"אנחנו לא מסכנות"
רגע לפני שהן ממריאות להתחרות באולימפיאדה הפראלימפית, מורן סמואל, ענבל גנפול שוורץ והגר זהבי מבקשות שנירגע. הספורטאיות שמסומנות כתקווה למדליה מבהירות שגם הגעה לגמר היא הישג
"הגיע הזמן שיבינו בארץ שמדליה היא אינה מהות הכל," אומרות מורן סמואל, ענבל גנפול שוורץ והגר זהבי, שלוש ספורטאיות המשתייכות לסגל הנכים של ישראל שינסה להרשים קצת יותר במסגרת האולימפיאדה הפראלימפית הקרובה (שתצא לדרך ב(29.8- שתיערך גם היא בלונדון.
"אצלנו במדינה אוהבים תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה," אומרת שוורץ (28) החיה מילדות עם שיתוק מוחין שפוגע חלקית בפלג גופה הימני, שלה זו אולימפיאדה שלישית ברציפות. אמנם היא מסומנת כתקווה הישראלית בבריכת השחייה, אך דואגת להכין את הקרקע גם למקרה של כישלון.
"התקשורת מגזימה בכותרות שהיא נותנת. אנחנו שוכחים שמדינת ישראל, אחרי הכל, קטנה מאוד. גם גמרים ושבירת שיאים ישראליים הם הישג נפלא. צריך להפסיק פעם אחת ולתמיד לתלות את המדליות כהוכחה היחידה להישג."
גם חברתה של שוורץ לסגל הישראלי למשחקים, השייטת הגר זהבי, (40) משותקת לחלוטין בפלג גופה התחתון, (מקום רביעי באליפות העולם בפלורידה השנה) לא מקבלת את העליהום התקשורתי על הספורטאים "הרגילים" שזה עתה חזרו הביתה.
"משהו לא הגיוני אצלנו. קח לדוגמה את אריק זאבי, שבחודשים שלפני האולימפיאדה סומן על ידי התקשורת כמדליסט בטוח בלונדון. באיזשהו מקום אני חושבת שהוא מסכן לא בגלל ההפסד המהיר תוך 40 ומשהו שניות, אלא דווקא בגלל הציפייה המוגזמת שהיתה ממנו להצליח בכל מחיר. כמו שאני ראיתי אותו, היה מונח עליו קונטיינר של ציפיות על הגב. לא
-עדיף שהתקשורת תלטף כל ספורטאי גם אם ברגע האמת הוא אכזב בגדול?
שוורץ: "אכזבות הן חלק מהספורט, ומי כמונו מבינות את זה. אתם שוכחים לפעמים שספורטאים הם בכל זאת בני אדם ולא מכונות. ברגע שיבינו שבספורט כל תוצאה היא אפשרית וגם הפסד נלקח בחשבון, כך ייטב לכולנו."
זהבי: "בדיוק כך. כדאי שניקח את החיים קצת יותר בפרופורציות. היו לנו יופי של הישגים בלונדון למרות הכל. גמרים ושיאים ישראליים. לא תמיד צריך לחפש את הרע, היה לנו גם לא מעט טוב באולימפיאדה האחרונה."
לראיון עם השתיים מצטרפת גם מורן סמואל ,30) מדליית ארד באליפות העולם במינכן בשנה שעברה,( הספורטאית הבכירה מבין השלוש שתתחרה במשחקים במקצוע החתירה. היא מציגה לראווה את סיפור פציעתה הבלתי נתפס, שהצליח להותיר רבים פעורי פה.
"עד לפני שש שנים הייתי כמו כולם: שיחקתי כדורסל בנבחרות ישראל לנערות ועתודה, הייתי באמצע לימודים לתואר ראשון בפיזיותרפיה וחייתי את החיים בכיף." ואכן, דווקא בשיא פריחתה התהפך עולמה של סמואל בן רגע.
"אני זוכרת שחזרתי הביתה מעוד אימון כדורסל מפרך. הלכתי לישון ובבוקר הרגשתי כאב גב איום, מין תחושה כאילו יושבת עליך משקולת של 100 ק"ג. זה היה פשוט סיוט. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר. תוך שעה כבר התחלתי לעכל שאני לא מסוגלת לעמוד ואפילו להזיז את הרגליים. הזמנתי אמבולנס ומשם הכל היסטוריה." בבית החולים התברר כי סמואל עברה שבץ מוחי שפגע בחוט השדרה והותיר אותה משותקת לחלוטין בפלג גופה התחתון.
-איך מעכלים בשורת איוב שכזאת?
"זה לא פשוט, אבל הכי חשוב היה לי לחזור לשגרת החיים כמה שיותר מהר. ספורט לא עניין אותי לחלוטין ולא רציתי לחזור לעסוק בו בשלב זה. האידיאל של הגוף מבחינתי הוא של האדם הבריא שמסוגל לקפוץ ולזוז, ולכן ברגע שאני לא יכולה לעשות זאת, אני מחוץ לעסק."
שנתיים חלפו מרגע הפציעה עד שסמואל פגשה את זהבי, ששימשה באותה עת כמנהלת נבחרת ישראל נשים בכדורסל לכיסאות גלגלים וחייה כוללים, בדומה לסמואל, סיפור פציעה קשה מנשוא. "זה היה ב.1990- בדיוק חזרנו כמה חבר'ה מבילוי ברכב משותף. פתאום הגלגל האחורי התפוצץ ולמזלי הרע היתי היחידה שנפצעה. שכבתי חודשיים בבית החולים ללא הכרה וכשהתעוררתי הבנתי שנותרתי משותקת בפלג הגוף התחתון."
"הגר לא הפסיקה להטריד אותי בטלפונים במטרה שאצטרף לנבחרת," מספרת סמואל בחיוך ומגניבה מבט אל חברתה הקרובה. "ניסיתי בהתחלה לנפנף אותה, אבל זה לא ממש הצליח לי." "איזה שטויות," משחררת זהבי מיד תגובה משלה. "זה תמיד היה בדם שלך."
באפריל ,2009 ביום ההולדת שלה, החליטה סמואל לסגור מעגל ולשמוע סוף סוף לעצתה של זהבי. "בסופו של דבר השתכנעתי והחלטתי לתת לעצמי מתנה ליום ההולדת. גרתי אז בעתלית והגעתי עד לראשון לציון על מנת להתאמן עם הנבחרת. כל הדרך היתי עם פרפרים בבטן, אבל מרגע שעליתי על הכיסא ואחזתי בכדור הכל פשוט חזר אליי."
-אז איך הגעת למצב שאת מתחרה באולימפיאדה דווקא בחתירה?
"אחרי שהשתתפתי באליפות אירופה בכדורסל לכיסאות גלגלים החליטו ב'אתנה' (המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט) לחפש לי גם ענף יחידני. גם כאן קיבלתי לא מעט הצקות והחלטתי בסופו של דבר ללכת על זה. היום אני יכולה לומר בלב שלם שהספורט הוא דרך חיים מופלאה עבורי, עיסוק שמצליח לגרום לי לשכוח מהמגבלה, אפילו אם זה לכמה שעות."
-איך מוצאים את הכוחות? הרי כולכן עברתן טרגדיות במהלך החיים שלכן.
שוורץ: "אני חושבת שהמינוח 'טרגדיות' לא עושה איתנו חסד. הרבה מאוד אנשים חושבים שנכה שווה מסכן וזה ממש לא נכון. אני באופן אישי שלמה עם המצב שלי. אני לא קמה בבוקר ואומרת 'אוי כמה אני מסכנה' או 'למה זה קרה דווקא לי.' עצם העיסוק שלנו בספורט מקצועני וההשתתפות באולימפיאדה הוא הרצון שלנו להוכיח שהדבר האחרון שאנחנו הוא מסכנות."
זהבי: "מאז שאני זוכרת את עצמי היתי ספורטאית. גם אחרי שנפצעתי לא הסכמתי להיקלע למשבר ולרחמים עצמיים. אין לי זמן לזה. יש לי ארבעה ילדים מהממים ובעל הורס ואני פשוט לא מוכנה לתת למגבלה הזאת להשתלט לי על החיים. בכלל, בתור ילדה שגדלה בקיבוץ בשדות ים, כמה ימים אחרי שהשתחררתי מבית החולים כבר חזרתי לחלוב פרות ברפת. אלה החיים בשבילי."
סמואל: "אנחנו מתמודדות עם קושי שהוא לכל החיים. תמיד יש מחשבות לא רציונליות, כמו אם אקום מחר בבוקר ואחזור להיות בן אדם רגיל או איך הייתי מתנהלת אם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. בסופו של יום אנחנו צריכות להוכיח את הקיום שלנו, וספורט הוא דרך נפלאה לעשות זאת."
למצוא את הטוב
המפגש עם השלישייה התקיים השבוע במרכז דניאל לחתירה שבתל אביב, "המגרש הביתי" של סמואל, אשר הציגה במקביל לכישוריה הספורטיביים גם את העובדה כי היא נשואה, לאישה. הזוכה המאושרת: לימור גולדברג, מתאמת ארגון אתנה שמייחלת לראות את אהובתה בעוד כמה שבועות עולה על הפודיום ואולי אף גורפת את הזהב.
אפרופו פודיום וזהב, הרי שסמואל מציגה סיפור ביזארי נוסף, הפעם מתחרות הכנה לאולימפיאדה באיטליה שבה השתתפה בחודש מאי האחרון ולשמחתה זכתה במדליית זהב: "חיכיתי בקוצר רוח לשיר בגאווה את ההמנון שלנו עם מדליית הזהב על הפודיום," שחזרה סמואל את הרגע המביך.
"במקום לשמוע את התקווה הושמעה שם איזו מנגינה מוזרה. ביקשתי מיד מהמארגנים שיפסיקו את המוזיקה ופשוט לקחתי את המיקרופון והתחלתי לשיר את ההמנון בעצמי. זה היה מרגש פי כמה מבחינתי. להוציא את הטוב גם כשהמצב הפוך לגמרי."
-אז זה המסר שתרצו להעביר בכתבה הזאת?
שוורץ: "אם בזכות החשיפה שלנו וההשתתפות באולימפיאדה ילד או ילדה נכים יוכלו להגיד לאמא שלהם שגם הם רוצים לעסוק בספורט, אז עשינו את שלנו." זהבי: "בשתי מילים: החיים יפים."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם