ראשי » ספורט » טניסגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

המופלטה שלי: טניס שהפך למרתון

שלא תבינו לא נכון, גיא שחר נהנה מאוד המותחנים שמספקים לו נאדאל וג'וקוביץ', אבל כחובב הענף הוא מתגעגע לימים בהם היה משתעשע פדרר עם הכדור ועם יריביו. nrg ספורט חובט לאורך הקו

אחד הדברים הזכורים לי ביותר אחרי גמר אליפות אוסטרליה בין נובאק ג'וקוביץ' לרפאל נאדאל, היא העמידות המשוגעת ששניהם הציגו. לא זכור לי עוד גמר שהפיזיות שיחקה בו תפקיד משמעותי כל כך.

לצד ראלים ארוכים ומוטרפים, נולה ורפא נראו כמו מכונות ונוצר הרושם שהשניים יכלו להחליף מהלומות עוד שעות ארוכות. בשלב מסוים זה היה משחק של מי יישבר ראשון. הם כבר הגיעו למצב שהם חובטים אותו דבר, זזים אותו דבר ונושמים אותו דבר. אחרי כמה שעות של משחק פיזי, הכל התנקז למי שישחק לשני בראש.

זה היה גמר מדהים בעיקר בזכות הרמה ששמרו עליה השניים במשך שש שעות משחק, דבר שלא נראה בעולם הטניס לפני כן. שוב ושוב אתה בודק עם עצמך כמה מתוח אפשר להיות במשך שש שעות. את התענוג בלראות משחק טניס שאינו נגמר קשה להסביר כי בשלב מסוים מפסיקים לחשוב על השחקן המועדף ורוצים שיריבו לא יישבר כדי שהניצחון יהיה עוד יותר מרשים, אחרי מלחמת חורמה.

וזה הטניס של היום. מלחמה אחת גדולה. כיף לראות, אבל אחרי המשחק, כשכיבו את האורות ברוד לייבר ארנה, נותרנו אנחנו, חובבי הענף, עם שאלה לא פתורה: האם תצוגת היכולת האנושית שראינו זה עתה היא הדבר שבגללו אנחנו כל כך אוהבים את הענף? ובכלל, האם פניו של עולם הטניס מועדות לאקסטרים פיזיות שאינה נגמרת?

זה לא סוד שעברו קצת מים בנהר ועוד לפני מלחמות ההתשה בין נולה לנאדאל השחקן היום מסתכם בעיקר בחבטות חזקות וברגליים מאומנות. אין בכוונתי להוריד כאן מיכולותיהם של השחקנים, ואני בטוח שאני

נהנה יותר מהטניס של עידן נאדאל וג'וקוביץ מאשר זה של סמפראס או בוריס בקר, אבל נדמה שזהו פסבדו טניס, שלמרות שהוא מהנה ומרגש מאוד, לא בהכרח נתמך על ידי אוהבי הענף.

מן הסתם אינני יכול לדבר בשם כולם, אבל ההרגשה היא שבעוד שבהחלט אנחנו נהנים מהעונג שמציע טניס שבוחן את היכולות הפיזיות האנושיות עד לקצה, לא נתמוך בו. לא סתם יש כל כך הרבה אוהדי רוג'ר פדרר - כי הוא מציג את האלטרנטיבה השפויה יותר. נקודות קצרות יותר, מתוחכמות ומשחק שמתפרש על כל חלקי המגרש. כן כן, גם ליד הרשת.

האמת היא, שאני מוכן להרוג כדי לראות שוב גמר כל כך איכותי כמו זה שהיה באוסטרליה. והאמת היא שלא נצטרך לחכות עוד הרבה כי למעט המאסטרו משוייץ (ואולי גם אנדי מארי), גם שאר חברי העשירייה המובילה הם שחקנים פיזיים מאוד, כל אחד בצורתו. אבל אני בהחלט יותר מתגעגע לגמרים שבהם לקחו חלק פדרר או אנדרה אגאסי למשל.

שם (וגם בעידן בורג, מקנרו וחבריהם) באמת היה אפשר לראות את הקסם של הטניס. את מה שהענף בא לספר: קח מחבט, נראה כמה יצירתי אתה יכול להיות איתו. פדרר הפך את המשפט הזה לאמנות והראה פעם אחר פעם אילו דברים מטריפים אפשר לעשות עם הכדור.

הוא הראה איך משתמשים במלבן שתחום בלבן בצורה שתראה בכמה זויות, חלקים וקוים אפשר להכות בו. זה לא העידן של היום ולמרות ההנאה הענקית ממשחקים ארוכים שבוחנים את הפיזיות, לא בטוח שזה הכיוון שהענף צריך ללכת אליו, ביחוד שגם כך אנשים רבים מוותרים על צפייה במשחקי טניס בטענה שהם "ארוכים מדי".

קשה לדעת מה אפשר לעשות -- כנראה שאין מנוס מלקבל את בשורת הפיזיות לחיינו ולחבק אותה. אבל לרגע אחד קטן, הייתי רוצה לחזור לעידן השליטה של פדרר, שהראה כמה טניס באמת יכול לרגש. באותה הזדמנות אפשר היה להשיק דיאט מופלטה.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טניס-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...