מעוטרות: ראיון עם אסתר שחמורוב ואגנס קלטי
האחת שרדה את השואה וזכתה אחריה בלא פחות מעשר מדליות אולימפיות. השנייה, אצנית בינלאומית, שראתה את מאמנה ועמיתיה למשלחת נרצחים במינכן. רגע לפני האולימפיאדה: שתיים מהספורטאיות היהודיות הגדולות בכל הזמנים, במפגש פסגה נדיר
ולמרות הגובה, גם בגילה המופלג, ,92 קלטי היא אנדרטה חיה של תנועה, אסתטיקה (היא לא צובעת שיער) ובעיקר מודעות עצמית. בכל שעות הבוקר הזה היא לא נתנה לאף אחד את ההרגשה שהיא באיזושהי עמדת נחיתות מול אסתר רוט-שחמורוב, הצעירה ממנה ביותר מ30- שנה.
היא דאגה מבעוד מועד למסרק למקרה שהרוח תפרע את שיערה, והכי חשוב היה לה שאסתר תעמוד רחוק ממנה בצילום, כדי שהבדלי הגובה ביניהן ייטשטשו. יש לה, לקלטי, כבוד הונגרי, שאסתר מכירה היטב ממשפחתו של בעלה פטר. קלטי מסרבת שאסתר תתמוך בה כשהיא מבצעת תרגיל שיווי משקל בחוף, וגם כשהיא קצת מאבדת את האיזון, אגנס לא נותנת לנו להבין שהיא כמעט נופלת, וממשיכה את התנועה בסוג של תרגיל ריקוד.
כמה ימים לפני הצילומים נפגשנו בביתה של קלטי בהרצליה. כשצלצלנו באינטרקום ועלינו במעלית, קלטי ירדה בינתיים במדרגות מהקומה השלישית כדי להספיק לקבל את אסתר, מה שגרם לאסתר ממש לרוץ במדרגות כדי לנסות להדביק את הגברת. לשווא. היא עשתה את זה במהירות מעוררת השראה וגרמה לרוט-שחמורוב להתגלגל מצחוק.
עם כל הכבוד לששת המדליסטים האולימפיים של ישראל, השתיים האלה הן שתי האגדות האולימפיות הישראליות החיות כיום. כל אחת, בזמנה, החזיקה על כתפיה במידה מסוימת את המעמסה של "שואה ותקומה." על מי שהיא זכתה רוט-שחמורוב בפרס ישראל ב1999- והדליקה משואה ביום העצמאות .2004
כבר בגיל ,18 פחות מארבע שנים אחרי שהחלה לרוץ, הפכה רוטשחמורוב לאלופת אסיה בריצת 100 מטר משוכות ובקרב חמש. שנתיים לאחר מכן יצאה עם המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן הארורה, עלתה לחצי הגמר ב100- מטר משוכות, אך מעולם לא רצה בה בגלל טבח י"א הספורטאים. אחד הנרצחים, אגב, היה מאמנה, עמיצור שפירא ז"ל.
קלטי, שחיה בהונגריה של שנות הארבעים בשם הבדוי יואהס פירושקה, ונאלצה לפנות גופות ירויות מגדות הדנובה (עד היום היא זוכרת את פניה של אישה ירויה אחת שחיבקה את ילדתה הקטנה הלבושה ורוד), הפכה לספורטאית היהודייה המפורסמת והגדולה ביותר בכל הזמנים, כזאת שזכתה בעשר מדליות אולימפיות כשייצגה את הונגריה באולימפיאדות בהלסינקי (1952) ובמלבורן (1956).
בגיל ,27 אחרי שמלחמת העולם השנייה מנעה את קיומם של משחקי
בהלסינקי זכתה במדליית זהב על תרגיל הקרקע, במדליית כסף בתרגיל הקבוצתי, ובארד במקבילים המדורגים. ארבע שנים מאוחר יותר, כשגילה כמעט כפול משל מתחרותיה, ביניהן לריסה לטינינה הסובייטית, שסירבה לדבר איתה, זכתה קלטי כבר בארבע מדליות זהב (קרקע, קורה, מקבילים מדורגים וקבוצתי) ושתי מדליות כסף (קרב שמונה והתעמלות אמנותית). עם 11 מדליות, קלטי מדורגת במקום השמיני בכל הזמנים בין הספורטאיות שזכו במרב המדליות מאז חודשו המשחקים ב.1896-
כשאסתר היתה בת ,18 שנתיים לפני אולימפיאדת מינכן, נדחה תאריך הגיוס שלה בגלל ההכנות, והיא הלכה ללמוד חינוך גופני במכון וינגייט, שם פגשה לראשונה את אגנס - שעלתה לישראל 13 שנה קודם לכן, בגיל ,36 והפכה מורה לדור חדש של מתעמלות. אגנס, "אגי" כפי שכינו אותה כולם, היא טיפוס קשוח במונחים ישראליים, מה שיצר לה מתנגדים לא מעטים.
"כשבאתי לישראל, היה פה בקושי חוג להתעמלות. זה היה מצחיק, אבל עשינו שינוי. לא תמיד זה היה קל לקבל את הדרישות שלי," היא אומרת ויורה מקופסת הזיכרון הרחוק שלה את שמות החניכות: רות פלג, מרים קרע, דליה ביבאס. אסתר זוכרת את המפגש ההוא בחיוך גדול.
"אגי ידעה מה לדרוש ואיך לדרוש. למרות שהיתי ספורטאית מקצוענית שהתאמנה לקראת אולימפיאדה, היא לא ויתרה לי והייתי צריכה לעלות על קורה ומכשירים ולעשות את כל המטלות. זה נראה לי אז מוזר ואולי אפילו מסוכן ולא אחראי, כי יכולתי להיפצע, אבל היום אני יכולה להבין מאיפה זה בא מבחינתה של אגי."
קלטי בוחנת את אסתר מקרוב, כמו אז: "יש לך גוף טוב, אני אוהבת אותך. את עוד רצה,"? היא שואלת, ומאושרת לשמוע מאסתר שהיא לא יכולה להפסיק עם זה. קלטי: "בבוקר אני עושה טיול ולפעמים אני מתחילה קצת לזוז, לעשות תנועה."
היא צוחקת ותוך כדי כך מדגימה תנועה - קמה מהכורסה ויורדת לשפגט מלא. אסתר לא מאמינה ומתפוצצת מצחוק. היא מסתכלת על אגי ואומרת: "אתה מבין? 92 שנה היא הולכת בדרך שלה, וכל זה בלי כוונה לקחת מדליה. המדליה היא על הדרך. הכל זה תפיסת החיים שלך. זה נותן הרגשה טובה, מחזיק לך את הכושר ושומר אותך, בעיקר נפשית. היא צעירה בגוף ובנפש."
קלטי מזכירה שהיא למדה לרקוד ולעשות את הכוריאוגרפיה עבור הנבחרת ההונגרית דאז. "הייתי רוצה לנסוע עכשיו ללונדון, לראות את האולימפיאדה. בשבילי זה דבר גדול, אחרי שהיתי שם גם ב.1948- בטח קצת השתנה, לא? אני אראה כבר בטלוויזיה, למרות שההתעמלות של היום זה משהו אחר לעומת ההתעמלות שלנו".
"אז מה שהיה חשוב זה היופי של התנועה. לא היו תרגילים מסובכים, היו זריזות ויופי. תמיד חשבתי על תרגילים חדשים, המצאתי תרגילים, והכי חשוב היה הכישרון, הרצון והמשמעת. גם היום זה ככה, אבל ההתעמלות היום זה כמו קרקס. אני פחות אוהבת."
קלטי החלה לשחות בגיל ,4 בזכות אבא שלה שהיה זורק אותה לאגם במהלך החופשות המשפחתיות. גם למחלת הלב של אחותה בת ה12- הייתה השפעה גדולה על המשך הקריירה שלה, ובהשפעת רופא המשפחה, נדרשה האחות לבצע אימונים גופניים אותם קיימה אשת הרופא, מורה להתעמלות.
אגנס זכתה מן ההפקר אבל את זמנה, מגיל 6 עד ,17 הקדישה בעיקר לנגינה בצ'לו בקונסרבטוריון, ובבית התרבותי שמעה את הכנר ברוניסלב הוברמן ואת הצ'לן פאבלו קזאלס. רק בגיל 16 החלה להתעמל ברצינות, מה שלא מנע ממנה להיות במשך עשור (1956-1947) אלופת הונגריה בהתעמלות.
בדיעבד, לנוכח 11 המדליות האולימפיות שבהן זכתה, די ברור שקלטי החמיצה כמעט בוודאות הזדמנות להחזיק בכמות המדליות הגדולה ביותר שהחזיק ספורטאי כלשהו אי פעם, כיוון שבשיא פריחתה כמתעמלת, בגיל 22 ו,26- לא התקיימו אולימפיאדות.
אף על פי שהצטיינה בלימודים, האוניברסיטאות היו סגורות בפני יהודים, ואגנס נאלצה לעבוד כפרוונית, כפועלת במפעל תחמושת וכמשרתת במשפחה הונגרית. יום אחד, כשהגיעה לבית דודיה בעיירה פסטרז'י ליד בודפשט, היא ראתה איך בני המשפחה נלקחים על ידי הז'נדרמריה המקומית ומועלים לרכבת לאושוויץ.
השוטרים בדקו גם את אגנס, אך היא, ששיננה את הפרטים שהופיעו במסמכיה הקנויים, שכנעה אותם וניצלה בעור שיניה. רק כשבת הדודה, השריד הבודד מבני המשפחה, חזרה מאושוויץ בחיים, התברר לקלטי שגם אביה הגיע לאושוויץ ונספה שם.
קלטי חוזרת לאותו יום שבו ראתה את אבא שלה בפעם האחרונה: "אני חושבת שאמא שלי מתה רק מרגשות האשם על מותו של אבא. היה לו בית חרושת לנקניק בפסטרז'י, והוא היה מאוד עצבני מהמצב. אמא אמרה לו 'פרי, לך לטייל קצת, אחרת תשתגע.' אבא ירד לרחוב, עלה על הטראם לכיוון בית החרושת, ובדרך הורידו אותו מהטראם. וזהו."
בתקופת המלחמה דובר על כך שהנאצים לא לוקחים למחנות עבודה את מי שנשוי, וקלטי מיהרה להינשא למתעמל יהודי בשם אישטבן שרקן, שהיה ידיד שלה וגם חבר המשלחת ההונגרית לאולימפיאדת ברלין .1936
לאולימפיאדה של 1956 במלבורן הגיעה בקושי, כיוון שהטנקים הסובייטים כבר שעטו ברחובות בודפשט, כדי לדכא את ניסיון ההתקוממות ההונגרי. היא יצאה מהונגריה בשבוע השני של ניסיון ההפיכה, ופגשה במלבורן את המשלחת הסובייטית, שראשיה ישבו במשך שנים ארוכות בבודפשט כדי ללמוד ולהעתיק את רזי השיטה ההונגרית, ששלטה אז בהתעמלות.
את יריבתה הרוסייה לריסה לטינינה פגשה בסיום תרגילי הקרקע, ושתיהן מצאו את עצמן במקום הראשון בעקבות ניקוד זהה. המקום השני נותר מיותם, ורק מדליית הארד חולקה. עם שש מדליות, ארבע מזהב ושתיים מכסף, לקלטי היה ברור שהיא לא חוזרת יותר להונגריה. אמה עזבה אחריה וקיבלה לידיה את הדרכון וכרטיס הטיסה לסידני, רק אחרי שהשאירה למפלגה הקומוניסטית את דירתה.
קלטי זוכרת שתכננה את הבריחה עוד לפני שיצאה למלבורן: "הספיק לי מהמשטר המחורבן הזה. יום אחד הייתי בבריכה המחוממת של הנבחרת, וניגש אלי בחור והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם הוא יכול להסיע אותי הביתה. הסכמתי אבל ראיתי שהוא לא נוסע לכיוון של הבית שלי, אלא למקום אחר. הגענו לבית המפלגה ושם הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה המלשינה שלהם על החברים שלי בנבחרת".
"באותו רגע הבנתי שאין לי מה לעשות שם." אגב, אתמול עלתה קלטי, יחד עם בנה רפי, על מטוס לבודפשט, שם היא אמורה להשתתף במפגש עם כל חברותיה מנבחרת ההתעמלות ההונגרית של אז. כולן עדיין בחיים.
כשהסתיימו התחרויות שלה במלבורן, ניגשה קלטי עם הטרנינג והמדליות שלה לראש המשלחת, והודיעה לו שהיא לא חוזרת איתם הביתה. הוא בכל זאת הפקיד בידה כרטיס טיסה ואמר לה שהיא מוזמנת לחזור כל אימת שתרצה. היא חזרה לשם רק 33 שנה לאחר מכן, ב,1989- כשהקומוניזם נפל. פגשה שם את בעלה הראשון, שרקן, שאיתו שמרה על קשר בכל פעם שהגיעה לביקור מאז. שרקן נפטר לפני שנתיים, בגיל .98
למרות תהילת מלבורן, לא הצליחה למצוא עבודה באוסטרליה והועסקה במפעל לפטפונים, שדרש ממנה לעבוד בקצב איטי, המנוגד למוסר העבודה שלה. היא עברה למינכן שם עבדה בטלוויזיה והשתכרה היטב, עד שקיבלה מברק מפרופ' גיפשטיין, המורה שלה לחינוך גופני מהגימנסיה היהודית היחידה שפעלה בבודפשט, שעלה לישראל.
גיפשטיין הציע לה לבוא לארץ ולהמשיך להתעמל, אבל הזהיר אותה: "אין פה כלום. תביאי איתך מכשירים." בכסף שהרוויחה בגרמניה קנתה קלטי קורה ומקבילים מדורגים, ועלתה לישראל במהלך המכביה השביעית, ב.1957- כשהגיעה ארצה, נישאה לרוברט בירו וילדה את שני בניה, דני ורפי.
למרות בריחתה, ההונגרים לא שכחו אותה אף פעם. ב1991- נבחרה לאחת מ12- הספורטאים הגדולים בתולדות הונגריה, ועד היום היא מקבלת משם פנסיה נאה, כפולה כמעט מהפנסיה שהיא מקבלת על 30 שנות עבודה במכון וינגייט. ב2001- צורפה קלטי להיכל התהילה האולימפי בטקס במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק.
אסתר שחמורוב גדלה בבית דתי בשכונת שפירא בתל אביב ואחר כך בקריית שלום, עם אמא ואבא שהיא מגדירה אותו אחד מל"ו צדיקים. כבר בגיל צעיר התבלטה במשחק 3" מקלות," בריצות ובקפיצות. כשהיתה בכיתה ו' קפצה למרחק טוב יותר מהבנים של כיתה ח,' וכך גם בריצות.
כשהייתה בת 14 וחצי הביאה לאמא שלה פתק מהמחנכת, בו נכתב שאסתר מוכשרת במוזיקה ובספורט. ההמלצה היתה ללכת לפגוש את המאמן עמיצור שפירא בהפועל תל אביב. אסתר הגיעה לאזור שבע תחנות ליד הירקון והצטרפה לריצה. שפירא היה אז אתלט באמצע שנות השלושים לחייו, ספרינטר, אבל לתדהמתו הוא לא הצליח לנצח בריצות את הילדה בת ה14- וחצי.
אסתר: "הוא מיד קלט שיש פה משהו אחר, והחליט להתנתק מכל הספורטאים האחרים, וגם הפסיק לחשוב על עצמו כספורטאי. הוא לקח אותי כפרויקט חיים. לא באתי משום רקע ספורטיבי, אבל אי אפשר היה לא לגלות אותי. כל עיוור ראה את היכולת שלי. כשהיתי ילדה, בבית ספר דתי, לא מדדו כלום בריצות. שיחקנו מחניים וגם שם הייתי טובה. עמיצור היה האב הרוחני שלי, והוא היה מעורב בכל החיים שלי. מהאימון הראשון הוא אמר לי שהוא מכין אותי לטווח הארוך. אפילו הוא לא ידע שזה ייקח כולה שנה וחצי."
בגיל 16 אסתר הייתה צריכה להגיע למינימום האולימפי בריצת 80 מטר, לקראת אולימפיאדת מקסיקו :1968 "עמיצור בא לקחת אותי מהבית, והגיע קצת באיחור. כשהגענו לחניה, המארגנים רצו לאוטו ואמרו שתכף הריצה שלי מתחילה ואני חייבת לרוץ אפילו בלי חימום, כי אם לא, אני נפסלת."
גם היום, ממרחק של 34 שנה, אפשר להרגיש את הכעס של אסתר על חוסר ההתחשבות של המערכת, שהרי מה בער להם ומדוע האיצו בה לרוץ בלי חימום, למרות שידעו מי היא ומה גדול הכישרון שלה. בלי חימום היא רצה את 80 המטר הללו ב10.8- שניות, כשאז בעולם רצו ,10.5 התוצאה הכי קרובה מבחינתה לשיא עולמי. הריצה הזאת הכי התאימה לה מבחינת ממדים וגובה. את האולימפיאדה היא החמיצה, כמובן, כי לא עשתה חימום, השרירים נמתחו והיא נשארה בארץ.
אבל אלו היו שנות הפריצה שלה. למרות שהתאמנה בישראל על מסלול פחם פרימיטיבי וללא מתחרות, וכמעט לא השתתפה בתחרויות בינלאומיות (ישראל השתייכה עד מלחמת יום כיפור להתאחדות האתלטיקה האסייתית, ואסתר לא התחרתה מול יריבותיה האירופיות הגדולות) אסתר שברה כמעט בכל שבוע את השיאים שלה בריצות, וגם את השיא הישראלי בקפיצה למרחק 6.14) מטר( היא היתה מלכת המסלול במשחקי אסיה בבנגקוק ,1970 ובאותה שנה נכנסה ללמוד בוינגייט.
שפירא ניהל למעשה את חייה ברמה היומיומית: "הוא לא רצה שיהיה לי חבר, שלא אסטה מהמסלול הברור שהצבנו לעצמנו. פטר כבר היה אז חבר שלי. הייתי בפנימייה בוינגייט, ופטר היה מתעמל בנבחרת. עמיצור לא אמר לו כלום, אבל זה היה באוויר והרגשתי את זה."
מוזר לה שהיא בת ,60 כי נפשית היא תמיד מרגישה צעירה, אף שבגיל 20 חוותה את האירוע הנורא בכפר האולימפי במינכן: "אני מדברת ומספרת על זה כל הזמן, וזה עזר לי להשתקם מזה למרות שבמינכן איבדתי בהרבה מובנים את התמימות שלי." כשאנחנו חוזרים ללילה ההוא ב5- בספטמבר ,1972 היא אומרת שהלוואי שהמחבלים היו מגיעים למגורי הנשים, ולא לגברים.
"אם היו באים אלינו, הנזק היה פחות גדול. הגברים שוכנו ברחוב סואן שבו כל הספורטאים היו, והיו שם שלוש כניסות מפוצלות. הנשים היו באגף מופרד ואני הייתי רק עם השחיינית שלומית ניר. היא באה אלי בלילה להודיע שאנחנו צריכות להתפנות, כי נכנסו מחבלים."
כמה שעות קודם לכן, בשעות הערב של 4 בספטמבר, בילתה המשלחת הישראלית בהצגה "כנר על הגג" עם הכוכב שמואל רודנסקי. עוד לפני כן הספיקה אסתר להשתתף במוקדמות הריצה ל100- מטר, שם סיימה ראשונה ושברה את שיאה הישראלי, שטרם נשבר עד היום, 11.45 שניות.
בחצי הגמר סיימה חמישית, איטית בארבע אלפיות השנייה מהרביעית שעלתה לגמר ה100- מטר. במקצה המשוכות עלתה לחצי הגמר, אבל אז בא הלילה ההוא, יקחהו האופל: "הייתה שמחה אדירה במשלחת. הצטלמנו עם רודנסקי ואותי הרימו על הידיים. חזרנו בערך בחצות לחדרים. האוטובוס שהחזיר אותנו מההצגה חזר, ועמיצור עוד אמר לי שניפגש בבוקר לאכול יחד ארוחת בוקר."
בדרך כלל נהגה אסתר לישון תשע שעות בלילה, אבל באותו לילה ישנה רק שש: "לספורטאים היה תמיד את הפחד הזה לא להתעורר בבוקר, ולפספס את המוקדמות. אני זוכרת שדפקו לי בדלת, והייתי בטוחה שאני מאחרת. התלבשתי מהר, אבל אז קיבלתי את הבשורה. אני זוכרת שאמרו שהמחבלים רצחו שני ספורטאים שלנו, אבל לא ידעו להגיד לנו את השמות (מאמן ההיאבקות משה ויינברג והמשקולן יוסף רומנו, א"פ(.. זה היה יום מלא מתח".
"הם הודיעו שאם לא ייענו לדרישותיהם לשחרר מחבלים, הם יוציאו להורג כל שעתיים ספורטאי ישראלי אחר מבני הערובה. האולטימטום נדחה כל הזמן, עד הלילה. את אלה שהמחבלים לא הצליחו ללכוד, ריכזו בחדר מאובטח. זה היה מדהים ונורא. כל האירוע היה מסוקר ומצולם".
"אלפי ספורטאים ואנשי תקשורת תיעדו את התנועות של המחבלים, ואפילו את המשא ומתן שהם ניהלו מהמרפסת. אני זוכרת איך הכניסו להם מגשים של אוכל, או שוטר גרמני שעולה על הגג ומנסה לפרוץ משם. בסוף, כל הכוח הפורץ נאלץ לסגת כי המחבלים קלטו אותם והתחילו להשתולל."
אסתר זוכרת כאילו היה אתמול את הרגע שבו ראתה את חבריה השבויים יורדים מהאוטובוס בדרך לשני המסוקים שחיכו להם: "הינו בבניין וראיתי את כולם יורדים. מתחתינו היה כר דשא גדול, ולידו נחתו המסוקים שהיו אמורים לקחת את השבויים לשדה התעופה, ומשם למדינה ערבית".
"ראיתי שהמחבלים בודקים את המסוקים, ומסביב המון הבזקים של פלאשים. כולם צילמו כאילו מדובר בסרט. לא האמנתי שכל זה אמיתי. הסתכלתי וזיהיתי את כולם, אבל לא ראיתי את עמיצור. העיניים שלי ממש יצאו מהחורים כדי לאתר אותו, אבל לא ראיתי אותו".
"הם עלו למסוקים בידיים קשורות, ואני כל הזמן שואלת למה אף אחד לא עושה כלום. רובים שלופים, והנשמות שלנו חסרות אונים. אחר כך הבנתי שהגרמנים לא רצו לעשות שום דבר בתחום הכפר האולימפי. הם רצו להרחיק את הצרה הזאת למקום אחר, ולנסות לחסל אותם בשדה התעופה הצבאי ליד מינכן."
כאן קרה דבר מדהים ומזעזע כאחד. בעוד המסוקים עם הפרופלורים עלו לשמים, התייצבו ראשי המשלחת הישראלית, וביניהם ראש המשלחת שמואל ללקין והרופא ד"ר קורט וייגל, מול אסתר. הם ניסו לשדר, בעיצומה של המהומה האדירה הזאת, עסקים כרגיל, ודרשו ממנה להתייצב לחצי גמר ה100- מטר משוכות: "אמרתי להם שאני לא יודעת אם אוכל. עמיצור היה הכל בשבילי ועכשיו הוא למעלה במסוק עם החוטפים."
ואף אחד לא חשב באיזה מצב נפשי את נמצאת?
"מי חשב על זה. לא ידעתי איך לאכול את זה. לא היה פסיכולוג. בימים ההם? מה זה בכלל פסיכולוג. הרופא אמר לי שהוא ייתן לי שני כדורי שינה ללילה, ובבוקר ארוץ. זו הייתה הוראה."
מה היה?
"ליל סיוטים. לקחתי את הכדור והוא הפיל אותי. היו לי חלומות מסויטים. חלמתי שאני ארוץ ואנצח בשביל עמיצור. התודעה שלי הייתה פטריוטית באותן שעות. תוך כדי השינה הלא רציפה הרגשתי שנכנסים אלי לחדר. פתחתי עיניים, ועל פי הבעות הפנים הבנתי שמשהו נורא קרה."
כל התמונות נמצאות שם. המסוקים השרופים ובני הערובה ההרוגים, העצרת באצטדיון שעצרה את המשחקים ליום אחד: "לא עניין אותי כלום יותר. הכל השתנה, הפרופורציות היו אחרות לגבי הספורט והחיים בכלל. לא הבנתי איך להמשיך מכאן."
אסתר רצתה להפסיק לרוץ אחרי מינכן. לא היה לה מאמן והיא לא היתה מסוגלת לרוץ בשום אצטדיון בו הייתה עם עמיצור. האדם הכי קרוב היה פטר. הם עמדו חתן ואפילו הקדימו את החתונה. ההתעניינות סביבה הייתה עצומה. היא הוזמנה לכל פינה בעולם וכל התקשורת העולמית ביקשה לשמוע את החוויה שלה ממינכן. זו הייתה תקופה קשה.
ישראל של אחרי מלחמת יום כיפור הייתה מדינה כמעט מוקצית. אסתר הרגישה לעיתים כמעט שגרירה בודדת בניסיון להציג את ישראל באור אחר באותם ימים: "הרגשתי גם שאף אחד כבר לא מדבר על 11 החללים של מינכן, וחשבתי שאסור לי לפרוש, שאני חייבת, דרכי, להנציח את הזיכרון שלהם. השתתפתי בתחרויות וראיתי שבלי אימונים אני מסיימת במקום הראשון.
"פטר הפך למאמן שלי אחרי עמיצור, ועשינו את זה בלי הכרזות, כי גם את זה הממסד הספורטיבי כאן לא ראה בעין יפה. כשיצאנו יחד לתחרויות, ריכלו ואמרו שמדובר בירח דבש. הייתה אטימות, והייתי צריכה לנפץ כל מיני סטיגמות טיפשיות. פטר היה מחפש לי מסלולים שלא הזכירו לי את עמיצור. הגענו עד אורט סינגלובסקי. עשינו הכל בלי תנאים, וכל הזמן מלחמות. הייתי צריכה אדנים, משוכות, מחסן לציוד ואימונים. פטר היה עושה עבורי את כל המלחמות."
לאסתר ופטר נולדו שני ילדים, ירון ומיכל. ירון זכה אפילו במקום שלישי באליפות אירופה לנוער בסיוף, ומיכל הייתה רצה מוכשרת בריצות קצרות, אבל אסתר מסבירה למה זה לא נמשך אצלם: "כשמדברים על ספורטאי על, מעבר לכישרון הטבעי צריך גם משמעת חזקה ולשאוף למטרות, גם אם הדרך נראית בלתי אפשרית."
לקראת משחקי אסיה בטהרן ,'74 היו לאסתר שלושה חודשים להתאמן אחרי לידה, והיא נאלצה להתמודד עם האיום של האצניות הסיניות, שפרצו בפעם הראשונה את חומת ההסגר סביבן. אסתר רוט-שחמורוב השאירה לסיניות אבק על המסלול, זכתה בשלוש מדליות זהב והוכתרה לספורטאית השנה באסיה.
"כל עוד הכל היה טבעי ובלי סמים, הייתי מנצחת אותן, אבל בשנים שאחר כך הסיניות הצטרפו למזרח אירופיות. אפילו בביקורים שלנו במערב גרמניה, שם לא לקחו סמים, ראיתי בכל מקום את הקופסאות עם הוויטמינים. אני לא לקחתי כלום, לא קיבלתי טיפול של תזונה נכונה או רופא בצורה מסודרת. בישראל של אז לא ידעו ממש כלום."
שנתיים מאוחר יותר, באולימפיאדת מונטריאול, התייצבה רוט-שחמורוב בת ה24- לגמר ה100- מטר משוכות, ביודעה בתוך תוכה שאין לה שום סיכוי להקדים את חמש הרצות ממזרח אירופה המולעטות בסמים ממריצים. רוט-שחמורוב סיימה שישית, הראשונה בין בנות העולם המערבי, זה שעוד לא חשב באותם ימים לפתוח את מעבדותיו לתחרות הרסנית שכזאת.
אחרי האולימפיאדה במונטריאול השיגה אסתר את שיאה ב100- מטר משוכות, 12.93 שניות, שיא שנשבר רק בשנים האחרונות, וכדי להתפרנס החלה לעבוד כמורה בסמינר הקיבוצים. פטר הדריך בהתעמלות מכשירים, במקביל ללימודי הקולנוע שלו. בגיל 40 עבר התקף לב קל והיה במעקב כל השנים, אבל בדצמבר 2005 משהו השתבש.
"אחרי בדיקת המעקב האחרונה שלו הוא סיפר שהרופא רוצה שהוא יעבור צנתור, כי הממצאים לא טובים. הוא פחד מהבדיקה, אבל הדחיק את המחשבות בעבודה בחברת ההפקות שלו. הצנתור נקבע לשבוע שאחרי זה, ובגלל שהוא פחד מזה, לקחתי יום חופש ונסעתי איתו לבילינסון. הייתי איתו בחדר עד שהצנתור התחיל, ואז ביקשו ממני לצאת.
"השארתי את התיק על הכיסא והלכתי לשירותים. כשחזרתי, ראיתי שמחפשים אותי. הרופא ששלח אותו לצנתור יצא מחדר הניתוח והודיע לי שמצבו של פטר קשה. אמרתי 'מה קשה, הרגע יצאתי מהחדר והוא היה בסדר.' פטר עוד דיבר בטלפון לפני הניתוח עם מישהו בקשר להפקה".
"נתנו לי להבין שאין סיכוי שהוא ייצא מזה והרגשתי שאני מאבדת שליטה. אני, שתמיד שלטתי בגוף שלי בריצות, שתמיד דיברו על הריצה האצילית שלי, רעדתי כעלה נידף. זה הזכיר לי את מינכן. כמו שלא ציפית שזה יקרה לך באמצע האולימפיאדה, פתאום הנורא מכל תופס אותך באמצע היום".
"הרופאים לא אמרו לי שהוא מת, אבל בלב ידעתי שזה נגמר. ידעתי שנותנים לבנאדם זמן לעכל דברים. האחות הכניסה אותי לחדר שלה וביקשה שאתקשר למשפחה. לא זכרתי שום מספר. בסוף התקשרתי לאחי והוא איתר את אח של פטר. ראיתי את המצנתר מחבק את הרופא שאמר לו שהוא איתר לב עבור פטר".
"הם הרגישו רע מאוד עם כל הסיפור הזה ועשו הכל כדי להשאיר אותו בחיים. אחרי ההשתלה פטר לא חזר להכרה. ממינכן אני כבר צינית, שם איבדתי את התמימות. הלוויה שלו הייתה ב3- בינואר, אבל אני ידעתי שהוא מת כבר ב18- בדצמבר."
כמה את מתגעגעת אליו?
"אני מדברת אליו, אל עמיצור ואל ההורים שלי כל הזמן. מבחינתי הם כאילו חיים ומתנהלים לידי. פטר עבד במרתף של הבית שלנו, ואני כל הזמן מרגישה שהוא תכף ייכנס או ייצא. אני חיה אותו. אני רק חושבת על מה שהוא עבר ברגעים האחרונים שהוא היה בהכרה. הרופא אמר לו בזמן הצנתור, שהוא יצטרך לעשות ניתוח מעקפים. רק המשפט הזה היה יכול להרוג אותו."
לפני שלוש שנים, כמו אמה וסבתה שסבלו מציסטות בכליות שמתפתחות אצל נשים מעל גיל ,55 התגלתה המחלה גם אצל אסתר, שעברה ניתוח השתלת כליה. זה לא מונע ממנה לשמור על אורח חיים ספורטיבי ולהמשיך ללמד חינוך גופני בחטיבת הביניים "שרון" ברעננה.
בסלון דירתה של קלטי יושבות שתי האגדות האלו ומביטות זו על זו בהערצה. אגנס שומרת על דיאטה, ומרשה לעצמה רק קוביית שוקולד אחת ביום כפינוק, אבל צובטת לגמרי את הלב כשהיא אומרת: "הכי קשה לי זה הבדידות. אני רוצה לעלות על המיטה, לישון ולא לקום יותר."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם