"יש דיונים לגבי ציון הטבח במינכן"
וולטר טרוגר, חבר כבוד של הוועד האולימפי הבינלאומי, בראיון מיוחד: "החלטה תתקבל עד לאולימפיאדה. ישנה הסכמה שאסור לנו לשכוח את מה שקרה. דקת דומייה היא רק אחת האפשרויות שהועלו"
לונדון 2012: טקס פתיחה בסגנון כפרי
וולטר טרוגר, חבר כבוד של הוועד האולימפי הבינלאומי, מבהיר כי דקת דומייה היא רק אחת האפשרויות שהועלו כדי לציין את זכרם של הספורטאים, אבל עדיין התחושה היא כי המשחקים עצמם אינם המקום הנכון בשביל אירוע כזה.
"נכון לעכשיו, הארגון דן עם הוועד האולימפי הישראלי באפשרויות אחרות, ראויות יותר," אומר טרוגר, "החלטה תתקבל עד לאולימפיאדה. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, ז'אק רוג,' נמצא בתוך הנושא והם בהחלט קרובים לסיכום. יש הסכמה שאסור לנו לשכוח את מה שקרה."
טרוגר הגיע לישראל על מנת להשתתף בכנס שארגנו הוועד האולימפי הישראלי והמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, לציון 40 שנה לפיגוע המחריד נגד הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ,1972 בו נרצחו יוסף רומנו, זאב פרידמן, יעקב שפרינגר, משה ויינברג, יוסף גוטפרוינד, דוד ברגר, אליעזר חלפין, מארק סלבין, קהת שור, אנדריי שפיצר ועמיצור שפירא.
עבור טרוגר לא מדובר בחוויה מרוחקת אלא בטראומה אישית, מאחר והוא
הוא מבהיר כי הוא לא היה אחראי על הצד הביטחוני, אלא רק על הצד האזרחי, ואחד הביטויים לכך היה המאמץ להפריד בין המקום שבו התאכסנה המשלחת הישראלית לבין המשלחות הערביות. לדבריו, קציני ביטחון של השגרירות הישראלית בגרמניה ביקרו בכפר האולימפי לפני המשחקים והסכימו למה שראו במקום.
-תאר את הרגעים באותו הבוקר, אחרי שנודע לך שמחבלים השתלטו על מעון המשחלת.
"זה היה שוק עבורי, אבל הצלחתי לתפקד. עשיתי כל היום מה שיכולתי כדי לנסות לסיים את המשבר, אבל יכולתי רק לסייע לאנשי הביטחון ולאחראים למצוא פתרון. זה לא היה קל. לא היינו מוכנים לדבר כזה. בגלל שהייתי בן 16 כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה וראיתי קורבנות, אז הייתי יותר רגוע מאחרים. הייתי מרוכז בכל אפשרות לסייע לבני הערובה."
המחבלים הפלסטינים בחרו בטרוגר לשמש כאיש הקשר בינם לבין הרשויות, והוא מודה שהוא עדיין לא מבין מדוע מה עשו זאת. בשל כך התאפשר לו לעמוד ישירות מול מנהיג המחבלים, מוחמד מסאלחה, שהזדהה בכינוי "עיסא."
"הוא היה בחור חכם," מספר חבר הכבוד, "היה דייקן, תמיד שאל שאלות. הוא אמר: 'אני חייל, יש לי הוראות, אני בטוח שלא אשרוד.' זה היה סוג של התקפת התאבדות. הוא ואנשיו עשו הכל כדי למלא אחרי ההוראות שקיבלו."
טרוגר ושר הפנים הגרמני, הנס דיטריך גנשר, היו היחידים שקיבלו אישור להיכנס לתוך המבנה כדי לבדוק את מצבם של בני הערובה. "זה היה איום ונורא," הוא נזכר, "הם ביקשו מאיתנו למצוא פתרון שיוציא אותם. הם רצו לטוס עם המחבלים מחוץ למדינה. הייתה להם אמונה שהם ישרדו אם יעזבו למצרים או למקום אחר עם המחבלים."
כאשר תשעת בני הערובה (שניים נרצחו כבר בכפר האולימפי) וחוטפיהם הועברו במסוקים לשדה תעופה צבאי סמוך, נותר טרוגר בכפר אבל המשיך לעקוב אחרי ההתרחשויות עד לניסיון החילוץ הכושל של המשטרה המקומית, שהסתיים במותם של הספורטאים.
"חיכיתי עם הנציגים הישראלים ושמענו שהכל הסתיים בסדר," הוא אומר. "הסתכלנו אחד על השני ואמרנו שאנחנו לא מאמינים. מישהו סיפר לי שהיו יריות ורימוני יד. חיכינו עד שהתוצאות הסופיות הגיעו והן היו מצערות."
-האם זו הייתה טעות להמשיך עם המשחקים למרות האסון?
"למחרת בבוקר ראשי המשלחת הישראלית אמרו לי שהם צריכים לעזוב, אבל ביקשו שאעשה הכל כדי שהמשחקים יימשכו. הם אמרו שהם בישראל יודעים שכשאתה פותח את הדלת, יש רבים אחרים שירצו לנצל את זה ולכן אסור לוותר. זה מה שאמרתי לקנצלר וילי ברנדט והוא החליט להמשיך."
-במבט לאחור, אחרי 40 שנה, אתה חושב שאפשר היה לפעול אחרת?
"אי אפשר לדעת. תמיד אפשר להיות חכמים אחרי מעשה. עכשיו אנחנו מוכנים ויש לנו יחידות מיוחדות שהוכיחו שהן מוכנות לאירועים האלה. אבל באותה תקופה במשטרה היו זקנים עם רובים ישנים. לא היה להם כל סיכוי מול הכוונות של המחבלים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם