 45 הוא עדיין רזה למדי. וכפי שאינספור יריבים גילו במהלך הקריירה שלו - ממש לא כדאי לעצבן אותו.
אנחנו כאן, הוא מבהיר לי, כדי לדבר על עבודתו כשחקן - שחקן תיאטרון וקולנוע, לא כדורגל - ובעיקר על "סוויץ,"' המותחן החדש בכיכובו שצפוי לצאת לבתי הקולנוע השבוע. אני לא יכול להגיד שלא הזהירו אותי. בהכנה לקראת הראיון שמעתי על הבריטי המסכן שביקש לשמוע את דעתו על הסגל הנוכחי של מנצ'סטר יונייטד. קאנטונה פשוט טרק לו את הטלפון.
ב"סוויץ,"' בבימויו של הצרפתי פרדריק שונדורפר, הוא מגלם קצין משטרה פריזאי קשוח החוקר מקרה רצח. הסרט יצא לאקרנים לפני כמה שבועות ולארץ יגיע, כנראה, רק במהדורת די.וי.די. למשחק שלו אין את העושר והמגוון שהציג על המגרש, אבל נדמה שהתפקיד מתאים לו, ומאפשר לו להציג את הנוכחות המרשימה שהכרנו מסרטו שובר הקופות של קן לואץ' ב,2009- "מחפשים את אריק."
מבחינתו של קאנטונה, ההכרה ההדרגתית ביכולתו כשחקן קולנוע ותיאטרון היא הוכחה לצדקת הפילוסופיה האישית שלו, הדוגלת במהפכה בלתי פוסקת. לאחר כל ההצלחה המרשימה שלו באנגליה, הוא נותן את הרושם שמה שהוא הכי מתגאה בומ הוא יכולתו להשאיר את התקופה הזו מאחור.
"יש אנשים שמרגישים שהם חייבים להישאר בצמרת," הוא אומר. "הם מפחדים להתחיל שוב מאפס, כי הם חוששים מביקורת. כשאתה מתחיל מאפס אחרי שהיית מפורסם בתחום אחר, זה מאוד קשה. להתחיל משהו זה אותו דבר לכולם, בכל מקום, אם אתה בן עשרים ואם אתה בן .40 אבל אני חושב שיש לי מספיק הומור ומספיק צניעות. אני לא לוקח את החיים יותר מדי ברצינות. אני פשוט יכול לשחק בחיי."
ובכל זאת, אם בן אנוש מסוים כל כך טוב במשהו, מדוע עליו לזרוק את הכל, כפי שעשה קאנטונה כשפרש מכדורגל בגיל ?30 מדוע להתכחש למתנה שקיבלת מאלוהים, או מהגורל, או מקונספירציה מאוד משמחת של הגנים שלך?
קאנטונה מתעקש שזו היתה בחירה שלו. "איבדתי את העניין בכדורגל, לכן פרשתי," הוא אומר. "לא הייתי חייב לפרוש. עדיין הייתי בכושר, עדיין הייתי טוב, אבל התחלתי להשתעמם, אז
קאנטונה הקדיש מחצית מחייו כדי להביא את עצמו למקום שבו הוא רוצה להיות, והוא יודע שיש אנשים שהיו שמחים מאוד לראות אותו נכשל. "זו היתה זכות גדולה, כשהציעו לי לשחק בסרטים לאחר שפרשתי מכדורגל," הוא אומר.
"יש שחקנים צעירים שלא מקבלים את ההזדמנות הזאת וזה לא הוגן, אבל הצד השני של המטבע היה שהיו אנשים שעדיין לא היו מוכנים לראות אותי עושה משהו אחר. יש להם תדמית חזקה של החיים הקודמים שלי והם רוצים להמשיך ולאחוז בה. יש גם כאלה שסבורים שרק מי שלמד בבית ספר למשחק, יכול להיות שחקן תיאטרון וקולנוע. נכון, בית ספר זה חשוב, אבל גם אנשים אחרים יכולים להצליח.
"בציור ובכל אמנות אחרת יש גם אוטודידקטים. יש אמנים גדולים שהם אוטודידקטים, אבל אתה חייב לעבוד קשה. לעבוד, לעבוד ולעבוד, אולי יותר מאחרים. כשחקן קולנוע, הארבעחמש שנים הראשונות הוקדשו בעצם ללמידה. היום אני במקום שבו הייתי ככדורגלן בגיל 26 עד .30 אני באמת נהנה מזה עכשיו." פתאום הוא עוצר, ואז מתבדח ואומר: "טוב, אולי אני צריך לפרוש."
במאי הסרט, שונדורפר, מאוד נלהב מעבודתו של קנטונה. "הוא עובד מאוד קשה על בימת הצילומים," אומר הבמאי. "אין ספק כחות המרשימה ואת הכריזמה - ואני מדבר בתור אדם שלא עקב אחר הקריירה שלו בכדורגל. ועוד משהו חשוב - הוא מאוד צנוע."
נדמה שהשאיפה של קאנטונה להמציא את עצמו כל הזמן מחדש נובעת מתחושה אמיתית של ביטחון. מאז ילדותו המאושרת, הוא מעולם לא הביט לאחור. כשהוא נזכר בהוריו, הוא מדבר עליהם בחום יוצא דופן. הוא ושני אחיו גדלו באזור עני למדי במרסיי, בתוך מערה שסבא וסבתא שלו הפכו לבית.
בכל בוקר, הדבר הראשון שקאנטונה ראה היה חלק פסטוראלי מהים התיכון. הוריו דאגו שלצד הכדורגל ברחוב, הוא גם ילמד להעריך יופי, אמנות. אביו אלברט קאנטונה עבד כאח בבית חולים פסיכיאטרי, אבל היה גם צייר חובב. אין אנשים שהשפיעו יותר על הצורה שבה הוא מביט על חיים מאשר אביו ואימו, אלינור.
"היה לי חינוך נפלא, כי ההורים שלי לימדו אותנו שזו חובתנו לצפות בעולם - ביופיו וגם בטרגיות שבו. היינו נוסעים ופתאום אבא היה עוצר את המכונית ואומר, 'הביטו באור היפה הזה.' ככה חינכו אותנו, לשים לב לפרטים. אבא נהג לקחת אותנו לגלריות. הוא היא משוגע על אמנות.
"הוא צייר כי הוא הרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות, אבל לא כדי למכור את היצירות. הם גם נטעו בנו את הביטחון להביע את עצמנו. לימדו אותנו שאנו יכולים לנסות הכל, בתנאי שנעבוד קשה. אני אופטימיסט. אם תגיד לי, 'מחר אנו הולכים לנסות את זה,' אני אנסה, גם אם אין לי מושג במה מדובר. הודות לחינוך שקיבלתי מהוריי, אני לא מפחד."
הדרכים שבהן מנסה קאנטונה להביע את עצמו הולכות ומתרבות. בנוסף למשחק על הבמה ובסרטים, הוא כבר הציג בתערוכות צילומים וציורים שלו. במקביל, הוא גם עוסק בקמפיינים בנושאים חברתיים. כיום הוא יושב בוועד המנהל של קרן שעוסקת בשתדלנות למען חסרי הבית. הוא לא אומר עבור מי יצביע בבחירות לנשיאות שייערכו בקרוב, אבל כנראה שזה לא יהיה עבור סרקוזי.
באחרונה אפילו נפוצה שמועה שהוא עומד להתמודד בעצמו בבחירות לנשיאות, אולם בהמשך התברר שזה היה תרגיל יחסי ציבור שנועד לעורר את המודעות לצורך לבנות עוד דירות מוזלות כדי לפתור את משבר הדיור בצרפת. וכאילו לא די בכך, הוא גם כתב את המילים לאלבומה הראשון של אשתו, השחקנית רשידה ברקני.
נראה שאפשר לדבר על דפוס פעולה מובהק אצלו: התמסרות טוטאלית, אבל מאוד זמנית, למה שהוא עושה, ולא משנה מה זה. ואם הפעילות הזאת לא באמת יצירתית ומקורית, אין טעם לעסוק בה. לדוגמה, הוא לא חושב שמריל סטריפ היתה ראויה לאוסקר בחודש שעבר.
"אני לא אוהב את כל הטרנד הזה של סרטים ביוגרפים," הוא אומר. '"אשת הברזל' על מרגרט תאצ'ר, הסרט על אדית פיאף, הסרט על מרילין מונרו. כל שנה יש שניים-שלושה שחקנים שעושים עבודת חיקוי מרשימה. אבל יש הבדל בין חיקוי של מישהו, לבין הנסיון לשכנע את הצופים שאתה מעורב ביצירת משהו.
"ב'אפוקליפסה עכשיו,' מרלון ברנדו יצר דמות בלתי נשכחת - וזה שונה מאוד מלחקות מישהו. אתה רואה אנשים מקבלים אוסקרים על חיקוי, אבל הם לא משתמשים בדמיון שלהם על מנת ליצור משהו, כפי שברנדו עשה ב'אפוקליפסה עכשיו' וב'הסנדק.' הוא יצר את הקול, את צורת העמידה, את התספורת, הכל."
אני מוצא את עצמי חושב על כך שיש משהו מאוד מרשים ביכולת של קאנטונה להתרכז רק בפרויקט האחרון שלו. היכולת לתת את כולו להווה. הוא נראה לי כאחד האנשים הכי בריאים מבחינה פסיכולוגית שאי פעם פגשתי. אך האם לגאונים לא צריכה להיות בעיה להתמודד עם כל המתנות שהעניק להם הטבע? זה נראה כמעט לא הוגן, איך שהוא פשוט הותיר מאחוריו את סופי השבוע הנהדרים ההם על המגרש בשנות התשעים, והמשיך הלאה.
קאנטונה מקשיב בנימוס להרהורים שאני מעלה. "אתה יכול להיאחז בעבר," הוא משיב, "כלומר, להיאחז במה שכבר עשית. אתה יכול להעביר את כל חייך בדיבורים על מה שעשית פעם, לספר סיפורים במסיבות חג המולד וכו' - אבל אתה צריך להישאר בחיים. כשאתה נאחז בעבר אתה לא ממש חי, אתה רק שורד."
אז אתה באמת לא מתגעגע לכדורגל? סליחה, הייתי חייב לשאול.
"לא. אני לא מתגעגע, אבל פחדתי שכן אתגעגע. החיים ההם היו כל כך מלהיבים, והאדרנלין הופך לסם שהגוף שלך זקוק לו כל שבוע. לכן, כשאתה פורש, השנתיים הראשונות מאוד קשות ויש סכנה שתישקע בדיכאון.
"זו הסיבה לכך שכשפרשתי, לא חזרתי לצרפת וגם לא נשארתי במנצ'סטר. עברתי לברצלונה - המקום שבו סבא וסבתא שלי מתגוררים - ואפילו לא ראיתי כדורגל בטלוויזיה. לא רציתי להתקרב למשחק, להריח את ריח חדר ההלבשה. באמת לא רציתי להביט אחורה."
גם כשקאנטונה עוזב את בית הקפה הוא לא מביט לאחור. הרי צריך לעשות חזרות להצגות, לקרוא תסריטים, לצייר ציורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם