בית פגאן: האולימפיאדה בשירות זאוס
לקראת לונדון 2012 מפסיקים להתעסק בבית"ר ירושלים, ועוברים לאולימפיאדות האמיתיות. חוזרים לקרבות הגדולים של ימי יוון ורומא
אמנם ביוון העתיקה לא היו תחרויות בין רוקחים מי מסנתז את סמי המרץ והגדילה שמתפוגגים הכי מהר מהדם מבלי להשאיר עקבות, אבל התחרויות ביוון לוו בשערוריות שחיתות, שוחד, הימורים ועריקות בין ערים. אידיאל האולימפיאדה המודרנית, המקדש אחווה גזעית, זר לתכנים הקדומים של היוונים, שבזו לנשים, עבדים וזרים.
באולימפיאדה הורשו להשתתף רק יוונים בני חורין. חגיגה פגאנית של השתלחות יצרים ופריצות, תחרויות בעירום גברי, פדופיליות, סגידה לכאב וניצחון בכל מחיר. כי האולימפיאדה, ככל תחרות אנושית, מקדשת את הניצחון. ההישגיות ולא ההשתתפות היא העיקר. ביוון, המשחקים האולימפיים היו אירוע דתי יותר מאשר ספורטיבי גרידא, מטאפורה לקיום האנושי כפי שהיוונים תפסו אותו. וכנראה גם אנחנו.
החיים כמאבק בלתי פוסק, חיכוך מתמיד בזירה המאובקת של מציאות חסרת רחמים, מקריות אדישה. התשוקה, הרעש, הזיעה, התקווה, המאמץ והייסורים הם מנת חלקו של המתחרה באולימפיאדה, אבל גם של זה בחיים. בסופו של יום, גם באולימפיאדה וגם בחיים עומדים על הפודיום מנצחים מעטים ורוב רובנו מפסידים ברמה כזו או אחרת.
האירוע הפופולארי ביותר באולימפיאדה הקדומה היה התאבקות "הפנקרטון", שילוב בין קטטת רחוב והוצאה להורג. קרב ללא חוקים, למעט איסור על שליפת גלגלי העיניים ממקומם ונשיכות. פגיעה מתחת לחגורה קודמה בברכה וקרבות הסתיימו לעיתים קרובות במוות.
אחד הגיבורים האלמותיים בתולדות האולימפיאדה היה מתאבק בשם ארכאון. בקרב האחרון, נפח ארכאון את נשמתו אך הצליח לנצח. היריב לכד את גרונו בין ירכיו באחיזת מספרים והביא למותו בחנק. אך בטרם שבק, שבר ארכאון את בוהן יריבו וזה האחרון הרים את ידו
בימי הכיבוש הרומי של יוון, האולימפיאדה הגיעה לשפל. בשנת 67 לספירה, ממש בשעה שלגיונות רומים יצאו למלחמה במורדי יהודה, הקיסר נירון הפסיכופת חגג אולימפיאדה. הוא שיחד את השופטים כדי שיוסיפו תחרות שירה, בה כמובן ניצח.
הוא אף הכריז על עצמו כאלוף מרוץ המרכבות, וזאת על אף העובדה שבתחרות עצמה נירון עב הבשר עף מכרכרתו ולא סיים את המרוץ. אף אחד לא צפצף. ברור, זה קרה זמן קצר אחרי שנירון הרג את אשתו בבעיטה ונשא לאישה את עבדו המסורס בבגדי רעייתו המנוחה.
אבל כדי להציץ לתהום ראשית האולימפיאדה יש לפשפש במקור. במיתולוגיה היוונית. אם ביהדות ובדתות שנולדו ממנה האדם נולד בצלם האל, הרי שבמיתולוגיה היוונית, נולדו האלים בצלם האדם.
פלופס היה בנו של טנטלאוס ונכדו של זאוס, מלך האלים שגר על האולימפוס. צהריים אחד החליט טנטלאוס המרושע להכין מבנו פלופס צלי עבור האלים. האב שחט את בנו ועשה ממנו סופלקי.
האלים התיישבו לאכול, אבל בדקה ה-90, אחרי שאחד האלים כבר לעס את כתפו, הבינו האלים כי הם סועדים את נכדו של זאוס, ירקו מהפה, החיו את הנער, והשתילו מפרק משנהב במקום הכתף. פלופס התבגר והפך לנער יפה תואר, ומפאת העובדה שהיוונים הקדמונים אהבו לנהוג במושב האחורי הוא הפך לבן זוגו של פוסידון אל הים (זה מהטונה), שהעניק לו כרכרת ברזל משוכללת עם כנפיים.
חלפו שנים, פלופס התאהב נואשות בנסיכה היפודמיה, בתו של אונמאוס מלך פיזה (העיר הסמוכה לאולימפוס). אונמאוס היה ברנש קשוח, עקשן כפרד ואהב את בתו עד כדי טירוף וכמובן תיעב את מחזריה. את בתו הבטיח להעניק למי שיצליח לנצחו בתחרות כרכרות. הצעה שבצדה מלכוד. אונמאוס היה נהג הכרכרות הטוב בעולם, מיכאל שומאכר של העגלות. ועוד פרט קטן. ראשו של המפסיד ייכרת. לאונמאוס היה כבר אוסף שמנה 15 ראשים.
פלופס המאוהב הסכים לאתגר שהציב בפניו המלך אנומאוס, וכדי להבטיח את נצחונו שיחד את מרטיליוס, הסייס הראשי של אומנאוס, שיחליף את ציר הארד בכרכרת המלך בציר שעווה. המרוץ החל והמלך אומנאוס תפר את פלופס. כעבור מספר דקות, החלה השמש להמס את ציר השעווה.
כרכרת המלך התפרקה. אונמאוס הסתבך ברסן הסוסים ונחנק למוות בין הגלגלים. פלופס ניצח ובאופן מאוד ספורטיבי הטביע מיד את מרטיליוס, שותפו לקנוניה. פלופס התחתן עם הנסיכה וייסד את המשחקים האולימפיים לכבוד סבו זאוס. פייר פליי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם