ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

"היו תקופות שהפועל ניצחה. קורה"

ערב האליפות ה-50 (כנראה) של מכבי ת"א, משחזרים כוכב המחניים דוד פריש (שנופה מהפועל ת"א), ו"הענק התימני" זכריה עופרי (שכמעט ערק לחולון) את התחלת השושלת. מסעות החוץ נמשכו חודשיים, נעליים הם קנו לבד וכסף הם שילמו להנהלה. אבל התוצאה הסופית היתה זהה

דוד פריש נחשב לאחד משחקני המחניים היותר מוצלחים של תיכון 'גאולה' בת"א. המורה להתעמלות ומאמן מכבי ת"א, יהושע רוזין, היה הראשון שזיהה את הכישורים הספורטיביים והציע לו לנסות לשחק כדורסל. רק שפריש היה חניך נאמן של התנועת המאוחדת. וכיוון שבתחילת שנות ה-50 הספורט הישראלי התמיין כמעט אוטומטית על פי השיוך הפוליטי שהבאת מהבית, הנער קיבל את ההמלצה, אבל הצטרף להפועל ת"א. יותר נכון, ביקש להצטרף.

עפר שלח זועק: די לפסטיבלאט והפיינל פור

יותר מ-60 שנה אחרי, אפשר לקרוא לזה מקריות. או אם תרצו, שורשים ראשונים לחזון ולתפיסה האחרת, שהפכו את מכבי למועדון שעשוי לחגוג הערב מול מכבי אשדוד בגמר הפיינל פור (חמישי) אליפות מספר 50. לבסוף את הקריירה שלו, פריש, לימים כוכב נבחרת ישראל ועד היום חבר הנהלת האיגוד, העביר בצהוב.

להפועל הוא לא התקבל. כשהגיע לאימון שלחו אותו לאודישן, וביקשו שיעשה צעד וחצי. פריש, כזכור, שחקן מחניים, מעולם לא שמע על צעד וחצי. אז בהפועל הודיעו שאין מקום בשבילו ושלחו אותו הביתה. למחרת רוזין צירף אותו למכבי ת"א. המנהל, נח קליגר, עוד חייך ואמר שרוזין שוב מביא לו לץ מתיכון גאולה. בעונת 1953/54, שנת הבכורה שלו בבוגרים, הפכה מכבי לאלופה הראשונה של מדינת ישראל בעידן החדש.

זכריה עופרי (80) הצטרף עוד קודם. "הענק התימני" קראו לו. בכל זאת, 1.92 מטר. "באותם ימים הייתי יותר גבוה מכולם", הוא שיחזר אתמול. "ולא סתם יותר גבוה מכולם, הייתי תימני שיותר גבוה מהאשכנזים. לא ראו אז כאלה דברים".

למחלקת הנוער הצטרף בגיל 14. כעבור שנה נקרא לדגל אל הקבוצה הבכירה. בכיתה

י"א, עוד לפני שקמה המדינה, עופרי כבר הוזמן למסע משחקים בינלאומי ראשון בקריירה, אבל מנהל בית הספר הטיל וטו. "הוא הסביר לאבא שלי שאם אסע, אפסיד יותר מדי ימי לימודים. מעבר לזה, הנסיעה עלתה 100 ליש"ט. הון עתק במונחים של התקופה, ואבא שלי לא יכול היה לשלם את הכסף. אז פספסתי את המסע".

טפירו: "אנחנו מרחק 40 דקות ומכבי מאליפות"

כששואלים אם הקבוצה לא אמורה היתה לממן את המסע, עופרי מתפוצץ מצחוק. "על איזה כסף אתה מדבר?", הוא שואל. "למי היה כסף לחלק? לא רק שלא קיבלנו כסף, שילמנו כדי לשחק במכבי. אנחנו קנינו את התלבושות, אנחנו קנינו את נעלי ההתעמלות. למשחקי חוץ נסענו באוטובוסים ציבוריים, ולפעמים גם בטנדרים ומשאיות".

גם פריש, הצעיר יותר, פספס בכמה עשורים את הדרך אל העושר. גם עבורו, שאלות על שכר מאוד משעשעות. "עבור הנסיעה הראשונה עם הקבוצה לחו"ל, אבא שלי שילם 350 לירות. בשלבים יותר מאוחרים המועדון שילם כמה גרושים, כדי שיהיו דמי כיס להוצאות מחיה בחו"ל. גם זה לא היה כסף שאנחנו קיבלנו באופן אישי, אלא המנהלים, לכיסוי חלק מההוצאות לאורך המסע".

והמסעות היו ארוכים. עם כל הכבוד לליגה האדריאטית, בסטנדרטים של דור המייסדים מדובר מקסימום בפעילות העשרה. קפיצה לסידורים. אצלם לא היו צ'רטרים, גם לא טיסות באל על. אל הטורנירים הראשונים באירופה מכבי יצאה באוניה, ולא לסוף שבוע ארוך, אלא לחודש וחצי, חודשיים. ברציפות.

אל גביע אירופה הצטרפה מכבי ב-1958. עד אז הסתפקו במשחקי ראווה מול מכבי קהיר ומכבי אלכסנדיה במצרים, או במסעות משחקים שעברו מעיר לעיר באירופה, ונראו יותר כמו טיולי תרמילאים. בארץ, בלי פערי תקציב, בעצם בלי תקציב, האימפריה שבדרך שלטה ביד רמה כבר אז, וזכתה בחמש האליפויות הראשונות שהוכתרו בארץ עד סוף שנות ה-50.

היהודים בהופעה: בוסטיין וטיוס סוחבים את אשדוד

"היה לנו מאמן מצוין, יהושע רוזין. היתה לנו שיטה והיתה המשכיות", מסביר עופרי. "אני חושב שכבר מהתחלה מכבי נוהלה יותר ברצינות מכל האחרים".

פריש מצטרף: "היו תקופות שהפועל ניצחה. קורה. אבל בדרך כלל מכבי היתה תמיד יותר טובה. היינו שם דבר גם בחו"ל. אברהם שניאור ז"ל היה הפיבוט השני הכי טוב באירופה. רלף קליין, החבר הכי טוב שלי, היה קלעי מעולה. אני, אם יותר לי להעיד בגאווה, הייתי שחקן ההגנה הטוב בארץ. וכמובן, היה רוזין. יהושע היה הגודפאדר שלי. הוא טיפל בי, אפילו את עבודתי בבנק הוא סידר.

"בסך הכל, מעבר לתנאים, הכדורסל עצמו לא היה מאוד שונה מהמשחק שמכירים היום. היתה ליגה מאורגנת. היו יריבויות. היה פיק'נ'רול בדיוק כמו היום, רק בשמות אחרים. קראו לזה חסימה וחצייה. ההבדל הגדול היה בכמות הנקודות. התוצאות היו מאוד נמוכות. פעם שיחקנו בטורניר בבלגיה וניצחנו 2:6. לא היה אז שעון 30 שניות (שהפך בינתיים ל-24). קבוצות היו יכולות להחזיק את הכדור בלי הגבלה".

לא רק את הכדור אפשר היה להחזיק אז ללא הגבלה. גם את השחקנים. אמנם בהיעדר משכורות גם בחוזים לא היה שום צורך, אבל שחקנים כמעט ולא עברו בין המועדונים. בטח לא בין מרכזים. הפרדה ברורה שהגיעה עד לנבחרת, לשם הקפידו להזמין שחקנים בזוגות. על כל נציג ממכבי, נציג מהפועל. שיהיה סדר.

"היה שלב שכמעט עזבתי", עופרי חושף סקופ בן 60 שנה. "הייתי בתקופה מתוחה בתוך הקבוצה. הרגשתי לא בנוח ברמה האישית, ומיכה שמבן, שבדיוק הקים את הפועל חולון עם עולים חדשים ממצרים, שמכבי סירבה לקלוט, הציע לי לעבור אליהם. אפילו אליו באתי לאימון אחד, אבל מיד חזרתי. אני מכביסט בנשמה, ונשארתי כזה עד היום. לא יכולתי לעזוב. נשבענו אמונים למועדון. ידענו שלא בוגדים".

תשע עונות שיחק עופרי במכבי. כשהיה בן 24 הוא נפגש עם המאמן וביקש להשתחרר למספר שבועות כדי לצאת לארה"ב. חופש ארוך יותר, הוא מספר, ידע שלא יתנו לו. בסוף השבועיים הפכו ל-28 שנים, אותן החל כישראלי הראשון שקיבל מלגה ושיחק בליגת המכללות עם אוניברסיטת ניו יורק.

פריש נשאר במכבי עד 1967. היום , בגיל 77, עדיין אפשר לפגוש אותו כמעט בכל משחק בהיכל. לבוש באפודה צהובה. אוהד אמיתי. "בטח שהיו לנו אוהדים", הוא מסכם. "עם ישראל היה יותר מצומצם. ת"א היתה עיר קטנה, וכמובן שהכירו אותנו. המשחקים בקולנוע אוריון היו מפוצצים. אנשים עמדו בכל מקום אפשרי, כולל על הגגות והמרפסות של הבתים בסביבה. עד היום, זקנים בגילי עוד מזהים אותי לפעמים ועוצרים אותי ברחוב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...