עונת הכוכב: סוגרים שולחן ל-2011/12
מה עשתה ומה תעשה האליפות ללברון ג'יימס, מי היה הגורם המרכזי להצלחה לצדו, מה אוקלהומה סיטי יכולה לקחת מהגמר ומי יצאו ווינרים ולוזרים מהעונה. שולחן אחרון לפני חופשת הקיץ
מיכה להב: משק החבטות של הספורט האמריקאי לאגדה פוטנציאלית. בואו נצא לרגע מהרגע ונסתכל על התמונה הגדולה. מה שנראה שם זה את לברון, תמיד. הוא הסופרסטאר והסלבריטי. יש לו כל כך הרבה כישרון שאליפות אחת לא תספיק, במיוחד אם זו אליפות עם כוכבית. עד כמה שהוא היה גדול בעונה הרגילה ובפלייאוף, והוא היה ענק מאז סיום ההשבתה, למישהו יש ספק שאם ראינו הלילה את האליפות האחרונה של לברון, הוא לא עשה בזה כלום?
רק מלברון מצפים לשושלת. למען האמת, הציפיות היו דומות בקליבלנד. גם בלי ווייד ובוש לברון כל כך טוב ודומיננטי, שאי אפשר לחשוב עליו במונחים של טבעת בודדת. אבל בסאות' ביץ', אפילו שתיים ושלוש טבעות עשויות לא להספיק. למען האמת, לפי איך שהוא נראה, הוא גם לא יסתפק בהן. אוקיי, אני משנה את התשובה שלי: הוא שינה את מעמדו לטבעתפלצת.
מעין אפרת: מסופרסטאר לאגדי. במילותיו של מג'יק, לא מספיקה אליפות אחת כדי להפוך לאגדי, אבל נראה לכם שהוא יסתפק רק באחת אחרי החוויה הזו? ברגע שהוא הבין את השיטה, זה רק עניין של זמן עד שהטבעות הנוספות יגיעו. ולכן הלילה ראינו את תחילת המסע, את הרגע בו מערת הקסמים נפתחה ולברון מצא את אוצר האליפות. הוא יגיע למעמד שאליו הוא רוצה להגיע. מקום לצד הגדולים באמת. הלילה היה הצעד הראשון.
ערן סורוקה: מאחד מגדולי השחקנים ללא טבעת אליפות, לאחד מגדולי השחקנים, נקודה. עוד לא ברור עדיין את מי הוא יזיז אחורה ברשימה, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו ששחקני ענק בסך הכל היו צריכים אליפות ראשונה בשביל לחוש איך זה מרגיש, ואז לפתוח בשושלת.
לא יודע כמה האיש עוד יוכל למשוך בפלייאופים של 50 דקות למשחק, ונראה שדוויין ווייד לא יהפוך לשחקן אתלטי יותר – אבל רוב הסיכויים הם שכעת, כשיש קבוצה מנצחת, נראה עוד שחקנים מנוסים מוכנים להתפשר בשכרם כדי להצטרף לעגלה הדוהרת לאליפות, ולתת לפנומן ולעוזריו כמה דקות מנוחה. הבעיה השנייה, מבחינת יתר ה-NBA, היא שמעכשיו לברון ישחק בלי לחץ, ותוך ידיעה שהוא מסוגל לספק את הסחורה גם בגמר. וזה מפחיד. ממש.
אורן יוסיפוביץ: מנאום למלך. מאחד שסופר טבעות וירטואליות לאחד שקיבל אמיתית. באמת שלא האמנתי שהוא ייקח אחת השנה. הייתי בטוח שייקח, בעתיד, אחרי עוד אכזבה או שלוש. אבל הוא עשה זאת השנה. ועוד עם רבעים אחרונים וטריפל דאבלים ו-MVPים. יפה מאוד, מר ג'יימס. באמת יפה מאוד.
אודי הירש: לברון שינה הלילה את מעמדו מהספורטאי הכי מושמץ בארה"ב לסמול פורוורד הטוב בהיסטוריה. אף כדורסלן לא התמודד עם לחצים כאלו ועם איבה כזאת בדרך לתואר. גם על מייקל ג'ורדן נמתחה ביקורת לפני האליפות הראשונה, אבל זה קרה לפני עידן האינטרנט, ובעיקר טוויטר ויוטיוב, שבהן נקרע לברון לגזרים מדי יום, ולמעשה מדי שניה.
ההתבגרות המנטלית שלו, שבאה לידי ביטוי בהתעלות לא נתפסת שהחלה אחרי ההפסד במשחק השלישי בחצי גמר המזרח מול אינדיאנה,
הוא אתלטי יותר ושומר טוב יותר (בערך פי מיליון), הוא מוסר לא הרבה פחות טוב, הוא קבוצתי לא פחות ורק קליעה בינונית עומדת בינו לבין המילה "מושלם". אוהדי NBA אוהבים להתרפק על העבר שלא ישוב, אבל שימו את לברון באייטיז, והוא מסיים כל משחק עם טריפל דאבל, כולל 45 בממוצע בעמודת הנקודות.
סורוקה: אריק ספולסטרה, או יותר נכון, הפער הענק בין אריק ספולסטרה לסקוט ברוקס. הקו הקדמי שהצליח לנטרל את נוביצקי, ביינום, גאסול ודאנקן הפך לחסר רלוונטיות לחלוטין בגמר, וזה לא קרה בלי סיבה אלא בזכות סגנון הכדורסל שספולסטרה כפה, שנמנע כמעט עד למקסימום מבידודים מתחת לסל (המומחיות של פרקינס) ושמנע מאיבקה להפריע לרוב הזריקות (חמש חסימות במשחק 2, חמש בכל ארבעת האחרים יחד).
הת'נדר קלעו ב-47.1 אחוז שדה בעונה הרגילה ובאחוזים מפלצתיים עוד יותר עד הגמר, ואז נעצרו על 42.4 אחוז באולם במיאמי; אחד החלקים החשובים אצלם, קליעה מבחוץ, הפך מיתרון לחיסרון עם 30.4% לשלוש בגמר; והעובדה שאת הסדרה הזו ההיט מסיימים כחבורה קבוצתית והת'נדר כשני שחקנים וזקן – כל אלה לא היו קורים ללא סיבה. תגידו שהוא בובה של ריילי, או מורה מחליף שקיבל משרה מלאה, אבל ספולסטרה, ובעיקר ההגנה שלו, שיחקו בסדרה הזו חלק מכריע.
יוסיפוביץ: לברון ג'יימס צריך להיות השם השני. השם הראשון צריך להיות שיין באטייה, וסליחה לסופר מריו. הבאטייה הזה, על הגנתו, שלוותו ושלשותיו, הוא שחקן שנולד לאליפות. זה כתוב בת"ז. ואחרי כזו בדיוק, יש לו גם אחת בעסק של הגדולים. יותר מדי פעמים בפלייאוף הזה הוא שינה מומנטום, והוא באמת ההבדל בין יוני 2011 ליוני 2012. והכל בצניעות שאין שנייה לה. תאזרחו אותו כבר. אם צריך, אני אספק את השיקסע.
מיכה: ההיט לא היו עוברים את בוסטון בלי כריס בוש. גם לא את הת'נדר. הם לא היו מפסידים לדירק בסדרת הגמר בלי בוש, פשוט כי לא היו מגיעים לשם. הם אולי לא היו נראים ונשמעים כל כך רכים בלי בוש, אבל הם לא היו משחקים אותו דבר.
בוש, וההופעה של הלילה רק מחזקת את הטיעון ולא בונה אותו, הוא שחקן קריטי. הוא לא חשוב כמו ווייד - הוא הכרחי כמו לברון. הכל צריך לעבוד איתו כדי לתקתק. לווייד יש תפקיד ענק באליפות הזאת, אין ספק. אבל איתו ועם לברון ביחד יש בלבול, נוצרים מאבקים על הכדור, מתחיל להיות יותר מדי מאותו דבר. עם בוש יש ריווח בהתקפה, יש עזרה בהגנה, יש קצת נשמה אחרי המשחק ולפני שהולכים למועדונים.
מעין: התלבטות גדולה בין בוש לבין המילה 'המשניים'. מצד אחד בוש הזכיר לנו בסדרה הזו למה קראו להם שלושת הגדולים. עשה לת'נדר המון צרות והקשה עליהם בהגנה, כי פתאום אסור היה לעזוב אותו.
מצד שני, כשמגיעים שחקנים, שחוץ מאשר בטעות הכדור לא אמור להגיע אליהם לזריקה – ואז הם קולעים שלשה, ועוד אחת, ועוד אחת – אתה יודע שהקסם שורה על הקבוצה, שהיא בדרך לאליפות, וששום דבר כבר לא יעצור אותה (ע"ע צ'למרס כשלברון פצוע). המשחק אתמול של מייק מילר קשישא מכריע את הכף: כשהשחקנים הכי לא צפויים שלך פוגעים, אף אחד לא ינצח אותך.
הירש: פט ריילי. הגם שדוויין וויד, לברון וכריס בוש רקחו את העסקה בעצמם, ולמרות המעורבות הכבדה של סוכנים מפוקפקים כמו וויליאם ווסלי, הג'ל הצליח להפוך את ההיט לקבוצה הכי מתוקשרת בארצות הברית, האמין באריק ספולסטרה בתום העונה שעברה למרות הקריסה מול דאלאס וצירף את שיין באטייה, שדשדש לאורך כל הדרך רק כדי להתעלות ברגע האמת.
מעל הכל, ריילי בנה קבוצה בדמותו - אדם מלוקק מבחוץ וקשוח מבפנים. שלושת הפרימדונות שקיבץ בפלורידה אימצו את המנטליות ההגנתית שלו ולקחו את התואר עם הרבה דם, יזע ודמעות.
מעין: אם צריך לבחור את מי בכל זאת להשאיר – איבקה או הארדן – אז איבקה. אין לי שום ספק שהארדן מוכשר יותר ויגיע כנראה ליותר באופן אישי. אבל הוא כנראה בסוף יילך למקום שיהיה יותר שלו. איבקה הוא גבוה טוב וחוסם מצוין, וזה מצרך נדיר יותר בליגה הזו. מה גם שהוא וקוליסון מתחרים על מי היה הגבוה הפחות רע בסדרה הזו. מאחר ופרקינס כנראה סיים פה את הריצה, איבקה הוא נכס חשוב יותר.
הירש: קודם כל, אני תוהה אם זה רעיון טוב להאריך את החוזה של סקוט ברוקס, שחטף נוק אאוט מספולסטרה. שנית, אני שולח את קווין דוראנט לשיעורי פיתוח קול לאורך הפגרה, שבהם יחזור שוב ושוב על משפט אחד: "ראסל, יא בנזו.., תמסור כבר!". שלישית, אני מבין שגארדים מוכשרים זה באמת על הכיפאק, אבל מפלצות קונגולזיות שמנתרות לקצה קרש הסל וחוסמות כל דבר שזז חשובות הרבה יותר.
לג'יימס הארדן היתה סדרה לא יציבה ולא אחראית, של הרבה טעויות מנטליות ובעיקר טראומה הגנתית מול לברון במשחק הרביעי. השמועות לפיהן הת'אנדר שוקלים להעביר את הארדן בטרייד לשארלוט בתמורה לבחירה מספר 2 הן איתות לכיוון של הג'נרל מנג'ר הממולח.
מיכה: את לוח השנה. אוקלהומה סיטי היא קבוצה בוגרת לגילה ובמקביל היא התגלתה כצעירה מדי מכדי לעשות את הפוש האחרון. זאת לא אשמתה. הארדן ואיבקה, וגם ווסטברוק ולפעמים אפילו דוראנט, לא היו מוכנים לבמה הזאת, כי זכייה באליפות ב-NBA זה תהליך שדורש לעבור לא מעט חוויות ולמידה בדרך.
קל להגיד שצריך להעיף את הארדן ואת איבקה, או אפילו את ווסטברוק. אני אפילו בטוח שיעלו קולות כאלה בקיץ הקרוב, ושאורן יצטט לי את הפרשנים האלה לא מעט, עד שהם יקומו בוקר אחד ויגיעו למסקנה הפוכה. כי סדרת הגמר הזאת לא צריכה לגרום לנו להפסיק להאמין שהגרעין הנוכחי של הת'נדר מספיק לאליפות. וגם לשושלת.
יוסיפוביץ: לקחת את המסקנה שאתה צריך רכז. אתה פשוט חייב רכז. יש לך קבוצה מעולה, אבל אין לך רכז. ורכז זה לא חייב להיות פוינט גארד. זה אחד שמקבל החלטות, אחד שמנווט. זה אחד שאין סיכוי שיסיים עם 4 מ-20, או 30, או 60. רכז, פרסטי, רכז. זה הכל.
סורוקה: קודם כל, דגלאס אדאמס זצ"ל אמר את זה קודם, לפניי, זה לא משנה: בלי פאניקה. לקבוצה הזו עוד יהיו צ'אנסים וכל עוד דוראנט ו-ווסטברוק משחקים בה, היא תמיד תהיה בטופ של המערב. אבל אין ספק שהסדרה הזו הקטינה במשהו את כאב הראש של פרסטי: יכול להיות ששניהם, במידה מסוימת, (עדיין) לא גדולים כמו שחשבנו שהם.
הארדן לא סיפק קבלת החלטות תחת לחץ (1.5 אסיסטים לאיבוד), לא קליעה מבחוץ (31.8%) ולא הצליח להגיע כמעט לטבעת מול הגנת ההיט. הייתי מעוניין לראות את אריק מיינור, שפצוע רוב העונה, משחק לצד ווסטברוק, לפני שמחליטים לשנות כיוון. איבקה השאיר את הג'אמפ בסן אנטוניו (42.4% שדה בסדרה), וההגעה שלו למקום השני במשאל שחקן ההגנה של העונה נראתה בגמר כמו בדיחה.
לא שאי אפשר להשתפר, ושניהם ישתפרו. אבל אם מסתכלים על מצ'-אפ עתידי נגד מיאמי, שעומדת לשלוט במזרח, אין מנוס אלא להודות שכרגע שניהם לא מסייעים בהרבה לת'נדר בהתמודדות מולם.
יוסיפוביץ: הווינר יהיה חייב להיות לברון. בגלל סעיף 1, ומשחק 5, ומשחק 4, ו-3, ו-2, ו-1. הלוזר? אולי דרק פישר, שסידר עונה מקוצרת, הצליח לעבור לקבוצה שפייבוריטית לכתר והיה אחראי בלעדי להפסד במשחק 4. כי במהלך ההוא ברבע הרביעי, בשיא הקאמבק, וכשווסטברוק קלע 82 לייאפים רצופים, אז, במתפרצת, הוא חשב בטעות שהוא שחקן כדורסל ולא מתווך. והוא פרץ לסל, חטף גג, ונגמר. עוד יום קשה במשרד.
מעין: הווינר הוא לברון ג'יימס, MVP וסוף סוף אלוף. השנה בה כל חלומותיו התגשמו ועוד בסטייל. ועוד בזכות עצמו. ותוך כדי שהוא סותם לכולם את הפה. ווינר קטן? דייויד סטרן, מי זוכר שהיתה שביתה ואיך הוא התנהג במהלכה. וגם לו ג'יימס עזר: אתה מעדיף שיחבבו את הפנים של הליגה שלך מאשר שישנאו אותו.
לא לגמרי לוזרים, אבל בטוח אוכלים את הלב היום בכפיות גדולות: סן אנטוניו ספרס. כשהם רואים את מיאמי מנערת כל כך בקלות את הילדים מאוקלהומה סיטי, בטוח שהם מרגישים שהם פיספסו משהו, בעיקר מכיוון שהם הובילו 0:2.
מיכה: העובדה שעדיין מדברים על קווין גארנט במונחים של שחקן של עשרה מיליון דולר בעונה, הופכת אותו לתופעה. לווינר. לעוף חול. לדבר שלא ראינו עד עכשיו. לסנטר הפותח של הסלטיקס או כל קבוצה אחרת שהוא ירצה בעונה הבאה. גארנט יכול לפרוש או להמשיך לשחק. לפחות עכשיו זו ההחלטה שלו וההספדים נגמרו.
הלוזר הוא האיש הזה, מיכאיל פרוחורוב. מה הוא עושה? הוא לא מצליח להשאיר את דרן וויליאמס, מבצע את טרייד ג'ראלד וואלאס הסופר-מוזר ואחרי כל זה, אפילו לא הצליח לקנות את הזכייה בהגרלת הדראפט. עוד מעט תגידו לי שהדרך להציל את הנטס היא להביא בחזרה את ג'ייסון קיד. הוא עוד מסוגל לעשות שטויות כאלה. מה? קיד אמר שהוא שוקל לשחק בברוקלין? באמת?
הירש: הווינר הוא דייויד סטרן, הוא יהיר, מתנשא ובלתי נסבל באופן כללי, אבל בעלי הקבוצות סיימו את ההשבתה עם עסקה טובה, העונה המקוצרת הייתה סבירה והפלייאוף היה נהדר. אף אחד לא יסמן כוכבית על האליפות של לברון והיריבות שלו עם קווין דוראנט היא הדבר הכי טוב שקרה לליגה מאז פרישתו של מייקל ג'ורדן.
לגמרי במקרה, אם.ג'יי הוא הלוזר הגדול של העונה. הקבוצה שלו סיימה עם המאזן הכי גרוע בהיסטוריה, מינתה מאמן זמני מהמכללות למאמן הראשי שלה והפסידה בהגרלת הלוטרי. חמור מכך, החל מהלילה מרחף איום על התואר שבו החזיק בביטחה הבעלים הכושל של הבובקאטס - "השחקן הטוב בהיסטוריה". לברון עשוי לקחת את הכישרונות שלו ולכבוש גם את הפסגה הזאת.
סורוקה: כולם חששו שעונת ההשבתה תהיה מחורבנת. היא אכן התחילה בצורה מחורבנת עם פציעות, תוצאות נמוכות, אחוזים גרועים והמון חלודה. רק שבסופו של דבר היא נסגרת עם נתוני רייטינג היסטריים לסדרות המכריעות, עם יריבות חדשה שתלווה את הליגה לשנים, ועם טעם של עוד, מה שממש אי אפשר היה לומר על עונת הכוכבית של 1999. דייויד סטרן, איכשהו, יצא ווינר גם בעונה הזו.
מצד שני, סטרן התנהג בבריונות כלפי שחקניו, גרם לרבים מהם לאבד בו אמון ולפקפק בפומבי בכשרות הלוטרי, בעלי קבוצות יצאו נגדו בגלוי, ולקינוח הוא איבד את הראש וחבט במנחה רדיו ללא רחמים. הייתי מגדיר אותו גם כלוזר הגדול של העונה, אלמלא היה שם מישהו שמקדים אותו.
אחד שהשחקנים שונאים עוד יותר, ששבר את שיא אחוז ההפסדים לעונה (כולל 23, דווקא 23, הפסדים רצופים), שלא הצליח אפילו להגיע למקום הראשון בדראפט ושראה אדם חדש מצטרף לדיון על גדול השחקנים בכל הזמנים. ברכות, מייקל ג'ורדן: בכל זאת סיימת את העונה עם תואר.
למקום הראשון הגיעו בצוותא ערן שור ואודי הירש עם 73 נקודות, היחידים שהלכו על מיאמי. שור, שהימר בתחילת העונה על 1:4 למיאמי על הת'נדר, זוכה בשובר השוויון על פני הירש שהימר שמיאמי תנצח בגמר את הקליפרס.
שלישי: מיכה להב, 70 נקודות. הימר בתחילת העונה: מיאמי מנצחת את הת'נדר.
רביעית: מעין אפרת, 69 נקודות. בתחילת העונה עוד רעתה בשדות זרים.
חמישי: ערן סורוקה, 68 נקודות. בתחילת העונה: מיאמי מנצחת את הת'נדר.
שישי: שגיא רפאל, 63 נקודות. בתחילת העונה: מיאמי מנצחת את הלייקרס.
שביעי: אורן יוסיפוביץ, 47 נקודות. בתחילת העונה: "מיאמי נגד אוקלהומה סיטי בגמר, ודאלאס לוקחת אליפות". יופי, יוסיפון, תמיד אתה חייב להתחכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם