מסע ההצלחות של ליאור אנגלמן ונהריה
אין לו כוכבים בקבוצה (אבל יש את ראש העיר). אין לו קשרים שפותחים דלתות (ולכן הכדורסל עלול להפסיד אותו)ויש לו נכות מולדת ביד ימין (אבל הוא רגיל לנצח את הסיכויים). הערב, המאמן ליאור אנגלמן ועירוני נהריה יוצאים למסע האחרון לעבר האליפות
בין לבין היו שש שנים במשגב, כולל אליפות ילדים עם השנתון הכי טוב שיצא משם (את יחזקאל סקוורר מהבקעה ואנטון שוטבין מאשדוד כבר יצא לכם להכיר), ועשר שנים במחלקת הנוער של נהריה.
ב-2007 הוא כבר הביא הביתה את גביע המדינה לילדים, אבל לאנגלמן - כמו לתושבי נהריה (תתפלאו, שם האולמות מפוצצים בכל משחק) - ברור שסדרת אליפות זה סיפור אחר לגמרי. "אסור לשכוח שלפני חמישה חודשים כמעט עפנו בשלב הראשון", פותח אנגלמן.
"אם לא היינו עושים מהפך מול לב השרון היינו מתמודדים עכשיו בליגה מצחיקה, נותנים 40-30 הפרש לכל קבוצה. העונה שלנו כמעט נגמרה בדצמבר".
אבל היא לא.
נהריה עלתה לבית העליון, קרעה את קבוצותיו עם מאזן 1-9 והעפילה לרבע גמר הפלייאוף. שם הגיע 1-2 בסדרה על גליל-עליון של זיו ברתנא, ו-1-2 דרמטי על עמק-יזרעאל של שרון אברהמי. וכל זה, בלי להעליב אף אחד, בלי כוכב בולט. יודעים מה, אולי זה בעצם אנגלמן. "אין לי סופרסטארים", הוא אומר, "אבל יש לי קבוצה. חבר'ה לוחמים, שחקנים שעשו התקדמות מטאורית. אופק בן יעקב, תומר גינת, יובל מדם. לא מוותרים בשום מצב".
המושג
הרגשת שאתה צריך להתאמץ יותר מאחרים?
"אני בנאדם רגיל, בדיוק כמו כולם. תראו את ההישגים שלי ואת הדרך שאני משיג אותם. עבודה קשה תמיד תנצח כישרון, אלא אם הכישרון עובד קשה. ואני עובד ממש קשה. אי אפשר לשבור אותי, אני מורעל בכל דבר שאני עושה".
יעידו האישה ושלושת הילדים. יעידו השחקנים שלו. יעידו הילדים בבית הספר לחינוך מיוחד, שם הוא מחנך כיתה. "אני עובד באופן שיטתי", הוא עונה כשנשאל מה היתרון הגדול שלו באימון כדורסל. "המטרות ברורות. תמיד. אני יושב עם כל שחקן בתחילת העונה ועושה איתו חוזה. מסביר מה אני רוצה ממנו וקובע את השכר שלו. והשכר שלו זה דקות משחק".
אנגלמן משוגע. הטלפון תפוס כמעט 24/7 בשיחות על הכדור הכתום. "אשתי תמיד אומרת לי שבסוף אמצא את עצמי בחוץ". מחוץ למה? "מחוץ לבית", הוא צוחק. "הכדורסל תופס המון מהחיים שלי. גם הבן שלי נדבק". אבל אבא שלו ריאלי. "אני במסלול הכשרה למנהלי בתי-ספר. השאיפה היא להיות מנהל בית ספר של חינוך מיוחד". מה עם הכדורסל? "באיזשהו שלב בחיים אני יודע שאצטרך לבחור. כל עוד הרגע לא מגיע, אני משלב בין השניים".
את מבחן התוצאה, ולא מעט אנשים יעידו, אנגלמן עבר. הבעיה היא שעדיין לא פתחו לו את הדלת. "בישראל, כמו בהתקדמות שחקנים צעירים, כך זה גם מאמנים צעירים - צריך יותר קשרים מכישורים. תראו אפילו בנבחרות ובאקדמיה, זה לאו דווקא הצד המקצועי. זו הסיבה שאני נע בשני מסלולים. אם הקשרים לא יהיו מספיק חזקים, אהיה מנהל בית-ספר ולא מאמן כדורסל. קשה לבנות על קריירה פה. איך אמר לי מאמן ממכבי ת"א, 'אם לוקחים אליפות, זה בסדר. אם לא, אתה מפוטר'".
זה לא מתסכל?
"זה מתסכל, אבל זו הסיבה שהכדורסל שלנו נראה כמו שהוא נראה. כדורסל של עסקנות ולא של מקצועיות".
לאנגלמן , שיטתי כבר אמרנו, יש תוכנית מגירה לכל שאלה. "החלום זה להגיע לליגת העל בוגרים או לנהל מחלקת כדורסל משלי, בדרך שלי. הדרך שעובדים בה, לפחות פה בצפון, היא לא דרך שאני מאמין בה". בינתיים הוא מקווה שהעונה הזו תיתן את הבאזז.
"אני מדבר עם סוכנים, בודק אפשרויות. אני בטוח שמה שעשינו השנה בנהריה ייתן את אותותיו. כרגע מחלקת הנוער הזו היא הבית שלי. אולי ישכילו להבין גם בנהריה שיש פה מאמנים טובים שאפשר לקדם אותם לבוגרים, ושיכולים להחזיר את הקבוצה הזו לליגה הבכירה".
בינתיים הוא בקצפת הליגה הבכירה שלו. המטרה: הדובדבן. אנגלמן מאמין בחבר'ה. שומעים את זה, ובעיקר את ההתרגשות. "העיר בטירוף", הוא משתף. "יש תמיכה מדהימה מראש העיר ז'קי סבג. הוא הגיע לכל המשחקים החשובים. האולם יהיה מפוצץ, כרגיל".
אבל אז תגיע לשם אלופת השנה שעברה. "דאוסן (הבן של), קורנליוס (הבן של), קוהנר, סולומון", אנגלמן ממפה את האויב. "ראשון זו מעצמת ספורט. זו המכבי ת"א החדשה של מחלקות הנוער. הסיכויים הם 30-70 להם, אבל לנצח את הסיכויים זה משהו שמאוד מוכר לנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם