שכחו אותי בפריזר: חוויות מאוקראינה
"אני וסטאס בדירה בדונייצק, קומה .13 והוא רוצה את הכסף שכבר שילמתי". אייל לוי ממשיך להתאקלם באוקראינה הרחוקה
"איפה הכסף,"? סטאס המשיך לשאול בטון שדחק אותי באגרסיביות לקצה הצוק.
איש ביטחון אוקראיני. דרכי המילוט היו חסומות צילום: רויטרס
לא שיש לי משהו נגד גברים עם גורמטים, חלילה, אבל השעון שלו היה גורמט, הצוואר שלו היה גורמט ולפי דעתי, בהערכה גסה, יש לו על הגוף שני קילו מתכת ועוד שלוש צלקות. לך תתווכח עם אחד כזה איפה הכסף.
בהתחלה הייתי רגוע. אמרתי לו שיחכה בסבלנות, הכסף אוטוטו יגיע. האמריקאים ממתינים במשרדיהם המהודרים שאכנס לדירה ואז יזרימו לו מזומנים ישר לחשבון. שיקרא בהוראות השימוש הברורות. בדו-שיח החירשים שניהלנו זה נשמע בערך כך: "אמריקה, יו, מאני, טומורו, בנק".
"איפה הכסף,"? סטאס דקלם את חמש המילים היחידות שהוא יודע באנגלית, ורחמים כנראה לא היתה ביניהן. איכשהו, בפנים, הבנתי אותו. מה שאני משלם עבור יומיים זה בערך משכורת חודשית. כסף גדול. הוא רצה להרגיש שטרות ביד ולא הבטחות על הקרח.
בחורה מסודרת או רוצח סדרתי
הסתכלתי סביב והבנתי שאני בצרות. דרכי המילוט היו חסומות היטב, השכנים בטח משתפי פעולה והיה משהו מוזר בדירה. נקיה, מצוחצחת, כאילו מעולם לא השתמשו בה. כשסטאס נכנס, דבר ראשון הוא הוריד נעליים שחס וחלילה לא
ייכנס אבק למתחם הסטרילי.
הכל במקום, כולל המברשת לניקוי פינות. לי זה נראה כמו דירה של בחורה מסודרת או של רוצח סדרתי, מאלה שחותכים, מבתרים ומניילנים את הכבד כדי לשמור אותו אכיל לחודשי החורף הקרים.
דקסטר. דירה של רוצח סדרתי
צילום: יח''צ
בתושיה של צל"שים החלטתי לפתוח במתקפה. אמרתי לו שאני הולך, עוזב הכל. לא יראה כסף, לא ממני ולא מהאמריקאים. אותו למנהל. סטאס מצמץ בעצבנות, עשה טלפונים לחברים, כנראה להזמין אותם לארוחה, ובסוף אמר "תישאר, אני הולך."
הלך ובחצות אפילו התקשר לשאול אם אני בסדר וזכרתי לנעול את הדלת. הבוקר הייתי אמור לעזוב את הדירה בדונייצק. אם מחר לא תשמעו ממני תכוונו את אנשי המשטרה לפריזר, יש לי הרגשה שהם ימצאו שם כליות מנוילנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם