שומר אחי: ראיון עם האחים אלתרמן
התאומים דן ורן אלתרמן הם כבר 11 שנה אלופי ישראל בטריאתלון. גדלו באותו חדר, הציעו יחד נישואים לחברות שלהם, הגיעו לקו הסיום בתחרויות שלובי ידיים וטיפחו תקווה משותפת: לייצג את ישראל באולימפיאדה. אבל כשרן נפצע וחלומו הגדול התנפץ, במקום לפרוש מהספורט הוא בחר להקדיש את חייו למטרה אחת: לעשות הכל כדי שדן יגיע ללונדון
לילה קודם חגגו יום הולדת 26 עם החברות שלהם, אבל המשמעת הספורטיבית הקשוחה לא אפשרה להם לקחת יום חופשה או לגנוב עוד שעת שינה. העייפות הביאה איתה עצבנות ובין השניים התפתח "ריב של זוג נשוי", כדבריהם . על הפרק היה דיון טעון וחשוב במיוחד.
"אני כבר לא זוכר מי זה היה שאמר ראשון: 'שמע, אני רוצה להתחתן עם החברה שלי'", מספר דן. "ואז השני אמר,'מה? אני גם רוצה'. זו הייתה שיחה ארוכה, של יותר משעתיים, במהלכה אנחנו רצים ומתווכחים מי יעשה את זה קודם".
רן: "אני אמרתי שלי מגיע קודם כי אני עם החברה שלי הרבה יותר זמן ממך".
דן: "אבל אני אוהב את בת הזוג שלי לא פחות. אם הוא יציע קודם, זה אומר שהצעתי בגללו".
רן: "וכל הזמן הזה אנחנו רצים. רצים ורבים. בטירוף. שמעי, אנחנו רבים הרבה. אנחנו כל החיים ביחד, ובמיוחד כשאתה עייף אחרי אימונים, יש אווירה של לחץ".
דן: "מאז שאנחנו ילדים יש לנו חוק לא כתוב שאנחנו יכולים לריב ולהתווכח אבל ברגע שיש אימון עושים אותו ביחד".
רן : "אנחנו יכולים לריב בטירוף, צעקות שאת לא מבינה. ואז מגיע זמן האימון וכל אחד מסדר את הדברים שלו בשקט שלו ואין עם מי לדבר. אנחנו יוצאים לאימון וכשאנחנו חוזרים כבר עשינו שולם".
רן: "טוב, אנחנו חיים באינטנסיביות ביחד".
דן: "החיים כספורטאים, זה מצריך הרבה".
רן: "אולי תיתן לי לסיים משפט".
דן: "את רואה? בקיצור, בסוף הגענו למסקנה שאין ברירה: מציעים נישואים ביחד". עוד באותו יום הלכו לבחור את הטבעות (עיצוב שונה, אבן בגודל זהה), ולאחר מספר שבועות, כשחזרו מתחרות באיטליה, התרחש "מבצע ההצעה הכפולה" - כשכרעו על ברך אחת במרחק קילומטרים ספורים זה מזה. רן: "אני זוכר שהשאלה הראשונה של החברה שלי הייתה,'מה דן חושב על זה?'. עניתי ,'דני מציע לחברה שלו ברגע זה'".
ואיך היא הגיבה?
"אני מודע לזה שבאיזשהו מקום זה פוגע. אולי היא לא הרגישה הכי מיוחדת. אבל הן קיבלו את זה, כי הן מבינות את הקשר בינינו. אחר כך הייתה מלחמת עולם מי יתחתן ראשון, אבל את זה, אל דאגה, ביצענו בהפרש של כמה שבועות. הבת של דן זה הדבר היחיד שלא עשינו ביחד".
טוב לדעת. למה בעצם להציע ביחד? זו אמורה להיות חוויה מאוד אישית.
דן: "אין אפשרות שזה יהיה אחרת". כשחושבים על זה לרגע, כנראה שבאמת אין אפשרות אחרת. מהרגע שנולדו דן ורן לא נפרדו לרגע. האלתרמנים הם תופעה ייחודית בספורט הישראלי: תאומים ששולטים בענף שלהם ללא תחרות כבר שנים ארוכות.
"השניים, שהתפרסמו כשכבשו את מרוצי המדרגות של מגדלי עזריאלי לפני כעשור, מכהנים כבר 11 שנה כאלופי הארץ בטריאתלון, כאשר פעם רן זוכה, פעם דן. מהיום שבו נכנסו לענף לפני כמעט 20 שנה, הם מתאמנים ביחד, נוסעים לתחרויות הבינלאומיות בצוותא, מחזיקים בשיאים כמעט זהים. בעבר אפילו הגיעו אל קו הסיום כשהם רצים יד ביד, או ויתרו זה לזה בתחרויות חשובות על ניקוד. זה היה יכול להיות ממש אגדה של האחים גרים, לולא העניין הפעוט
רן ודן אלתרמן לקחו את הדמיון ביניהם עד לקצה האפשרי, לכדי סימביוזה מוחלטת. הם גדלו באותו חדר, חלקו את אותם הבגדים, ישנו מיטה ליד מיטה בטירונות, ומילאו בצבא תפקיד זהה (עובדי רס"ר). כשבגרו , עברו מבית ההורים לדירות נפרדות בהרצליה, רק כדי למצוא את עצמם גרים באותו הרחוב. (דן: "זה היה לגמרי במקרה").
כשאחד מהם היה חולה, השני מיד היה נדבק. כשלדן היה שבר מאמץ ברגל ימין, לרן היה שבר מאמץ ברגל שמאל. ב-2007, חודש אחרי שרן נפל מהאופניים וסדק את צלע שמאל, דן מעד על כיסא, וסדק - איך לא-את צלע שמאל שלו. בדיקות הדם שלהם זהות לחלוטין ובין הציונים שהשיגו בפסיכומטרי מפרידות רק שתי נקודות.
הם ישבו אחד ליד השני במכללה, סיימו יחד כמצטייני דקאן, וכעת מאמנים בצוותא קבוצת נוער ובוגרים, "אלתרמנ'ס". קל להתבלבל ביניהם, והעובדה שהם משלימים זה לזה את המשפטים לא ממש עוזרת. גם לא שהם מדברים בלשון רבים. "אף פעם לא ראינו את זה בתור קוריוז", אומר רן. "אנחנו לא פריקים, אנחנו די נורמלים, לא?".
וכמובן , תמיד היה להם חלום משותף. מהרגע שהחלו להתחרות הם אכלו-חלמו-נשמו דבר אחד: אולימפיאדה. כמעט 20 שנה חייהם מכוונים לשם. זו המטרה הסופית, האובססיה הנצחית, קו הגמר שאליו הכל מתנקז. "עוד בצבא הבנו שלזכות באליפות ישראל זה נחמד, אבל לא מספיק. רצינו רק דבר אחד. אולימפיאדה", אומר דן בעיניים נוצצות.
אבל חלום האולימפיאדה המשותף נישא עכשיו על זוג כתפיים אחד. אחרי שנים שבהן הם רצים, רוכבים ושוחים יחד כדי להגיע יחד לקו הסיום, קיבל רן את הבשורה שלונדון לא מחכה לו. עקב פציעות חוזרות ונשנות, רן פשוט לא כשיר. בבלוג שלו תיאר את הרגע שבו נודע לו במהלך תחרות בפורטוגל שהוא סובל משבר מאמץ בסקרום (עצם בבסיס עמוד השדרה - ל"ש).
" כשהגעתי לבריכה, הייתי מרוקן ולא מסוגל להיכנס למים. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בקריירה שעמדתי על שפת הבריכה, הסתכלתי על המים, ראיתי את כולם קופצים ומתחילים לשחות, הסתובבתי אחורה, התלבשתי והלכתי. עוד יום שעובר וגורם לחלום, לעבודה הקשה שהשקעתי במהלך כל השנים האלו, להיעלם".
בעוד רן צריך להיפרד מהחלום האולימפי, סיכוייו של אחיו להגיע ללונדון לא רעים בכלל. בימים הקרובים ינסה דן אלתרמן להשיג את הקריטריון שקבע הוועד האולימפי הישראלי. רן, שמקדיש את עצמו לסייע לאחיו לעמוד באתגר, מעודד אותו מהספסל.
הם החלו להתאמן לטריאתלון בגיל 13, כשהענף עוד היה בחיתוליו בארץ. בלי קשר להיותם אחים, לא היו בנמצא יריבי אימון אחרים. כשילדים סיננו לעברם "מה זה התאטרון הזה? ", הם התקשו למצוא מאמנים או קבוצות. ישראלים לא נהרו בהמוניהם לספורט האינטנסיבי, השוחק, שמתיש את הגוף יותר מכל ענף אולימפי אחר. יחד חלמו לנצח, לעשות לעצמם שם כ"תאומי הברזל".
הם גילו את הטריאתלון בזכות מאמציה של האם, אנה, להביא לשיפור בציונים שלהם. "חברה שלה סיפרה שהטריאתלון הפך את הבן שלה לתלמיד טוב ואחראי", מספר רן. כשלקחה אותו לצפות בתחרות, הוא נדלק. חצי שנה אחריו גם דן נתפס.
"הייתי כל כך רציני, שלא הייתי מוכן לפספס בית ספר, אחרת לא ייתנו לי ללכת לאימון", נזכר דן. "כשהתבגרנו החברים הלכו לים ויצאו לבלות, אבל אנחנו לא. הקרבנו הכל".
רן: "לקחנו את זה מאוד לקצה. אותנו פחות עניין לשבת עם החבר'ה. גם היינו אחד עם השני אז לא היינו בודדים".
למבחנים היו נוהגים ללמוד תוך כדי אימון. משננים מילים מכרטיסייה מנוילנת תוך כדי רכיבה על האופניים, פותרים משוואות מתמטיות במהלך הריצות. שגרת היום הוקדשה כמעט כולה לאימונים. כל תחרות טריאתלון כוללת קילומטר וחצי של שחייה, 40 קילומטר של רכיבה על אופניים ועוד עשרה קילומטר של ריצה.
האימונים לפיתוח היכולות הנפרדות גוזלים את רוב שעות היממה. כילדים, היו צריכים לדחוק גם שיעורי בית; היום יש להם מטלות של מבוגרים וחיי משפחה. דן הוא אב לשניים, לרן יש בן, ועוד אחד בדרך.
התבלטתם מההתחלה?
דן: "ממש לא. כשהיינו קטנים היינו מאוד חלשים ולא טובים. תמיד היה מישהו שעקף אותנו".
רן : "אהבנו את זה אבל התוצאות לא הגיעו. בגיל 15 נסענו לאליפות עולם במקסיקו. סיימנו כל כך גרוע, שהבנות זינקו לשחייה כמה דקות אחרי הבנים, והבחורה הראשונה עקפה אותי עוד לפני שיצאתי מהמים"
.
דן: "כל הזמן יש קשיים ואני אומר לעצמי מה אני צריך את השטויות האלה. החברים שלי בים, כולה אימון אחד ואין לי כוח".
רן: "הכי נורא זה להתעורר בבוקר, ולא משנה כמה אני עייף אני חייב לקום, כי אני יודע שדן מחכה לי. או שהאימונים כל כך קשים שאתה רק חולם להפסיק אותם כי אתה סובל אבל לא יכול, כי אז דן יישאר לבד".
רן: "כל כישלון דרבן אותנו להשקיע. מה שקיבלתי מהספורט זה חתירה למצוינות. אמונה שאני יכול להשיג הכל".
בגיל 16 נפצעו יחד בתאונת דרכים, כאשר רכב פגע בהם במהלך אימון רכיבה על אופניים. התאונה, שהותירה אותם עם פגיעות ראש וגוף, הייתה יכולה לשמש נקודת יציאה מהטריאתלון, אבל הם בחרו להישאר. "רכב נכנס ברני, רני נכנס בי", משחזר דן. "היינו מאושפזים שלושה ימים. בא עורך דין ואמר לנו,'תפסיקו עם הספורט, אני משיג לכם מאה אלף שקל'. אבל אנחנו רצינו להמשיך. אולי זה ילדותי שרצינו את הספורט ולא את הנוחות והכסף. לנו זה היה טבעי".
הביחד שימש כשריון שהגן מפני הכישלונות, שגרת האימונים השוחקת, שעות השינה החסרות והבדידות שמלווה את כל מי שעוסקים בספורט תחרותי אינדיבידואלי. שני אחים תאומים, שמתחרים זה בזה תוך שמירה על הרמוניה זוגית מלאה, הם תופעה נדירה בספורט הישראלי, גם העולמי. הם יושבים על הספה בסלון ביתו של רן בכפר סבא, מנשנשים ערגליות ("למרות שאסור") ומחייכים כשהם מדברים האחד על השני. "כנראה שעם הזמן הפכנו לישות אחת", הם אומרים.
באיזה מובן?
רן: "אנחנו יודעים הכל האחד על השני. מלבד העובדה שאנחנו נראים אותו דבר, ובנויים אותו דבר, אנחנו גם יוצאים יחד לריצה של שעה וחצי או רכיבה של ארבע שעות אחד עם השני. כשנוסעים למחנות אימונים בחו"ל אנחנו תקועים 24 שעות אחד בתחת של השני. אנחנו משתפים אחד את השני בהכל".
אתם רבים לפעמים?
דן: "בעיקרון כל הזמן יש ריבים. על דברים קטנים, כמו מי ימלא את בקבוק המים. כן, אנחנו כמו זוג נשוי".
אילו יתרונות יש לכם בהשוואה לספורטאים אחרים?
"העובדה שיש לי פרטנר צמוד. הוא החבר הכי טוב שלי, המאמן שלי, הפסיכולוג שלי, יריב האימונים שלי. הוא מדרבן אותי. כשאני רואה אותו משיג תוצאה אני אומר, מה קרה? אם הוא עשה את זה, גם אני יכול".
רן: "לפעמים נורא קשה. כשאתה בתוך האימון אתה אומר, אולי אני אפסיק, אבל אני רץ עם דן. אם אני אפסיק, גם הוא יפסיק, ואז אני הורס לו את האימון".
אין ביניכם תחרותיות?
"אין".
קשה להאמין. הרי בסופו של דבר, בכל תחרות יש רק מנצח אחד.
"ברור שכשאני עומד על קו הזינוק אני רוצה לחצות את קו הסיום ראשון. אבל כשאני רואה אותו מצליח, אני מפרגן ושמח בשבילו. ממילא הגביעים הולכים לארון של אבא ואנחנו לא רואים אותם בכלל".
דן: "אם אני מצליח והוא נכשל אני לא אשמח. כואב לי שהוא לא הצליח. את יודעת, אם שנייה אחת לפני הזינוק אני אחשוב על משהו שיכול לשפר את התוצאה שלי - ניווט במים, החלפות, אסטרטגיה כזו או אחרת - לא אוכל לזנק אם לא אספר את זה לרני. פשוט לא יכול. אבל בסופו של דבר זה ספורט אינדיבידואלי ואני לא יכול לעזור לו במהלך התחרות. אני גם לא אעצור לחכות לו".
מקרה כזה בהחלט אירע. במהלך תחרות שהתקיימה לפני כמה שנים בבוסטון, השניים הובילו לאחר שיצאו מהמים ועברו לאופניים. כעבור כמה שניות שמע דן את אחיו נופל לכביש, זועק מכאבים. בהמשך התברר כי רגלו נשברה והוא נפצע בבוהן. "שמעתי אותו צורח, ואני מסתכל ורואה אותו על הרצפה. אמרתי'טוב, מה אני עושה?'. המשכתי".
ולא חשבת לעצור?
"אני לא יכול לעזור לו, ואני יודע שהוא לא רוצה שאני אפסיד את התחרות בגלל זה".
רן: "העיקר שהגענו למקומות ראשון שני. בשבילי זה מרגיש כאילו הקבוצה ניצחה. 11 שנים קבוצת אלתרמן אלופה. אנחנו קוראים לעצמנו אלופי ישראל".
אז כולם שונאים אתכם?
"יש צרות עין ויש גם פרגון. זה כמו מכבי תל אביב. יש אנשים ששונאים אותם, אבל מעריכים אותם. מסתכלים עלינו כצמד. אנשים נאבקים מי יהיה השלישי".
למרות האידיליה מתקתקה שהם מקרינים, האלתרמנים בהחלט מסוגלים לזהות גם את החסרונות שבסיטואציה החריגה שבה הם נמצאים. הם גילו את החסרונות האלה רק אחרי שעזבו את בית ההורים - ואחד את השני-לטובת חיי זוגיות. פתאום התברר להם שאפילו קניות במכולת הם מעולם לא עשו לבד. "כשרן עבר דירה לפני, זה היה כמו גירושים", אומר דן.
"פתאום היינו צריכים לחלק בינינו את הבגדים, כי תמיד היה לנו ארון אחד. פעם הייתי בסופר והתקשרתי אליו כי לא ידעתי איזה לחמניות לקנות. הייתי אובד עצות. היינו במצב שאנחנו לא יודעים לעשות שום דבר לבד או לקבל החלטות בנפרד. רק ביחד".
ובסוף עברתם לגור באותו רחוב.
"זה היה בפוקס. ממש לא תכננתי את זה".
נניח.
רן: "ראית מה זה? גם כשהתנתקנו הוא עבר לגור לידי. אשתי אמרה,'הנה סוף סוף הוא שלי ובום. אוף, עכשיו הם גם שכנים'".
איך בנות הזוג שלכן מקבלות את זה?
דן: "אשתי יודעת שהיא לא נשואה רק לי. היא נשואה לו. ואני גם נשוי לו. הן מקבלות את זה בהבנה. לא תמיד במאה אחוז הבנה, אבל איכשהו אנחנו גורמים לזה לעבוד".
איפה זה לא עובד?
רן: "פעם זה היה הרבה יותר גרוע, כשהייתה לנו תוכנית שאפשרה לדבר בטלפון בחינם. אבל גם עכשיו זה יכול לקרות. אני מתקשר אליו ומנתק, ואחרי שנייה שוב מדברים. ושוב מדברים. ושוב. כל הזמן אנחנו בטלפון. מה שכן, היום אנחנו יודעים להוריד הילוך. מקסימום אס-אם-אמסים".
דן : "בכל מה שקשור להחלטות במישור התא המשפחתי שלי ואני מכניס את רני אליהן, כי זה נראה לי הגיוני שהוא צריך להיות חלק מהן - אז אולי זה לחצות קצת את הקו".
במה אתם שונים?
"אני אוהב קולה. רן לא אוהב".
רן: "דן יותר זורם ומשוחרר. הוא רוצה, מחליט ועושה, אבל לא חושב. אני יותר שקול".
לפני שנה דן עבר להתגורר בקיבוץ יפתח בצפון, צעד שהכניס ריחוק - וגם איזון - לחייהם. לראשונה החלו להתאמן לבד. אם כי, הם עדיין מקפידים על שגרת אימונים זהה ומדברים בטלפון לפני ואחרי האימון. "כשהוא אומר לי מה התוצאות שלו בשחייה בבוקר אני יודע למה לצפות בערב", אומר דן.
מה, כל הזמן יש לכם אותן תוצאות?
רן: "פלוס מינוס. אנחנו באותו הכושר. זה הגיוני כי אנחנו בנויים אותו דבר. אוכלים וישנים אותו דבר. טוב, לא תמיד. לפעמים אשתי מכינה קציצות והוא אוכל בולונז".
והמרחק ביניכם, זה קשה?
דן: "ברור. במקום לראות אחד את השני כל יום כל היום פתאום ראינו אחד את השני פעמיים בשבוע. זה היה קשה. מתגעגעים. בהתחלה הרגשתי כאילו חסרה לי יד".
רן : "זה מחזיר אותנו להיות יותר נורמליים. זה בריא אולי לתא המשפחתי, ואולי לאישיות של כל אחד, שבאמת צריך להתפתח בתור אינדיבדואל ולא רק בתור תאום".
האולימפיאדה לא הייתה רק חלום משותף אלא גם הדבק של היחסים שלהם. לפני ארבע שנים, כשלא הגיעו לבייג'ין, חוו שבר גדול, ובמילותיהם: "דיכאון היסטרי". אחרי 2008 החליטו לא לפרוש ולרכז את המאמצים לקראת לונדון. "כל החיים התכוננו למען החלום הזה.
"אני קם באמצע הלילה לעשות פיפי ואני מתחיל לחשב תוצאות וקצב ואיזה מסלול אני אעשה מחר בבוקר ברכיבה. זו אובססיה", אומר דן. רן ממהר להוסיף: "אני לא יודע למה, בחיאת רבאק, אנחנו כל כך אובססיביים על זה? אם הצבנו לעצמנו משהו אנחנו חייבים להשיג אותו. אנחנו לא יכולים לוותר".
אבל כאמור, רן נאלץ לוותר. ובעוד החלום מתרחק ממנו, לדן יש סיכויים לא רעים לייצג אותנו בלונדון. דן, שמדורג 37 בעולם, מתחרה כעת בסדרת תתחרויות בינלאומיות שבהן ינסה להשיג את הקריטריון האולימפי. רן, שהחליט להקדיש את חייו כדי לסייע לאחיו להגיע לאולימפיאדה, נמצא שם לצדו.
העזרה שלו מתבטאת בשמירה על שגרת אימונים, בסיוע בסידורים ובמטלות הקטנות של היומיום, כמו להוציא ויזה, לשלם חשבונות בדואר או לקחת את האופניים לתיקון, ובעידוד מנטלי בלתי פוסק. כל החיים נשאלו התאומים מה יעשו אם רק אחד מהם יתחרה באולימפיאדה. והנה, האפשרות ההיפותטית הפכה למציאות. זה לא קל לרן. גם לא לדן.
רן, איך תרגיש כשתראה את דן באצטדיון האולימפי?
"אני לא יודע איך אקבל את זה. יכול להיות שארגיש באסה, פספוס. מצד אחד יהיה לי כיף כי הצבנו את המטרה והגענו; מצד שני, אני גם רוצה להיות שם. אבל אני שם, כי אני איתו. אז יהיה פה שילוב של שמחה ועצב. אני לא ארגיש אף פעם את ההרגשה שהוא ירגיש. אבל אני מנסה לא לחשוב על זה כרגע וכל עוד יש את המשימה הזאת אני עושה אותה כאילו אני עושה את זה בשבילי".
לא חשבת לקחת חופש?
"החלטתי שכרגע המטרה היא שלפחות אחד מאיתנו יגיע. אני מבין שיש פה משהו לא נורמלי אבל לי זה נורמלי".
דן: "זאת החלטה אמיצה וראויה להערצה של רני שהוא מוכן לשים את עצמו בצד למעני ומוכן להקריב את עצמו למעני. למה הוא צריך לאכול את החרא שלי? הוא אכל את שלו, ושבע מזה. הוא רוצה להתקדם. זה משהו שהוא לא נתפס ולא מובן להרבה אנשים. זו החלטה שאני חושב שגם אני הייתי עושה".
אתה מקנא שהחלום מתגשם אצל אחיך?
רן: "כן, אבל זו מטרה שיש לשנינו. אני בסדר עם להיות המאמן. זה גם לא שהפסקתי להתאמן. לפני שבועיים רצתי בחצי מרתון תל אביב והגעתי שני.
"אבל אני עכשיו פה בשבילו. כלומר, מבחינתי ברור שאם נגיע בבוקר לתחרות ודן שכח את הנעליים שלו בבית אני אתן לו את הנעליים שלי ואשב על הספסל ואעודד אותו. לפני כמה חודשים היינו בדרום אפריקה לפני טיסה פנימית ודן שכח את הדרכון שלו, הצעתי לו את הדרכון שלי. למזלנו, בסוף שנינו הצלחנו לעלות עליה".
מה הכי קשה לכם בעובדה שרק אחד מכם יהיה באולימפיאדה?
דן: "שהייתי רוצה שנעשה את זה ביחד. ששנינו נעמוד על קו הזינוק ביחד. כל דבר שאני עושה חשוב לי שהוא יידע. כשאני יוצא לאימון אני מתקשר אליו לפני ואחרי. אני משתף אותו בתוצאות שלי, במחשבות, בלבטים. אני מרגיש שהוא שותף מלא. זה לא רק אני שאעשה את זה, זה אנחנו".
רן: "הקושי הוא להיות מחוץ לתחרות. כשאתה מתחרה אתה יודע בדיוק מה קורה, אתה יודע את אם אתה יכול להקדים, להוביל. מהצד אני יכול רק להתבונן. להקריא זמנים. אני לא יכול לרוץ במקומו".
ואתה מסוגל לשים את כל הפוקוס עליו?
דן (מחייך): " להיות הביץ' שלי?".
רן : "אני שם אותו קודם. זה משהו שעושים רק כשאוהבים אחד את השני. אני רוצה שהוא יצליח כי זאת ההצלחה שלי. זה משהו שהתחלנו ביחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם