קלאסיקו היסטורי: שושלת, פרק אחרון?
לריאל היו את הגלאקטיקוס של סוף שנות ה-50', לברצלונה את הדרים טים של קרויף בשנות ה-90'. אבל הכי מרגשים היו רגעי המהפך, בהן אימפריות קרסו והגמוניות נשברו. מיכאל יוכין מכין אתכם לשבת עם שיעור בהיסטוריה: מבוא לקלאסיקו מודרני
במשך עשורים ארוכים של יריבות, כבר ידעו ריאל ובארסה שושלות אדירות. הקבוצה
הגאון הארגנטיני היה אמור לחתום בברצלונה, אולם ריאל פעלה במהירות, טירפדה את העסקה שהסתבכה בגלל קשיים בירוקרטיים והביאה את הכוכב למדריד. זה היה רגע מכונן, וסביבו נבנתה קבוצה מדהימה והגמוניה שלא ניתן היה לערער עליה בספרד או באירופה, כמאמר אלון מזרחי.
כבר בעונתו הראשונה כבש די סטפאנו 27 שערים. ריאל זכתה באליפות ועד 1958 ליקטה עוד שלוש כאלה, ורק פעם אחת שמטה את התואר לטובת היריבה העירונית, אתלטיקו. ברצלונה, אשר גם לה היה סגל נהדר בראשותו של לדיסלאו קובאלה, נותרה בידיים ריקות. בעונת 1957/58 היא הפסידה ליריבה הגדולה פעמיים, והתחושה בקטלוניה היתה שצריך אדם שיוכל לשנות את יחסי הכוחות.
בקיץ 1958 חתם בקאמפ נואו מאמן חדש, הלניו הררה, האיש שיירשם בספרי ההיסטוריה של הכדורגל כממציא שיטת קטנאצ'ו, איתה יצעיד את אינטר לזכיה בגביע האלופות. לברצלונה הוא לא הגיע אמנם כמאמן על, אך לזכותו עמדו שתי אליפויות עם אתלטיקו בתחילת שנות ה-50.
פרנץ פושקאש הגיע באותו קיץ לריאל מדריד, ובתגובה שיכנע קובאלה שני הונגרים אדירים נוספים לעשות את הדרך לקטלוניה - החלוץ המרכזי בעל משחק הראש המדהים שאנדור קוצ'יש והקיצוני המהיר זולטן ציבור.
הקלאסיקו הראשון עם הררה על הקווים התקיים ב-26 באוקטובר 1958 בקאמפ נואו. היציעים המפוצצים ייחלו לתוצאה
כבר בשבוע שלאחר מכן היא ירדה אמנם בחזרה למקום השני ובפברואר גם הפסידה 1:0 במדריד, אבל הניצחון בתחילת העונה החדיר בבארסה את האמונה שסוף סוף אפשר לתת פייט אמיתי על האליפות אחרי שנתיים בהם הסתפקה במקום שלישי וראתה את החגיגות בברנבאו. האמונה הזו לא היתה לשווא והסתיימה בתואר אליפות מרשים, כבר בעונתו הראשונה של הררה על הקווים.
שבירת ההגמוניה של ריאל התבטאה היטב גם בעונה שלאחר מכן, 1959/60. הניצחון 1:3 בקלאסיקו בקאמפ נואו ארבעה מחזורים לסיום יצר שיוויון נקודות בפסגה, כשבתקופה ההיא האליפות נקבעה לפי הפרש שערים. כששתי היריבות ניצחו בכל משחקיהן, התוצאות הגבוהות הפכו לקריטיות. שבוע לפני תום העונה עלתה ריאל למקום הראשון בזכות 0:4 על סוסיאדד, אבל במחזור הנעילה היא הסתפקה ב-0:1 בלאס פלמאס, ובארסה עקפה אותה עם 0:5 על סראגוסה בדרך לאליפות שנייה ברציפות.
אלא שריאל שמה מהר מאוד קץ לחגיגות. תאמינו או לא, אבל באותם ימים הסתיימה הליגה הספרדית באמצע אפריל, עוד לפני קיום משחקי חצי גמר גביע אירופה לאלופות, המפעל שהוקם ב-1955 ובו זכתה ריאל זכתה בארבע השנים הראשונות לקיומו. השליטה הבלתי מעורערת הזו בזירה האירופית הוציאה את ברצלונה משלוותה, והיא חלמה לקטוע את הרצף כאשר הוגרלה מול הבלאנקוס בחצי הגמר בסוף אפריל 1960. אלא שהתכניות השתבשו כאשר קרע גדול נפער בין הררה לכוכביו הגדולים.
קובאלה וציבור, שלא הסתדרו עם הבוס הנוקשה, דרשו לשנות את שיטת הבונוסים, והררה בתגובה ניפה אותם מההרכב במפגשים החשובים. התוצאה היתה כואבת: ריאל ניצחה פעמיים 1:3, בדרך לגמר בו הניפה את הגביע בפעם החמישית ברציפות עם 3:7 ענק על פרנקפורט בו כבש פושקאש רביעייה ודי סטפאנו הסתפק בשלושער. הררה ספג יריקות מאוהדים ובעיטה מההנהלה.
המטרה החשובה ביותר של בארסה, בעקבות השתלשלות האירועים, היתה נקמה והאפשרות להגיש אותה קרה הגיעה מוקדם מהצפוי. כבר בנובמבר 1960 הוגרלו השתיים זו מול זו בסיבוב הראשון בגביע האלופות. ריאל פתחה נפלא ועלתה ליתרון בברנבאו משער של מטאוס, חלוץ אלמוני יחסית, כבר בדקה השנייה. בארסה לא ויתרה - לואיס סוארס (שום קשר לפטריס אברה) הגיב בצמד כשפנדל שלו בדקה ה-88 קבע 2:2.
לשערי החוץ לא היתה אז משמעות, ובארסה היתה זקוקה לניצחון בגומלין כדי לעלות מבלי להזדקק למשחק שלישי. היא עשתה זאת עם 1:2, כאשר אבאריסטו שוב היה בין הכובשים, והשליטה המוחלטת של ריאל באירופה באה אל קצה. באופן מפתיע, זה לא ממש עזר למאמן ליובישה ברוצ'יץ' שפוטר חודש לאחר מכן בעקבות רצף כישלונות בליגה. בארסה סיימה את העונה במקום הרביעי והפסידה לבנפיקה של המאמן היהודי בלה גוטמן 3:2 בגמר גביע האלופות.
כ-30 שנה עברו והיוצרות התהפכו. בתחילת שנות ה-90 מצאו עצמם אוהדי ריאל מתוסכלים מהדרים טים שהעמיד יוהאן קרויף. ארבע אליפויות רצופות וסגנון משחק התקפי שבה את לבבות האוהדים ברחבי היבשת, אם כי הסגידה אז עוד לא הגיעה לממדים שאנו עדים לה כיום. ההצלחה של ההולנדי בבארסה היתה כואבת במיוחד עבור היריבה המעוטרת.
ריאל אמנם כבר עברה תקופה קשה גם בתחילת שנות ה-80, כשלראשונה מאז שנות ה-50 לא זכתה באליפות במשך חמש שנים רצופות. אבל תחילת האייטיז היו בעיקר בשליטה באסקית של סוסיאדד ובילבאו. כעת היתה זו שליטה בלעדית של בארסה ואם זה לא מספיק, ריאל הגישה לה בעצמה שתי אליפויות רצופות על מגש של כסף.
הן ב-1992 והן ב-1993 היא הובילה את הטבלה לקראת המחזור האחרון והיתה זקוקה לנצחון בטנריפה כדי לחגוג אליפות. בשני המקרים היא התרסקה באיים הקנאריים, הפסידה ואיפשרה לבארסה לחלוף על פניה עם נצחונות ביתיים. כואבת לא פחות היתה הבעיטה החופשית של רונאלד קומאן לרשת סמפדוריה בוומבלי, 1992, שהביאה לראשונה לקטלוניה את גביע אירופה לאלופות, בו ריאל ריאל כשלה שוב ושוב מאז הניפה את הגביע השביעי ב-1966.
שיא ההשפלה התרחש ב-9 בינואר 1994, כאשר בארסה פירקה את ריאל 0:5 בקלאסיקו בלתי נשכח, עם שלושער של רומאריו שבכיבוש הראשון השאיר את הבלם רפאל אלקורטה מאחור בתנועה גאונית אחת ברחבה, ונכנס היישר לפנתיאון.
את העונה ההיא סיימה ריאל במקום הרביעי, בעוד בארסה חוגגת עוד תואר דרמטי, הפעם בזכות החמצת הפנדל של דפורטיבו לה קורוניה בדקה האחרונה של מחזור הסיום. באותו רגע נדמה היה במדריד שעשרה קבין של מזל ירדו לעולם ואת כולם קיבלו קרויף, קומאן, חריסטו סטויצ'קוב ומיכאל לאודרופ.
אלא שקבין אחד של מזל שנלקח היה מספיק כדי לסיים את השושלת של קרויף. אחרי שנשאר מחוץ להרכב בהפסד 4:0 למילאן בגמר ליגת האלופות ב-1994, ביצע לאודרופ את המעבר הסנסציוני לריאל. המאמן הארגנטיני החדש חורחה ולדאנו בנה את הקבוצה סביב הפליימייקר הדני הנהדר, וב-8 בינואר 1995, שנה פחות יום אחרי הפיאסקו המהדהד בקאמפ נואו, השיבה ריאל את כבודה עם 0:5 משלה.
איבן סמוראנו הצ'יליאני נתן את התשובה המדרידאית לרומאריו והפציץ שלושער, הלבנים דהרו לאליפות וברצלונה דישדשה במקום הרביעי. פחות משנה לאחר מכן פוטר קרויף, והדרים טים הפסיקה מלהתקיים, רק כדי לחזור בצורה מלהיבה ואסטטית עוד יותר תחת גווארדיולה. בשבת יכול להגיע הרגע שיסמל מהפך היסטורי נוסף אחרי ארבע שנים בראש הכדורגל העולמי. ואם יש מישהו שיכול לעשות זאת, הרי זה מחסל האגדות ז'וזה מוריניו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם