צ'או אלכס, אין עוד שחקנים כמותך
נמרוד חלימי אוהד את יובנטוס אבל עם השנים פיתח קישר מיוחד עם אלסנדרו דל פיירו, בדיוק כמו זה שהשחקן מנהל עם הקבוצה. פרידה מגיבור, רגע לפני משחקו האחרון
אנחנו לא חברים ואם יעבור לידי ברחוב, סביר להניח שאראה לו מוכר אבל הוא לא יזכור בדיוק מאיפה. טוב שכך, אוהדים וגיבורים לא יכולים להיות חברים. עם זאת, דל פיירו אוהב את האוהדים שלו. ברשותכם, בטור הזה אקרא לו אלכס. זה בסדר, הוא מרשה לנו לקרוא לו ככה.
כמו כל אוהד, גם החלום שלי היה לפגוש את אליליי. חששתי להתאכזב ולגלות שהשחקנים, במיוחד אלכס, הם פרימדונות העוסקים רק בחיי המותרות שלהם. לשמחתי גיליתי מציאות אחרת.
ב-2004 הוגרלה יובנטוס לבית של מכבי ת"א בליגת האלופות. היה זה הרגע שלי. אמנם ציפיתי להיפגש עם כל השחקנים, אך לא היה לי ספק שאלכס חייב לקבל התייחסות מיוחדת. ביום שחזרו לאיטליה נסעתי לנתב"ג, כשבידיי
ניגשתי לאלכס וביקשתי לתת לו מתנה מאוהדי יובנטוס בישראל. הוא חייך, הודה ולחץ את ידי. הייתי מאושר, אך מהר מאוד הבנתי שאין לי תמונה שלו עם החולצה. ניגשתי שוב, בחשש קל פן יכעס על כך שאני מטריד אותו, וביקשתי לצלם אותו עם החולצה. הוא שוב חייך והסכים. החשש הראשוני, זה לגבי היות שחקני יובה פרימדונות, התפוגג לגמרי.
אלכס המשיך לשבור שיאים וכשהפך למלך שערי הליגה של יובנטוס בכל הזמנים (2006), החלטנו להעניק לו מגן הוקרה. לפני הנסיעה לאיטליה, ניסינו לתאם מפגש מראש, אבל המאמן פאביו קאפלו סגר את האימונים בגלל חשיבות המשחק נגד מילאן, שהיה צפוי להתקיים באותו סוף שבוע.
אז נסענו בכל זאת וחיכינו לו מחוץ למתחם האימונים. קיווינו שנצליח להתקרב אליו למרות כל האוהדים שחיכו יחד איתנו. בשלב מסוים, אחרי שחיכינו זמן רב וגם התיידדות עם המאבטח בכניסה לא עזרה, הבחנו באחד מאנשי המשק של יובנטוס עומד להיכנס למתחם האימונים והצלחנו לשכנע אותו להעביר את מגן ההוקרה לאלכס (בתרגום המאבטח).
לאט לאט התחרטנו על הצעד, היינו צריכים לעשות זאת בעצמנו. ואז, בעודנו מלקים את עצמנו, נפתח שער הברזל של מרכז האימונים. בגלל כמות האנשים לא ראינו מה קורה, אבל לאור ההתרגשות הגדולה הבנו שמדובר במשהו גדול. קשה לי להסביר מה עבר לי בראש כשראיתי את דל פיירו, בכבודו ובעצמו, מפלס את דרכו בין ההמון הרב ועושה את דרכו לעברינו.
"איפה מה שהבאנו לך?", שאלתי אותו במן חוצפה שכזאת, כאילו שזה הדבר הראשון שאתה אומר לאליל שלך. "השארתי את זה בפנים, אקח את זה הביתה מחר. תודה. תודה רבה", הוא השיב ושאל: "אפשר להצטלם?".
הרגע שבו ראיתי את אלכס במו עיני בשיא סבלנותו הגיע ב-2008, כאשר יובנטוס אירחה אותנו, מועדון האוהדים הרשמי של יובנטוס בישראל, במתקן האימונים. השחקנים יצאו אחד אחד ממתחם האימונים, חלקם נופפו לשלום ועצרו קצת להצטלם, אבל אף אחד לא היה סבלני כמו אלכס.
חוץ מאשר לאוהדים, אלכס טוב גם לשאר הבריות. הוא מקדיש זמן רב לפעילויות צדקה ועושה את זה מכל הלב. הוא לא מחפש רווח ופרסום אישיים. יש לו מספיק. הפעילות הבולטת ביותר שלו היתה ב-2011 אחרי רעידת האדמה הקשה ביפן, אז הקים קרן צדקה לטובת הנפגעים והצליח לאסוף יותר מ-300 אלף דולר ע"י מכירת חולצות מיוחדות.
מה עוד אפשר להגיד על שחקן ששבר כל שיא אפשרי ביובנטוס? הרבה. כי שיאים זה לא הכל. אלכס הגיע ליובנטוס מפאדובה כילד הפלא של הכדורגל האיטלקי והצליח לדחוק אפילו את רוברטו באג'יו לספסל ובסופו של דבר אל מחוץ למועדון.
המשבר המקצועי הגדול שלו הגיע בנובמבר 98', כאשר תיקול ברוטאלי של מרקו זאנקי מאודינזה גרם לו לפציעה קשה בברך ולהחמיץ את שאר העונה. ההשפעה של דל פיירו על יובנטוס ניכרה באופן מיידי, הקבוצה איבדה גובה וסיימה את העונה במקום השישי. זה לא קרה רק בגלל חסרונו על המגרש כשחקן, אלא בעיקר בגלל חסרונו על המגרש כקפטן.
בעונה שלאחר הפציעה התקשה להבקיע - לזכותו נרשם רק שער שדה אחד וכל שאר כיבושיו הגיעו מהנקודה הלבנה. רבים החלו להספידו, אבל התברר שקרו הרבה דברים מתחת לפני השטח. אביו של אלכס סבל ממחלה קשה ולאחר שמת, הבקיע אלכס שער נגד בארי שפרץ את הסכרים. הדמעות זרמו ואיתן גם השערים.
הנאמנות של הנסיך לגברת הזקנה קיבלה חותמת הכשר כאשר בקיץ 2006, יחד עם שחקנים נוספים, החליט להישאר ביובנטוס על אף שהורדה לליגה השניה בעקבות פרשת הקאלצ'יופולי. היו לו הצעות מקבוצות בכירות באיטליה ובמדינות נוספות, אבל כפי שהוא עצמו הגדיר זאת: "ג'נטלמן אמיתי לעולם לא יעזוב את הגברת הזקנה שלו".
בעונה שעברה, לאחר שנפוצו שמועות שהחתימה שלו על חוזה חדש מתעכבת בגלל דרישתו לשכר גבוה יותר ממה שהוצע לו, הודיע דל פיירו שיחתום על חוזה "ריק" ביובנטוס. "זה לא בגלל הכסף. הרווחתי מספיק בחיים ויכולתי להרוויח הרבה יותר אם הייתי מקבל הצעות מסוימות. החיבור שלי לצבעים של יובנטוס ולאוהדים בלתי ניתן למדידה ע"י מספרים". החתימה על החוזה הריק נערכה בין הפיגומים באצטדיון החדש, אשר היה לקראת סוף בנייתו. היכן יש כדורגלנים כאלה היום?
לא ברור מדוע החליטו ביובה להודיע כבר בשלב מוקדם יחסית של העונה על כך שאלכס לא ימשיך בעונה הבאה. כנראה שיש דברים מתחת לפני השטח, כאלו שנסתרים מאיתנו.
אלכס שייך לפס ייצור של שחקנים אשר נסגר מזמן. שחקני הכדורגל של הדור החדש הולכים לקבוצה שמשלמת להם הכי הרבה, עוזבים אותה אחרי שנתיים כי "מיצו" את עצמם, פורשים מהנבחרת בגיל 30 כי קשה להם ועובדים יותר קשה על סידור השיער מאשר על הטקטיקה באימונים. את אלכס הדברים הללו מעולם לא עניינו.
הוא היה יכול לעבור למנצ'סטר יונייטד או לברצלונה ולהרוויח הרבה יותר כסף, היה יכול להחליט שלרדת מפסגת הכדורגל אחרי הפציעה הקשה שכמעט גמרה לו את הקריירה והיה יכול לפרוש מנבחרת איטליה אחרי שהמאמנים הפסיקו לקחת אותו בחשבון. אבל אלכס המשיך לעבוד קשה, נשאר נאמן ליובנטוס וגם היום, בגילו המופלג, עדיין לא פרש מהנבחרת והודיע שיעמוד לרשותה מתי שרק תצטרך.
עזיבתו את יובנטוס היא יום עצוב לא רק לאוהדי הקבוצה, אלא לכל אוהדי הכדורגל בעולם. אלכס מסמל משהו שכבר לא קיים היום - דמות שניתן לסמוך עליה. במהלך משחקים, כאשר המצב של יובה קשה, תמיד עוברת המצלמה אליו. על פניו נסוך מבט מרגיע, "אל תדאגו, אני כאן. הכל יהיה בסדר". ובאמת, ברוב הפעמים אלכס עשה שיהיה בסדר.
אז תודה על הכל פינטוריקיו. היכן שלא תמשיך, נאחל לך רק הצלחה. לעולם לא נשכח את מה שעשית למעננו. צ'או אלכס.
* הכותב הינו מנהל ביובנטוס קלאב ישראל ,מועדון האוהדים הרשמי של יובנטוס בישראל - www.juventus.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם