"מרוב זרים, אני לא מכיר את כל השמות"
מאיר טפירו כבר הגיע לשלב שבו ההצעות לא נכנסו ומחשבות הפרישה כן. מאז עברו שלוש שנים, וגם בגיל ,37 כדורסלן העשור עדיין מוביל קבוצות לבאר. "עם הפיינל-פור יצרו כאן חלום, והחלום מרים את הכדורסל למעלה"
עוד על הפיינל פור
עפר שלח: הפיינל פור נפתח בתחושה של עייפות
יוגב האומה: אוחיון שחקן העונה
איבוד כדור: כשהכדורסל כולו מפסיד
באחד הערבים, בדרך לגלידריה פולנית, הטלפון צלצל שוב. "נו?" שאלתי. מוכן למכור את קוראיי, להבטיח שלא אכתוב מילה. רק שיענה כבר. אף אחד לא העלה בדעתו שחלק מאותן שיחות היו עם אשתו, שכבר הציעה לו לפרוש. שלרכז, שכעבור שנה ייבחר ככדורסלן העשור ודמותו תצורף לקיר התהילה במוזיאון החוויה האולימפית, פשוט לא היו הצעות עבודה.
שלוש שנים אחרי, כשהוא מוביל את מכבי אשדוד לפיינל-פור עם שיא קריירה עונתי של 7.4 אסיסטים, ומדורג ראשון בפליייאוף בין הישראלים גם בנקודות וריבאונדים, אפשר לחזור גם לימים ההם. לנסות להבין מה קורה בכדורסל שלנו. למה, כמו שהוא אומר בעצמו, "דירק נוביצקי וג'ייסון קיד יכולים להוביל קבוצות ב,NBA- צ'לסי לוקחת את הצ'מפיונס בהרכב מאוד מבוגר, ובארץ נותנים לי הרגשה שדוחקים אותי החוצה. שאין מקום לוותיקים."
וטפירו, בניגוד למקובל, לא עוצר בש.ג, ומכוון אל מקבלי ההחלטות. "מאיפה ההרגשה? אתה מגיע לקיץ, ומגלה שאם פעם הייתי צריך לבחור מהרבה אפשרויות טובות, פתאום אין, או יש מעט. וגם מה שיש זה לא בכסף אליו התרגלת. תקופות לא נעימות. מעבר למשחק שאני כל-כך אוהב, זו גם עבודה ואתה צריך להחליט עם עצמך מה עושים. אני מתפרנס מכדורסל, וזה משמעותי. בטח עם ילדים ומשפחה, ופתאום שלושה חודשים בלי משכורת."
עם מי מדברים?
"הרבה עבודה עם עצמך, והכוח להמשיך להאמין במה שאתה יכול לעשות. וכמובן עם המשפחה."
כבר הגעת למחשבות פרישה?
"האמת, כן. דיברנו על זה. היה שלב שאשתי כבר אמרה 'כנראה לא רוצים אותך, ואולי הגיע הזמן לחשוב על כיוונים אחרים, ולחפש לאן ממשיכים עם החיים. זו לא מחשבה רעה, אבל הרגשתי שאני עוד לא מוכן לזה באותה נקודת זמן. רציתי לראות לאן דברים מתפתחים, לחכות עוד קצת. האמנתי שבסוף דברים קורים."
במקור הוא בנה על
בסופו של דבר בירנבוים הפך את הקשר לסידור קבוע. טפירו החזיר 6.5 אסיסטים, כמעט 10 נקודות ו4.6- ריבאונדים לערב. מספרים די נדירים אצל ישראלים בכל גיל, אבל כנראה שבסטיגמות קשה להילחם. בקיץ הוא חזר להיות "הזקן," ובדרך כמעט עבר לליגה השנייה. להפועל ת"א.
"דיברנו," הוא משחזר. "בהתחלה חצי בצחוק וחצי ברצינות. רק שבסוף הם כבר בנו את הסגל, ולא נשאר שם כסף. אם היה להם את המינימום של המינימום, הייתי הולך להפועל בלאומית. הייתי מאוד קרוב לשלב בו משחקים בשביל הכיף, ובמקביל מתחילים לבנות את החיים."
אתה בן ,37 הבא בתור צעיר ממך בחמש שנים. פעם זה היה אחרת.
"אני חושב שלמאמנים מהדור הקודם היה יותר ביטחון בעצמם, מאשר לחדשים. והם טועים. אם אני מאמן צעיר, הייתי מאוד שמח שיהיה לי שחקן מנוסה שיעזור לי בחדר ההלבשה. מישהו שאפשר לבנות עליו כשהלחץ עולה. שיודע לכוון, ששחקנים יקשיבו לו. פעם היו מיקי וג'מצ'י, דניאל ושטיינהאור. הדור הזה של המאמנים מפספס את הוותיקים, שחקנים טובים ואנשים טובים פורשים מוקדם מדי בארץ.
"וחבל, כי ותיקים היו יכולים לעזור לענף להתקדם. קח את אבי בן-שימול, למשל. את העונה הכי טובה בקריירה הוא עשה לידי בראשון. או ניב ברקוביץ.' אני באמת מרגיש שאני יכול לעזור, ולא משנה אם צריך שאשחק 30 דקות או .10 זו בשלות אחרת. אתה כבר לא מחפש לכבוש את העולם ולקלוע 30 נקודות במשחק. אתה יודע לשים את האגו בצד. קח את שאראס, בגילי. כמה קרדיט הוא מקבל מאוברדוביץ' בשלבים המכריעים של העונה."
אם תפריד את עצמך מהסיטואציה, כשרכז בן 37 מוביל את הישראלים כמעט בכל קטגוריה, זו לא בשורה קצת בעייתית לליגה שלנו?
"בוא נגיד שהמהירות והאתלטיות אף פעם לא היו הצד החזק שלי. תמיד זה היה הראש. אני מאמין שדווקא לאתלטים הגדולים, שהתבססו על היתרון הפיזי שלהם, שפתאום נעלם, יותר קשה להסתדר במציאות החדשה."
מרגישים את הגיל?
"רק בהתאוששות. אחרי משחקים כואב יותר זמן, וצריך הרבה יותר מנוחה. יש עוד כמה דברים קטנים, אבל הם לא מפריעים כל-כך, ולא נדבר עליהם לפני הפיינל-פור. זה לא הזמן לגלות סודות."
כשהיה בן 18 וחצי טפירו כבר הספיק לעבור מהקריות לאוסישקין, ולנצח להפועל ת"א דרבי עם סל שהפך באותו ערב לחלק מהמיתולוגיה של הענף. היום הוא מלך האסיסטים של כל הזמנים, לפחות מאז הספירה. הישראלי הראשון עם טריפל-דאבל, וזה שמחזיק בשיא ההופעות בליגה. פרספקטיבה מספיק עמוקה כדי לבדוק איתו את מעמד הכדורסל והכדורסלן הישראלי.
"חסרה כאן אמונה," הוא שולף. "זה ביצה ותרנגולת. מצד אחד, כל הזמן מפמפמים שאין ישראלים וצריך יותר זרים. מצד שני, כל פעם כשזר משמעותי נפצע, עולה ישראלי שלא שיחק כל העונה, ופתאום הקבוצה נראית יותר טוב ומנצחת. רק שאז הזר חוזר, ושוב הישראלי לא משחק דקה. מישהו שאל פעם למה?
"איך מסבירים את זה שכל ישראלי מהליגה השנייה שמקבל הזדמנות, מתגלה כשחקן מצוין. ויש המון דוגמאות. מורן רוט, דרור חג'ג,' יחזקאל סקוורר. תראה את ראשל"צ, שאנחנו הולכים לפגוש בפיינלפור.
"הזר הכי טוב שלהם נפצע, ובמשחק קריטי בירושלים בא אייל שולמן ודפק 22 נקודות במלחה. אצלנו שחררו את בראדלי, זר משמעותי, ודווקא בלעדיו בסיבוב השני שיחקנו את הכדורסל הכי יפה בליגה."
ואיך תסביר את זה? בהנחה שבראדלי מוכשר מהמחליפים הישראלים שלו.
"זה לא משנה אם הוא יותר מוכשר. קבוצת כדורסל זה זהות, כימיה. הכל משפיע. ועם 6-4 זרים בקבוצה, באופן טבעי הם מתחברים אחד לשני ולא אל הישראלים. גם אם אני הייתי משחק באירופה עם ארבעה ישראלים, בתקופות קשות הייתי מתחבר אליהם.
"צריכים להחליט מה רוצים מהליגה שלנו. אם רוצים זרים חופשי, אין בעיה. שישוו את תשלומי המס ויפתחו את השוק. נתמודד. בוא נראה אם יבוא קהל. אם תהיה הזדהות.
"אני מאוד אוהב את הליגה, ועצוב להודות אבל מרוב זרים אני לא מכיר את כל השמות. וכילד הכרתי כל קבוצה בארץ. נראה אם ראשי ערים יתמכו בקבוצות בלי ישראלים. הרי חלק מהמטרה היא גם לעודד צעירים לבוא לכדורסל ולספורט."
ועדיין, אתה מכיר את הטענה שהמוכשרים באמת מסתדרים בכל התנאים.
"אני התחלתי עם שני זרים. במצב הנוכחי, בחיים לא הייתי מתקדם כמו שהתקדמתי. איתי עבדו, השקיעו בי הרבה יותר ממה שנותנים לשחקנים הצעירים של היום. בכל הזדמנות נתנו לי לשחק, ולא רק לשחק. צביקה (שרף) ומוישל'ה (ויינקרנץ) עזרו לי המון. ויינקרנץ היה עושה לי אימונים אישיים בימי שישי בין 10 ל12- בלילה."
היום מישהו היה בא עם מוישל'ה לאולם ביום שישי בלילה, או ברביעי אחה"צ?
"אני בטוח שכן. רק צריך לתת להם את ההזדמנות, ותראו שגדלים כאן עוד המון ישראלים. הבעיה היא שהמאמן חושב רק על הניצחון בכל משחק, ואפשר להבין כי אחרת יעיפו אותו הביתה. ואז על כל טעות מוצאים את הצעירים החוצה."
תוך כדי השיחה מתקשרים מרדיו דרום. באשדוד מדברים על 2,000 אוהדים שיגיעו. אם היו נשארים יותר כרטיסים במקומות המוזלים, הוא אומר, היו מגיעים יותר. וכן, הוא אוהב את הפיינל-פור. "מאוד," הוא מדגיש.
"עד שהמינהלת קמה היו 6-5 שנים שהכדורסל לא עניין כאן אף אחד. הייתי שם, הרגשתי. אז עכשיו מבקרים את הפיינל-פור, אבל הוא הפתרון הכי נכון במצב שלנו. מאוד פופולרי לדבר על סדרות, והייתי שמח לטוב מ,7- אבל בוא נהיה כנים. כל קבוצה שתעלה נגד מכבי תחטוף היום .3-0 ופתאום, לא משנה אם עשית עונה מדהימה, זו הרגשה נוראית.
"אני מכיר את זה מקרוב. אנשים שוכחים. אתה בא למשחק ראשון ומפסיד. משחק שני אצלך בבית, אתה מוביל כל הערב ובסוף מפסיד בחמש. בשלישי חוטף 30 והכל נגמר, כשבין לבין שבועיים כולם מדברים על זה שאין תחרות ואין לך סיכוי, ולמה הגעת לגמר בכלל. עם הפיינל-פור יצרו כאן חלום. והחלום הזה נותן לאנשים אמונה, ומוטיבציה לנסות. להשקיע כסף. החלום הזה מרים את הכדורסל למעלה."
ואז חולון לוקחת אליפות ומתפרקת. גלבוע נפרדת מחצי קבוצה. לא ממנפים כאן כלום.
"בשורה התחתונה חולון שרדה. בלי האליפות הם היו מתפרקים כמו לפני 10 שנים. בשבוע כזה הקהל חולם, ואנחנו חולמים. אפילו אם יודעים שמכבי פייבוריטיים, יש תקווה. אני מבין את מכבי, ולא מבקר אותם. להפך. אני מקנא בארגון שלהם, במה שהם בנו. הלוואי והיו עוד קבוצות כאלה. אבל כרגע אין, וצריך למצוא פתרונות."
מה הלאה? מחשבות פרישה, בתקווה שמיותר לציין, בכלל לא עולות לדיון. בין לבין הוא כבר סיים קורס מאמנים. "מקצוע אכזרי," הוא מעיד ממקור ראשון.
"לא פשוט להסתדר עם השחקנים, אבל אני מאמין שאנסה." עד אז, הוא על המגרש. ישמח מאוד להמשיך באשדוד, "אחד המקומות שהכי נהניתי בהם, גם בלי קשר להצלחות." אבל במקביל, יש עוד חלום. לחזור למקום בו הכל התחיל.
"הפועל," הוא אומר ולא מתכוון לירושלים, "תמיד נשארה בלב. קבוצה שאני מזוהה איתה, אוהב אותה ואת האוהדים שלה. אם זה יסתדר, זו יכולה להיות סגירת מעגל נפלאה."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם