לבד במינכן: האיש שצילם את האסון
שלמה לוי הוא האיש שצילם את התמונה הזו, שהפכה לאחת המפורסמות והכואבות ביותר בהיסטוריה של ישראל: המחבל רעול הפנים עומד על המרפסת בכפר האולימפי במינכן, בעיצומו של טבח משלחת הספורטאים הישראלית. מגג בניין סמוך, דרך העדשה, הוא תיעד בקור רוח מקפיא את מתקפת הטרור המבעיתה
אבל השפים בתמונה הם שוטרים. הארגזים שלהם מיועדים לבני הערובה שבבניין הלבן. האיש במסיכה שממולם הוא מפקד המחבלים. חושד. דוחה את בקשתם להעלות את האוכל. אם לא אכפת להם, הוא יעשה זאת בעצמו. ולמרות שהסוף ידוע, התמונה משדרת רסיסי תקווה. מלבה אמונת בזק מטופשת שהרשות עדיין נתונה. שיש סיכוי. שיקרה משהו שיחזיר את החטופים למסלולים, למשקולות, למזרני ההיאבקות.
11 ספורטאים ישראלים נרצחו באולימפיאדת מינכן לפני 40 שנה. ברוחו, שלמה לוי עדיין על אותה מרפסת שממנה תקתק היסטוריה. היחיד שהיה שם כדי לחיות ולצלם. המפורסמות בתמונותיו: המחבל רעול הפנים על מרפסת הישראלים, אנדריי שפיצר בחלון החדר שבו הוחזקו הספורטאים. תמונות אחרות המתינו עשרות שנים לשעתן. הן, כמו סיפורו המצמרר של שלמה לוי, מובאות כאן לראשונה.
1972 הייתה שנת האקדח. ארבעה חודשים לפני הטבח במשחקים חטף "ספטמבר השחור", ארגונם של רוצחי מינכן, מטוס סבנה ללוד. סיירת מטכ"ל הסתערה ושחררה את המטוס, אך כעבור שלושה שבועות שוב ננעלה כוונת הטרור על נמל התעופה בלוד. חוליית "הצבא היפני האדום", ובה קוזו אוקמוטו, טבחה 24 נוסעים שירדו מטיסת אייר פראנס מפריז.
אבל רצח הי"א היה מהדהד יותר, משום שריסק את מה שנחשב לשמורה של אחוות עמים. משום שהכניס את הטרור לסלון הלבן של האנושות. "פשוט רצינו שכל העולם ידבר על הבעיה הפלסטינית", יתרץ אבו דאוד, ממתכנני הטבח, בספרו "פלסטין: מירושלים למינכן".
הדרך של שלמה לוי (70) לירושלים מתחילה בפס. "נולדתי להורים ציונים", הוא אומר. כשקמה ישראל, הבין אביו שצריך לעזוב את מרוקו. יעקב לוי סגר את המכולת שלו והעלה את אשתו וששת ילדיו על אונייה למרסיי. הוא עצמו נשאר עוד כמה חודשים, לחסל עניינים במולדתו.
האונייה משמשת בדרך כלל להובלת פרות, אך המשפחה צוברת בה זיכרונות טובים. תוך כדי הפלגה יולדת חפציבה לוי את בתה דנה. שלמה בן השש מוצא לעצמו חברים. לא פעם הם משחקים מחבואים בתעלות המים של הבהמות. מאז אותה הפלגה יחזור לוי כמה פעמים למרוקו. באחת יגלה שהמכולת בפס רשומה עדיין על שם אביו. באחרת יצלם סרט על טבועי ספינת המעפילים "אגוז".
לאחר שלושה חודשים במחנה מעבר במרסיי, ממשיכה המשפחה לארץ. השנה היא 1948 ומלחמת העצמאות עדיין בתוקף. המשפחה נשלחת ללוד, שכבר ריקה מתושביה הערבים. הסוכנות מציידת את יעקב לוי בפתק לבן. "אם תגלה בית שמוצא חן בעיניך", אומרים לו, "תדביק עליו את הפתק והוא שלך".
במשך ימים חורשים שלמה ואביו את עיר הרפאים. לבסוף מוצאים בית עם שני דונם אדמה. "פה אגדל פירות וירקות", מבטיח אבא. לוד של שלהי המלחמה היא עיר ללא מים, ללא חשמל, ללא דרכים, אבל עם הרבה ילדים. מרומניה, מפולין, מעיראק, מטורקיה - שכבות ראשונות בכור ההיתוך. האמביציה הציונית של יעקב לוי היא להוליד עשרה ילדים ולקבל את המכתב המובטח מבן-גוריון. וכך באמת קורה.
בגיל 12 התגלתה אצל שלמה אסתמה והרופא ממליץ שיחליף אוויר. הוא נוחת בקיבוץ אלונים ובאחת שוכח מהאסתמה. בהתחלה משבצים אותו לחברת הנוער וכשהיא מתפרקת הוא עובר לחברת הילדים של המשק.
"הייתה התנשאות", הוא מודה, "כי ראו בנו ילדים מתרבות אחרת". אבל שלמה משתלב די מהר בחיים הקיבוציים. "הייתי ילד סקרן ויוזם", הוא נזכר. היחסים עם הוריו המאמצים היו נפלאים, עד היום הוא בקשר עם בניהם.
בגיל 16 הוא כבר החבר של אילנה, בת משק מהכיתה שלו. כעבור שנתיים הוא מתגייס ל-422 של התותחנים, אז יחידה סודית של טילי גבריאל. לאחר קורס קצינים וחתונה יוצאים אילנה ושלמה לוי לשליחות
השנה היא 1965. לוי מקבל לפיקודו שבעה בסיסים ומארגן אותם במסגרת צבאית. בצ'אד, הפרימיטיבית שבמדינות אפריקה, משתנים חייו. לפני שובו הביתה בתום שתי שנות שירות, הוא מעריך שעד שיגיע תורו לצאת ללימודים מטעם הקיבוץ יחלפו שנים.
לכן הוא מבקש מחברו, השגריר הגרמני פר פישר, מלגה בגרמניה. פישר שב לבון, הופך לראש לשכת הקנצלר ויום אחד לוי מוזמן לשגרירות מערב גרמניה בתל אביב. בפגישה נאמר שיוכל ללמוד כל מה שהוא רק רוצה.
הוא נרשם ללימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטת טיבינגן שליד שטוטגרט. מאחר שהמלגה מספיקה רק לו, אילנה ושני הילדים נשארים בקיבוץ. בחודשים הראשונים בטיבינגן הוא לומד בעיקר גרמנית, אחר כך הוא פוצח בלימודים סדירים. במקביל הוא מתחיל לעבוד כצלם בטלוויזיה המערב גרמנית.
מה משך אותך לצילום?
"ראיתי סרט שבו איב מונטאן ושארל אזנבור הולכים בביצה באפריקה. מים עד צוואר, כרישים, תנינים וצלם טלוויזיה מצלם אותם. אמרתי לעצמי:'את זה אני רוצה לעשות'".
תוך כדי חניכות בטלוויזיה, הוא רואה מודעה שבה מחפשים מתורגמנים ומלווי קבוצות לאולימפיאדת מינכן. בזכות שליטתו בצרפתית מתקבל לוי לעבוד עם משלחות קמרון וישראל. שלושה שבועות לפני שמודלק הלפיד האולימפי הוא מוזמן למינכן, להכיר את המתקנים. הכפר האולימפי, הוא לומד, בנוי ממפלס שנקרא "0", שכולו רק להולכי רגל, ו-"-1", עיר תחתית עם חניונים. משאירים את האוטו למטה, עולים ברגל או במעלית לכתובת המבוקשת. לאחר הסיור הוא מקבל תג "C", שמאפשר לנוע בכל המתקנים.
36 שנה לאחר אולימפיאדת ברלין של היטלר, 27 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, בון יוצאת מעורה כדי להציג גרמניה חדשה. גרמניה אחרת. אופטימית, חייכנית, מסבירת פנים. "האולימפיאדה השמחה", כך בפי המארגנים, תהיה חפה מכל אסוציאציה קלגסית.
4,000 השוטרים ילבשו מדים בהירים ולא יישאו נשק. גדרות ללא כלבים, כדי להחניק כל השוואה למחנות. בדיעבד, יתגלה שהיה מודיעין על מזימות טרוריסטים לפגוע במשחקים, אבל הן לא חרשו את מצחו של איש.
אחד מ-26 תסריטים שהכין פסיכולוג בכיר היה אמנם העתק מצמרר של העתיד, אבל ראשי האבטחה החליטו ש"תסריט 21 בלתי סביר לחלוטין". עשרה ימים לפני הפתיחה נוחתת משלחת ישראל. שלמה לוי מחכה ל-15 הספורטאים בשדה התעופה, לוקח אותם באוטובוס לכפר האולימפי ומחלק להם תגים.
המפגש עם ספורטאים כחול-לבן על אדמת גרמניה ריגש אותך?
"לא הייתה לי צביטה בלב. התייחסתי לזה כמו כל עבודה. אחר כך התיידדתי במיוחד עם יוסף גוטפרוינד (שופט היאבקות) ואנדריי שפיצר (מאמן סיף)".
הישראלים מתמקמים בקונולי 31. בניין בן שלוש קומות, שבקומת הקרקע שלו 12 דירות דופלקס. שש מהן למשלחת מבוליביה, שש לישראלים. בדירות מספר 1, 2 ו-3 מתגוררים ספורטאים (חוץ מהשחיינית שלומית ניר והאתלטית אסתר שחמורוב, שגרות באגף נפרד), מאמנים ושופטים.
בדירה 4 רופא המשלחת, ד"ר קורט וייגל, ונספח שגרירות ישראל למשחקים, בדירה 5 ראש המשלחת שמואל ללקין. דירה 6 פנויה. ללוי יש בעיר דירה שהעמידו לרשותו המארגנים, אבל ללקין אומר לו: "למה לך כל הנסיעות לעיר כשאתה רחוק מאיתנו? ". המלווה מקבל את ההצעה ומתמקם בדירה 6.
באותו זמן בערך נוחת גם אבו דאוד במינכן. יומיים אחריו מגיע יוסף נאזל, או "צ'ה הקטן", שיפקד על החוליה. בעזרת חברה גרמנייה, כך אבו דאוד בספרו, חדר לכפר האולימפי לאסוף מודיעין. אין לו בעיה לאתר את הישראלים, כי ליד כל ביתן תלוי שלט ועליו שמות הדיירים.
ליתר ביטחון הוא שואל צעירה שחרחורת שבדיוק יוצאת אם כאן גרים הישראלים. היא משיבה שכן, "ובמה אפשר לעזור? ". אבו דאוד וחברתו אומרים שהם מבקשים עלוני תיירות וכמה דגלונים ישראליים. השחרחורת מכניסה אותם.
"האם לא צפוף לישראלים כאן? ", הוא מתעניין. היא עונה שהם ישנים שניים בחדר. המבקרים מעבירים את מוחם למצב ספוגי. מצלמים במבטיהם את מיקום הטלוויזיה, הטלפון, החלונות והמרפסות. "מה עם הדגלונים? ", מזכירה להם המארחת רגע לפני שהם נפרדים.
ב-26 באוגוסט נפתחת האולימפיאדה ה-20 במינכן , בירת בוואריה. מפגש גלובלי שכביר ממנו לא נראה עד אז. 7,170 ספורטאים מ-121 מדינות שיתחרו ב-23 ענפים . דגלים, זיקוקים, משלחות צועדות בסך. והכל מדויק, מתוזמן וחף מטעויות. כמו שהגרמנים אוהבים. מצויד בתג "C" היוקרתי , מרגיש שלמה לוי כשחיין באמבט שמפניה. לשכנו של הקיבוצניק מאלונים בטקס קוראים רנייה, נסיך מונקו.
שלושה ימים בתוך התחרויות, מציע ללקין ללוי חילופי דירות. "תעבור ל-1 במקום הספורטאים, שיעברו לדירה 6 שלך, ויהיו יותר קרובים אלי בדירה 5". לוי מסכים ברצון, אבל ללקין חוזר בו. לאחר שלושה ימים, הוא משער, כולם כבר ממוקמים בחדרים והתזוזה תגרום רק בלגן.
להחלטה הזאת חב שלמה לוי את חייו. התחרויות נמשכות כשהקהילה היהודית במינכן מרפדת בנדיבות את הישראלים. ערב לפני הרצח מוזמנת המשלחת ל"כנר על הגג" עם שמואל רודנסקי. אחריה מתערבבים כולם בקוקטייל שאנן. היחיד שאולי לחוץ הוא המתאבק מארק סלבין. כל הישראלים כבר סיימו את השתתפותם. רק הוא צריך להתייצב למחרת לתחרות שאליה לא יגיע.
בסביבות אחת בלילה חוזרים כולם לכפר האולימפי ומתפזרים לחדרים. כשעה לאחר שובם של הישראלים, תשעה גברים עוזבים מסעדה בתחנת הרכבת של מינכן. הם לובשים טרנינגים ובידיהם צ' ימידנים עם קלצ' ניקובים, אקדחים ורימונים - כולם מתוצרת ברית המועצות.
הם עולים על מונית גדולה, יורדים כמה מאות מטרים מהכפר האולימפי. השערים נעולים, אך מהחושך מגיחים כמה אמריקאים שיכורים. "היי גייז", הם צוהלים לקראת המחבלים. אבו דאוד מורה לאנשיו להידבק לאמריקאים ונשאר מעבר לגדר. האמריקאים עוזרים למחבלים לטפס על הגדר ולהעביר את הצ'ימידנים עם הנשק. מבצע "ברעם ואיקרית", בפי המחבלים, מתחיל להתגלגל.
התאריך הוא 5 בספטמבר 1972, 5:30 בבוקר , כשמצלצל הפעמון בדירה 3. מאמן ההיאבקות משה ויינברג, שכנראה התכונן לצאת לאימון, לא חושד בכלום ופותח. המחבל שבדלת יורה בו כדור אך מקפיד לשמור אותו חי, כדי שיפתח להם דירות אחרות של הישראלים. המחבלים רוצים להדק את השליטה על האירוע ולרכז את כל בני הערובה בדירה 1.
ויינברג יוצא עם הישראלים מדירה 3, מדלג על 2 ומאפשר לארבעת הספורטאים שהיו בה לקפוץ מהמרפסת. כשהחטופים ממשיכים בדרכם, מנצל המתאבק גד צברי חוסר ערנות של התוקפים ובורח לחניון. המחבל שמוצב שם מופתע לראות אותו, יורה ומחטיא. "רצתי יותר מהר מוואלרי בורזוב (המנצח ב-100 מטר)", יספר צברי. ויינברג הפצוע מנסה גם הוא לברוח, אך צרור קלצ'ניקוב מכריע אותו.
ב-7:10 מעיר הטלפון את שלמה לוי. על הקו מפיקה מקול ישראל בירושלים.
אתה ישראלי?
לוי: "כן".
אתה נמצא בבניין הישראלי?
לוי: "כן".
אז ספר לנו מה קרה.
לוי: "רגע, מה קרה ? ".
שמענו שיש אצלכם מחבלים, שתפסו בני ערובה. אתה חייב לספק לנו קצת אינפורמציה.
לוי: "אין מה לספר, הכל שקט ורגוע".
לא יכול להיות. אולי תצא ותשאל מישהו.
במכנסיים קצרים וללא חולצה יוצא לוי למסדרון. מצלצל בדירה של ראש המשלחת ללקין שלידו, אבל אין תשובה. "בטח ישן", הוא אומר בלבו, בלי לדעת שללקין עזב את חדרו כשנפתחה האש. לפני שישוב לדירתו מעיף לוי מבט אל קונולי שטראסה ומוצא אותו מתבוסס בשלוות בוקר. "גברת, אני לא יודע מה את רוצה, הכל שקט", הוא אומר למפיקה שממתינה על הקו. "אז לא ידעתי שיש כבר הרוג ועשרה בני ערובה ישראלים בדירה 1".
לוי חוזר למיטה כדי לזנק ממנה כעבור עשר דקות. הפעם זה טלפון מ"מעריב". ושוב הוא נאלץ להשיב: "חבר'ה, הייתי בחוץ והכל נראה שלו ורגוע". אבל האיש מ"מעריב" מנדנד, "לא ייתכן, אתה חייב לבדוק שוב".
לוי נכנע ויוצא שוב. תוך כדי שיטוט ובמרחק של עשרה מטרים, הוא רואה בחור משוחח בידידות עם שוטרת. היא בלבוש אזרחי, אוחזת ווקי-טוקי. הוא שחרחר בחליפה בהירה. בכפר אולימפי, עם נציגים מכל העמים ומכל הצבעים, זה ממש לא נראה לו מוזר. "הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו וזהו".
בטח עד היום אתה שואל את עצמך איך לא תקף אותך.
"בגלל שלא חשבתי שהוא מחבל, ההתנהגות שלי הייתה נינוחה וטבעית. חוץ מזה, אני כהה. ייתכן שחשב שאני אחד הבוליביאנים שגרו באותה קומה".
לאחר הצלבת המבטים עם המחבל, הוא שוב מצלצל בפעמון של ללקין, ושוב אין מענה. כשהוא בדרכו לחדרו לדווח גם ל"מעריב" שהכל אידיליה, הוא מרים עיניים לחלון דירה 4. זה הרופא ד"ר קורט וייגל. מקיש על הזגוגית ומסמן בידיו: "מה אתה עושה בחוץ? ". לוי מסמן חזרה: "מה קרה? ". הרופא מסמן שוב: מתחולל משהו חריג, עדיין לא ברור לו מה.
לוי חוזר לדירתו ומתקשר למשטרת מינכן. "אני ישראלי מבניין המשלחת שלנו, מה קורה?". הקול על הקו מסכם את האימה בארבעה משפטי סטקטו מרעידים: "יש אצלכם טרוריסטים, לא ברור כמה, לקחו בני ערובה, מציעים לך לא לצאת מהבית".
לוי נלחץ להערכת מצב טרופה. בדירה לא כדאי לו להישאר "כי אולי יבואו גם אלי". אבל הוא עיתונאי. לא מסוגל לשמוט את הסיפור. הוא לא יברח כמו שאר חברי המשלחת שאינם עיתונאים. הוא רוצה לחיות כדי לספר.
הוא חוזר למפלס 0, חוצה את הרחוב, מתכנן להיכנס לבניין שממול, ממנו יוכל לתצפת על הישראלים. אלא שהבניין שממול שייך למזרח גרמנים. נא לזכור שהשנה היא 1972. קומוניזם , מאבק בין-גושי, מזרח גרמניה עוינת את ישראל. במשלחת שלה למינכן 400 איש, 200 מהם שטאזי. שוטר חשאי על כל ספורטאי. מחניק באבו כל חלום לערוק למערב.
לאחר שסיפור ההתקפה מתפרסם, נועלים המזרח גרמנים את שערי בניינם. כששלמה לוי מבקש להיכנס משיבים לו: "אסור, אתה ישראלי". אבל הוא לא מוותר: "כבר שלוש פעמים הייתי בחוץ ואני לא מתכוון להישאר בחוץ. מסוכן מדי. אני מתעקש להיכנס".
מתלקח ויכוח מאוד לא מנומס. מאוד לא גרמני. עד שמגיע מישהו שמציג את עצמו כקצין הביטחון של הוועד האולימפי המערב גרמני. נראה שחשב את לוי לעמית, מה שגרם לו לומר: "אדוני, אני יודע מי אתה ואני רוצה לעזור לך, מה אתה צריך? ". כששאלתו של הגרמני עדיין באוויר זה מכה בו: את המצלמה שלו שכח בדירתו ובה רק תמונה אחת, זאת של המחבל והשוטרת.
והיא בכלל צולמה כשלא ידע שהעדשה שלו לוכדת דרמה. "אני צריך דחוף מצלמה עם טלסקופ ופילמים", הוא משיב לקצין הביטחון שאומר: "בוא איתי". הכפר האולימפי סגור, התחרויות נפסקו, רק רעש מכוניתם נשמע. בחנות הצילום, למרבה המזל, נמצא הבעלים. "תן לבחור הזה כל מה שהוא צריך", פוקד הקצין.
לוי מצטייד במצלמת ניקון, בטלסקופ, בתיק מלא סרטים, וחוזר עם איש חסדו לבניין של המזרח גרמנים. עולים לקומה הרביעית שבשליטת ה"בונדסוואר", צבא מערב גרמניה. לפני שהוא נפרד, מצמיד הגרמני ללוי חייל במדים: "כל מה שאתה צריך תבקש ממנו". שלמה לוי מתנפל על מזרן בחדר השינה, גורר אותו למרפסת, נשכב ומתחיל לתקתק.
כך מתחילות 15 שעות בולמוסיות אך דרוכות, שבהן ירשה לעצמו רק לנשום. לא אוכל, לא משקה, שירותים בקושי. לא רק שהבניין הישראלי בתוך המצלמה שלו, גם הזכוכיות שמקיפות את הבלקון שבו הוא שוכב הן חד סטריות. הוא רואה הכל, אבל לא רואים אותו. "מה אני מצלם? את הישראלים לא רואים. כולם סגורים. מכמה חלונות רואים ראשים של מחבלים. ולמטה מפקד המחבלים גלוי לגמרי. לא מתחבא".
מה עובר בראש כשאתה על המזרן מול הבניין ההוא?
"אמרתי לעצמי:'אני לא יודע איך יסתיים האירוע, אני רוצה לראות פרצופים של מחבלים. שיהיה אפשר לזהות אותם'. הייתה לי אובססיה. לא רציתי לפספס אפילו פריים אחד. רק על זה חשבתי. שום דבר אחר".
שום הבזק אל העבר?
"ודאי שבאיזשהו מקום זה הלם בי. לא הרבה שנים אחרי השואה, ושוב תוקפים יהודים על אדמת גרמניה רק בגלל שהם יהודים".
בשעות האלה, בדירה 1, מחליט מרים המשקולות יוסף רומנו שאותו לא יוליכו לטבח. כשמנסים לקשור את ידיו, הוא מתנפל בסכין לקילוף פירות על אחד המחבלים ופוצע אותו בפניו. רומנו נורה ונפצע קשה. המחבלים נותנים לו לדמם למוות במרכז החדר. שאר בני הערובה יושבים כשידיהם כפותות לאחור.
כדי להוכיח שהישראלים עדיין בחיים ושעדיין ניתן להחליפם באסירים פלסטינים, מובא אנדריי שפיצר לחלון. בגופייה, בידיים קשורות וללא משקפיים, הוא נאנס לזעוק: "הכל בסדר". ספק אם ראה אל מי הוא מדבר. שלמה לוי מקפיא את הרגע, בלי לדעת שלישראלים יש כבר שני הרוגים.
המחבלים דורשים עכשיו שישראל תשחרר 232 אסירים ומערב גרמניה עוד שניים. על ישראל לציית עד הצהריים, אחרת יומתו הספורטאים. אולטימטומים באים והולכים כמו משלחות המשא ומתן שעולות לרגל. "כל שעתיים נציגים טריים", אומר לוי ופורש לפני את תמונותיו. הנה ראש עיריית מינכן, הנה שר הפנים האנס דיטריך גנשר, "השמן הזה", הנה נציגי הליגה הערבית. "רוצים להגיד למחבל הראשי: 'תמשוך זמן, אל תעשה כלום'".
בין לבין מגיע למינכן ראש המוסד צבי זמיר, אבל הגרמנים מונעים ממנו להתערב. מחופר בבלקון שלו, מתעדכן שלמה לוי דרך הרדיו. גומר פילם ומתקשר לדן שילון, ראש צוות הטלוויזיה הישראלית במינכן. מסכם עם לוי שלסרט ימתין סגנו אלכס גלעדי.
"רוץ לשער 3", פוקד הצלם על החייל הגרמני שאיתו, "תעביר את הסרט דרך הגדר לאיש בחולצה אדומה שיחזיק עיתון". לפנות ערב משודרות בארץ התמונות הראשונות שצילם. "ואני כל הזמן המשכתי לצלם, לצלם, לצלם". הוא מעביר טונות של חומר לעיתונים הכי חשובים בעולם. "שטרן", " פארי מאץ'" ואחרים מדפיסים מהדורות מיוחדות בלי לדעת כלל מי הצלם. הרבה נגטיבים לא חזרו אליו ויש תמונות שהלכו לאיבוד.
כסף ראית מזה?
"עם הניסיון שלי היום, הייתי יכול להיות מיליונר, אבל אז שום דבר. אפילו בסרט שנתתי לטלוויזיה הישראלית לא דובר על כסף".
גם על התמונה המפורסמת של המחבל רעול הפנים על המרפסת לא קיבלת תשלום?
"לא ממש. אני רק זוכר שהרגשתי כאילו הוא עומד מולי. מסתכל לי ישר לתוך העיניים". בשלב מסוים הוא רואה שישה ספורטאים בטרנינגים כחולים על גג המשלחת הישראלית. ברור לו שאלה שוטרים. תוך דקה זה מתברר גם למחבלים.
דורשים שיורידו אותם, אחרת יהרגו את הישראלים. הגרמנים מסכימים. הוא שואל את עצמו איך המחבלים למטה יכלו לדעת שמישהו הולך להם על הגג? היום הוא יודע להשיב שכנראה המזרח גרמנים מהבניין שממנו צילם הזהירו אותם. גם התמונה עם "הספורטאים" על הגג לא חזרה אליו, ולוי שולף אחרות.
שני שוטרים מחופשים לשפים מתייצבים בחזית הבניין עם ארגזי אוכל. הם רוצים להביא את המשלוח לישראלים, המחבל הראשי שוקל ומסרב. ייתכן שהוא עדיין זוכר את לוחמי מטכ"ל במדי טכנאים משתלטים על חוטפי מטוס סבנה.
"תראה איך הוא לבוש, הכובע הלבן הזה", ממלמל לוי לעצמו. "בוא ואראה לך עכשיו את הסגן שלו. מגיע להתייעץ עם הבוס, עם הנשק לעיני כל, אפילו לא התבייש". בקומה שמעל הישראלים שוכנים ספורטאים מהונג קונג. ברגע מסוים מגיע ראש המשלחת לראות מה שלומם. ראש המחבלים בודק אותו, נותן לו לעבור. "איתכם", הוא מסמן לו, "אין לנו בעיה".
קצת אחרי 22:00 מושג הסדר. המחבלים, עם בני הערובה, יוטסו ללוב ומשם יימשך המשא ומתן. הגרמנים מוכנים לספק מטוס. אוטובוס מביא את כולם מהבניין לכניסה לכפר האולימפי. שלושה מסוקים מחכים שם. הישראלים נחלקים ביניהם ונקשרים למושבים. המסוקים נוחתים בשדה התעופה השומם פירסטנפלדברוק, שריד ממלחמת העולם השנייה.
בשדה ממתינים חמישה צלפים גרמנים, במקום 25 שנדרשים כדי להכריע שמונה מחבלים. כמאה מטרים מהמסוקים חונה מטוס שאמור, לדעת המחבלים, להטיס אותם ללוב. המפקד וסגנו הולכים לבדוק, אך מגלים מטוס דמה אפוף חשכה דוממת. היחידה שהוצבה בו, כדי להכריע את המחבלים, נטשה. בהצבעה דמוקרטית החליטו הלוחמים שהמשימה מסוכנת מדי.
המחבלים מבינים שטמנו להם פח. הם פותחים בריצה למסוקים ואז ניתנת לצלפים ההוראה: "אש". שני המחבלים הראשיים נהרגים מיד ואחריהם עוד אחד. האחרים משליכים רימונים למסוקים שבהם קשורים הישראלים.
המסוקים מתפוצצים ועולים באש. הישראלים נספים. חמשת המחבלים שנשארים בורחים ליער, הגרמנים ממתינים לאור ראשון כדי לתפוס אותם. ממשלת בון מתכוונת להעמידם לדין, למרות שאין היא להוטה למשפט שיחשוף את מחדלי כוחות הביטחון.
חודש אחרי כן משתלטים מחבלים על מטוס לופטהאנזה בתימן. הגרמנים משחררים את החמישה תמורת שחרור המטוס. את הדין עם הרוצחים תמצה ממשלת גולדה מאיר. במבצע "זעם האל", שנמשך שנים, חיסל המוסד לפחות שמונה מהאחראים לטבח, בהם גם מפקד "ספטמבר השחור", עלי חסן סלאמה.
אבל באותו לילה במינכן, "ספטמבר השחור" הלחיץ את העיר. תוך כדי מהומה לוי מצליח להעביר מברק לאלונים שהכל בסדר. אלא שהמארגנים לא בדיוק משוכנעים בזה. עם שלומית ניר ואסתר שחמורוב הוא מועבר לחדר שמור.
משם הוא מאזין למסיבת העיתונאים של ראש עיריית מינכן וראש הכפר האולימפי. הדיבורים מתארכים. שעתיים וחצי של סיפור ההשתלשלות שגורמים לעיתונים בארץ לדווח במהדורה ראשונה שהחטופים ניצלו. רק בסוף מתבררת האמת הבלתי נתפסת. שלמה לוי שב לקונולי שטראסה 31 ומצא את דירה 1 עדיין מגואלת בדמו של רומנו.
הוא נמלט כעבור שניות. הוא פוסע במסדרון, מרגיש שמאחורי כל דלת מסתתר מחבל. הוא נכנס לדירה 6, מעיף את הכל למזוודה. גם את המצלמה ששכח באותו בוקר. תוך שתי דקות הוא בחוץ. "ברחתי כאילו מתופת. לא רציתי להביט אחורה". הישראלים חוזרים עם הארונות לארץ. הוא נשאר לעבוד עם משלחת קמרון כפי שהתחייב בחוזה שלו.
איך היית מסוגל?
"הרגשתי רע מאוד שאני לא חוזר לארץ. אבל אתה יודע, היה לי כבר אופי גרמני. חוזה זה חוזה, והתחייבות היא התחייבות".
לא עבר לך בראש להגיד: "עם כל הכבוד לחוזה, אני לא יכול" ?
" עבר לי, אבל לא הבאתי את זה לידי ביטוי. לא אמרתי:'רבותי, לא מעניין אותי כלום, אני עכשיו חוזר לארץ'. היה בי דחף לעשות את מה שהתחייבתי לעשות".
הוא מתקשה להביא את עצמו לידי תפקוד. מרגיש שהפחדים נטמעו במחזור הדם. "סיוטים כל הזמן. הייתי חולם שהנה עכשיו נכנסים אלי לדירה. שעכשיו זה התור שלי". פעם טלפן קול ערבי למשרד המתורגמנים וביקש את "הר לוי".
מעסיקיו העבירו אותו מיד לדירה סודית במינכן. ראיון לטלוויזיה המערב גרמנית הוא נתן כשפניו מטושטשות. כעבור חודש הוא חזר לארץ, התקבל לטלוויזיה הישראלית שבה יעבוד 35 שנה. אבל מינכן ממשיכה לרדוף אותו. הוא שב למה שהיה הכפר האולימפי. מצלם את הבניין, את אחוריו, את סביבתו, כדי שיוכל להסביר, בעיקר לעצמו, מה באמת קרה שם.
עד היום הוא שומר על נוכחות צפופה בגרמניה. בכל קיץ, כשהצלמים יוצאים לחופשה, נקרא לוי למלא את מקומם. "עבור הצלם מתל אביב, העבודה בשטוטגרט היא כמו חופש", נכתב עליו בעיתון מקומי. פעם הוא מוצב לכתבה על סטודנטים פלסטינים מאוניברסיטת טיבינגן, שבה למד, שעוברים אימוני טרור בגרמניה.
איש הקשר הפלסטיני מבטיח ראיון וצפייה באימונים, לוי מבקש מהצוות לא לחשוף את זהותו הישראלית. אבל ישראליותו מתגלה כשאחד מעמיתיו שואל בטעות במסעדה: "הר לוי, מה הזמנת? ". הפלסטיני חושד שלפניו איש מוסד ומבטל את הכתבה. מעסיקיו אינם יכולים להרשות לעצמם סוג כזה של כישלון. "הר לוי, אתה מהווה עבורנו פה גורם מפריע", מטיח בו מנהל ההפקה, "אני מבקש שתחזור לישראל". רק לאחר שהאיגוד המקצועי מאיים להדליף את הסיפור, הוא מקבל התחייבות בכתב שיוכל לעבוד ככל שירצה.
בשנותיו הארוכות בטלוויזיה הישראלית סיקר בין השאר את בואו של סאדאת לנמל חיפה על סיפון ספינה שעברה בתעלה. ב"שלום הגליל" חרש את לבנון. לעתים מצא את עצמו טמבון אל טמבון עם המוות. פעם הפציצו הפלנגות כפר דרוזי ליד ביירות.
הצוות הגיע כשההרוגים כבר הועברו לאמבולנסים והתושבים הסתתרו. עם מצלמתו על הכתף הסתובב לוי בסמטאות. כשהגיח מעבר לעיקול של בית, מצא מולו לוחם דרוזי עם קנה לוהט. האיש היה בטירוף. רק לפני שתי דקות איבד את אחיו. "ואני מרגיש צרור שהוא יורה אלי ועובר מטר ממני.
עד היום אני שומע את הצרור הזה". התופת האולימפית הייתה חוזרת אליו בגלעד לזכר הי"א ליד בית החולים איכילוב בתל אביב. לוי צילם לעתים לטלוויזיה את הטקס השנתי, אבל לא יזם חיבור עם משפחות ההרוגים. "לא רציתי להתחיל עם זה".
למה בעצם?
"היו מתחילות כל מיני שאלות כמו'למה לא אמרת?' ו' למה לא עשית?'. אמרתי לעצמי,'למה שאכנס לזה?'". אולי פחדת שזה יפתח גם אצלך פצעים? "אולי לא רציתי כל כך לדעת עוד ועוד ועוד". אבל חשוב לו שאחרים יידעו.
לכן כעס כשהטלוויזיה עשתה סרט דוקומנטרי שעדיין לא שודר ולקחה את ששת הניצולים למינכן. "מה הם יודעים בכלל? הם הרי ברחו. פעמיים פגשתי את גד צברי והוא התחיל להגיד לי: 'אני ברחתי'. אמרתי לו: 'אני יודע שאתה ברחת, אבל מי נשאר שם לתעד את הדברים? רק אני. אתם, כל הספורטאים, כולכם ברחתם'. ואת מי לקחו עכשיו למינכן ועשו עליהם סרט? את השישה".
אני שומע איזו טינה כלפי אלה שברחו?
"בשום אופן לא. ההפך. חבל שאחרים לא הספיקו לברוח. אני רק אומר שמבחינת תיעוד מן הדין היה לומר: 'חבר'ה, יש פה אחד שצילם את כל האירוע, כל היום היה שם - ניקח גם אותו. הוא שיכול לספר את הדברים האמיתיים".
איך מינכן שינתה אותך? "היא הגבירה את המודעות הישראלית שלי בחו"ל. אני נוסע המון, אבל אף פעם לא אשאיר סימן שאני ישראלי. אצניע את זה. לא אדבר עברית בקול רם, לא אחזיק עיתון ישראלי".
אתה בטח שואל את עצמך מה היה קורה לו היית עובר מדירה 6 לדירה 1.
"לפעמים אני באמת שואל את עצמי:' למה אני לא הייתי שם בפנים?'".
ומה אתה משיב?
"אין תשובה. היו לי המון מקרים, כמו בלבנון למשל, שניצלתי בגלל משהו".
אלוהים?
"כן, אבל אלוהים פרטי שלי".
איזה מין אלוהים הוא זה?
"אחד ששומר שלא יקרה לי כלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם