כבר נגמר? זכרונות מווימבלדון
עופר נמרודי במטוס, נאור ציון בבית קפה, מצעד הגאווה במרכז העיר ודגל ישראל ברחוב הראשי. דב גרינבלט נאלץ להירטב בגשם כדי לראות את פדרר מרסק את החלום הבריטי. רשמים מווימבלדון 2012
מאז פגשתי בו אחת לשנה, אמנם רק לכמה ימים בכל פעם, אבל כל רגע במחיצתו היה קסום ובלתי נשכח, שאחריו 11 חודשים ו-27 ימים של כמיהה, של רצון עז לראות אותו מקרוב, להסתכל עליו ולהרגיש שהוא רק שלי, גם אם זה לימים ספורים בלבד. אחח, המגרש המרכזי בווימבלדון, כמה התגעגעתי אליך בשנה האחרונה.
כמה ימים לאחר תחילת האליפות התעוררה אצלי דילמה קשה – רפאל נאדאל, הטניסאי החביב עלי, הודח במפתיע והועלו אצלי ספקות האם בכלל לטוס. לאחר שהשקעתי בנושא מחשבה עמוקה ורצינית, ניתחתי את המצב לעומק ועשיתי בחינה מדוקדקת ויסודית של כל העניין, האור ברמזור הפך לירוק והייתי חייב לנסוע. כי צפצפו לי מאחורה.
הנחיתה בהית'רו הייתה הרכה ביותר שחוויתי. מדהים איך טייס יכול להנחית בואינג 747 עם 351 נוסעים ועופר נמרודי אחד בכזאת קלות. בשישי בערב, יומיים לפני הגמר, התלבטנו לאן ללכת לארוחת ערב. היא מאוד רצתה לנסות את המסעדה החדשה של ג'יימי אוליבר, אבל אני התעקשתי על אסיה דה קובה המעולה והאיכותית שבלב הסוהו (רחוב סיינט מרטינס' 45, אל תחפשו שלט בחוץ, אין, כנסו ללובי המרהיב של המלון והמסעדה בצד שמאל).
הפעם אני לא מוותר, אמרתי לה באופן די נחוש, או שהולכים לאסיה דה קובה או שלא הולכים בכלל, לא ייתכן שכל הזמן את תהיי היחידה שתחליט מה עושים, גם המילה שלי נחשבת, גם לי יש רצונות משלי. כנראה שהוכחתי לה מי הבוס פה, כי היא אפילו לא ענתה לי, רק הסתכלה עלי במבט נשי חמוד כזה, מלווה בחיוך קל ואמרה לי בוא, אני רעבה. היה בכלל לא רע אצל ג'יימי אוליבר.
למחרת בבוקר, בשבת, אני מגלה שרחוב ריג'נט המרכזי מקושט בדגלי כל המדינות המשתתפות באולימפיאדה, ודגל ישראל ניצב בכבוד ליד דגלי אירלנד, איטליה, ג'מייקה, יפן וירדן. נאור ציון יושב בבית קפה צדדי בלב הסוהו עם עלמת חן, חמוש בכובע קסקט המכסה חצי מפניו, כנראה כדי להתחמק מהתיירים הישראליים. לא הצליח לו.
לונדון מציינת היום את מצעד הגאווה וברחובות הראשיים מתקיימת התהלוכה השנתית. הקומיקאי הבריטי המהולל ואיש הטלוויזיה הוותיק, סטיבן פריי, הומו מוצהר, מתראיין באמצע הרחוב ומושך, כצפוי, תשומת לב.
האליפות השנה מיוחדת לבריטים: אנדי מארי הסקוטי משחק לראשונה בחייו בגמר ומקווה לשבור את הנאחס שיש לבריטים ב-76 השנים האחרונות, מאז זכה הבריטי האחרון, פרד פרי, בגמר 1936.
הציפייה הגדולה הזאת ניכרת היטב אצל הבריטים. בכל מקום בעיר, בכל פינה ובכל גיל, הם מדברים רק על דבר אחד: המבצעים המטורפים שיש עכשיו בחנויות, לאף אחד לא איכפת מהטניס.
המשחק מתחיל בשתיים ועשר דקות. בדיוק ארבע שעות וחמש דקות מאוחר יותר, מרסק רוג'ר פדרר את החלום הבריטי. בעת הענקת הפרסים מארי בן ה- 25 מתקשה להסתיר את התרגשותו ומתחיל לבכות. כמעט בא לי לרחם עליו, אבל אז המצלמה עוברת לחברה שלו. ראיתם איך היא נראית? אז הפסדת בגמר, לא נורא, תראה מה מחכה לך בבית.
בשער האחורי של אחד העיתונים, הופיעה ביום הגמר תמונה גדולה של מארי בתרועת ניצחון, עם הכותרת "My time is now". אז זהו, שלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם