הכישלון בלונדון היה כתוב על הקיר
אכזבת לונדון התחילה עוד לפני ההכנות האולימפיות. כבר בבתי הספר מקבלים ציון נכשל בהקצאות המשאבים לספורט. ומי שמחליט, שיזכור שיש יותר הייפ, כבוד וקהל בענפים קבוצתיים. למשלחת דרושה נבחרת
עוד בלונדון 2012:
צפו בשיא העולם של בולט וג'מייקה
יודעים למה נכשלנו בלונדון? ספרו לנו
לא שצריך להפיל את כל אכזבות לונדון 2012 על הפקיד הבכיר זוכמן, אבל בימים
התשתית. זו נשארה בידיים של הזוכמנים, ואלה גילו אזלת יד מול שרי החינוך והפקידים הבכירים האחרים, שהכתיבו את תכנית הלימודים. הספורט הפך לשולי, עד כדי מטרד. לא בכל בית-ספר יש מתקן ראוי, ואם הוא קיים, הוא מגויס בכל עת לטובת אירועים שאינם קשורים לספורט, כמו טקסים וכו'.
האגודות צריכות להילחם עם מנהלי בתי-ספר על "פלישה" אל תוך המוסד על מנת לאתר כישרונות, המורים בורים באתלטיקה, שהיא היסוד לכל הענפים, והם מביאים לתלמידים מה שהם רואים בכלי התקשורת צרי האופקים שלנו, קרי, כדורגל וכדורסל. כן, גם אנחנו אשמים.
הוועד האולימפי והיחידה לספורטהישגי. אלה חתומים על כישלון השגת המדליות בלונדון, אבל ככה זה כשאתה מטיל את כל כובד המשקל על ענפים אישיים, בהם אתה תלוי בטיב הקפה שהספורטאי שתה בבוקר התחרות ואם הוא קם על צד שמאל. הכישלון האמיתי של הוועד האולימפי הוא בהפסקת התמיכה בנבחרת כדורעף הנשים.
אריה זלינגר, שהתחיל כדורעף מאפס בהולנד והגיע עד מדליית כסף בברצלונה, הביא תוך ארבע שנים נבחרת של ענף שלא היה קיים בישראל (בנשים), אל אליפות אירופה, לראשונה אחרי 40 שנה, ואל גמר יורוליג. ואז, מהתנופה, התחילו האגודות להשקיע, והנה חיפה וכפ"ס עוברות שלבים באירופה, וילדות מתחילות לזרום אל המשחק עם חלום אולימפי, מחדרה ועד ב"ש.
הולנד. מדינה לא ענקית, שהחליטה ללכת על ענפי הכדור הקבוצתיים, והם כבר עם שני זהב רצוף בהוקי נשים ואחד בכדורמים נשים. ההולנדיות זכו באליפות אירופה בכדורעף. נבחרת לאומית באולימפיאדה זה הייפ מטורף, שתופס את הקהל יותר מכל ענף אישי. יש שלושה משחקים לפחות, נגינה של התקווה והנפת הדגל לפחות שלוש פעמים
בחייאת, אפשר להבין בקלות מי מבקיע יותר, ולא לנחש על מה הורידו נקודות בסלטה או למה הוחלט על ווזארי לטובתנו או נגדנו. בגיל צעיר מאתרים בקבוצה שחקנים שאינם מצטיינים, אבל בעלי ריצה מהירה, קפיצה טובה או יכולת זריקה חזקה, ושולחים אותם לאתלטיקה. שתי ציפורים במכה.
ענפים אישיים. לא שאנחנו נגד, להיפך. מי שמוכשר בענפי הקרב, ההתעמלות ועוד, אדרבא, יש לטפח אותו, רק שזו לא השקעה ענקית, כי אין הרבה כאלה. את מירב התקציב יש להמשיך ולהפנות לפרויקטים של הכדוריד והאתלטיקה, שהיא הענף האולימפי החשוב ביותר.
יש לחזק את פרויקט הראגבי שביעיות, שיהיה אולימפי בריו 2016, ולא לחכות שהעולם יברח לנו במקצוע החדש. מדובר במשחק כדור קבוצתי נפלא נוסף. אין סיבה שלא יהיה פרויקט כדורמים בארץ מלאת בריכות ותשתית שחייה, מה גם שהחליטו על זה בזמנו, אבל בטעות הלכו על הנשים במקום על הגברים. רק בהמשך, הלוואי, אפשר יהיה ללכת גם על כדורמים וכדוריד נשים, וכדורעף גברים.
גילי לוסטיג. לבנו על מנהל היחידה לספורט הישגי, אדם מקסים ומקצוען, שנשכב על הרצפה כדי שהספורטאים שלו יקבלו הכל. אז מה עושים כשהוא נכשל? שוב, שתי ציפורים במכה: א. הרי לכם "עריפת ראשים" כדי להראות שיש מחיר לכישלון, ובהחלט יש מקום לרענון בתפקיד אחרי ארבע אולימפיאדות, אבל גם חלון הזדמנויות.
ב. לוסטיג הוא איש כדורעף. תחזירו את זלינגר אל הנשים ותנו לגילי לנהל את כל הענף, כולל כדורעף החופים, אותו הוא כל-כך רוצה לפתח ולא מאפשרים לו. נמאס לכתוב במשך יותר מעשור על טמטום היעדר כדורעף החופים בארצנו. צריך רק שניים, בגברים ובנשים, כדי להרכיב קבוצה, וניהול טוב.
שייט. אינני יודע מה אכלו ושתו בהתאחדות השייט ובוועד האולימפי ביום בו אישרו כי המאבק על הכרטיס הישראלי בגלישת רוח בין שחר צוברי לבין נמרוד משיח לא יכלול תחרות בוויימות', האתר של לונדון 2012.
אנחנו רואים כאן כמה קשה להשיג מדליה, אז איך יהודה מעיין, גור שטיינברג, צבי ורשביאק ולוסטיג חתמו על התכנית המקצועית הזו? לא בטוח שמשיח היה מגיע לפודיום, אבל לפחות היה נאבק כמו קורזיץ עד הרגע האחרון.
התעמלות. לא תהיה לנו אף פעם מדליה בהתעמלות - מכשירים וריתמיקה. הפוליטיקה מונעת מאיתנו לעבור את הסף היוקרתי. האנשים שלנו פוחדים לדבר על כך בפומבי, אבל בחדרי חדרים התסכול מהשיפוט מעלה עשן. מעבר לזאת, כנראה לא יגדל אצלנו שטילוב נוסף.
גם בריתמיקה יהיו פחות ופחות הורים שיסכימו לוותר על הילדות של ילדותיהם לטובת מחנות אימון בשבתות בווינגייט ומשטר אכילה מחמיר. כמו שלמשל, לא יהיו לנו קופצי מים שעושים אותה סלטה משבע בבוקר עד שבע בערב. יש ענפים שמתאימים למשטרים מסוימים ואנחנו לא רוצים להיות כאלה.
בריטניה הגדולה. צריך לקחת דוגמה מהבריטים, שמצליחים כאן בגדול. תסתכלו על המדליסטים שלהם ותראו בני אדם, לא מכונות. אנושיים, לא מסוממים ולא חמורי סבר. רוצים ספורט שמח בסגנון העדות האנגלוסקסיות ומערב אירופה, ושהמדליות יהיו בונוס. אגב, למרות כל האמור, שמונה גמרים לישראל זה לא רע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם