טל בורשטיין: הצלחה או פספוס?
מצד אחד, אין ספק שגארד מכבי ת"א מחזיק בהמון תארים, נצחונות חשובים ורגעי קלאץ' בהם כיכב. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שרבים חשבו שהוא יגיע רחוק יותר. לקראת הפרישה של הקפטן, עורכי nrg מעריב מתווכחים: האם ילד הפלא מיצה את עצמו?
בורשטיין, בן ה-32, סומן ככישרון גדול עוד בימיו בבני הרצליה, אך למרות הדרך המכובדת אותה עבר, יש הרבה מחלוקות לגבי הקריירה שלו. האם מדובר בשחקן שמיצה את הפוטנציאל שלו עד סופו, או שבמבט לאחור שוב ניזכר בפספוס של עוד שחקן שהיה יכול להגיע רחוק יותר ואולי אפילו פספס את ההזדמנות להיות הנציג הראשון שלנו ב-NBA.
שתי דעות, שכל אחת מהן מייצגת כיוון אחר לגמרי מוצגות לפניכם. מה דעתכם? טקבקו לנו והיכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו על מנת לחוות את דעתכם. בכל מקרה, אין ספק שמדובר ביום עצוב לכדורסל הישראלי.
אבי אשתו של בורשטיין: "בלאט פשוט ויתר על טל"
במבט לאחור, אולי באמת היה עדיף אילו טל בורשטיין היה מכנס את כל התקשורת כבר לפני שנתיים. אבל למרות ההצתה המאוחרת אין ספק כי ניתן להגדיר בשתי מילים את הקריירה של הגארד הצהוב: פוטנציאל ממומש.
בורשטיין, שהשתייך בצעירותו לנבחרת העתודה הבלתי נשכחת, שכללה גם את משה מזרחי, יניב גרין, אורי יצחקי, אפיק ניסים ואיציק אוחנון (לאן נעלם הבחור?), הגיע אומנם לנוקיה עם מדליית כסף על הצוואר אך גם עם לא מעט סימני שאלה.
טל הקוצני לא קיבל את הכריזמה והג'ל של מיקי ברקוביץ' ואפילו לא את הסקס-אפיל של עודד קטש, אבל למרות נתוני הפתיחה הקצת יותר נחותים - הבחור הוכיח מהי אמביציה ושם לעג לאפרוריות והבינוניות.
זה התחיל להיראות טוב כבר בגמר הסופרוליג נגד פנאתינייקוס (2001) עם דאנק מהסרטים על פוטיץ' ורברצ'ה ונמשך כעבור שלוש שנים עם שלשת שוויון גדולה בבולוניה.
גם בגזרה
לאורך הקריירה של בורשטיין היה נדמה כי הבחור אוהב ללכת בין הטיפות מבלי להירטב, אך אל תשכחו שהגארד הישראלי היה חלק בלתי נפרד מהשושלת הבלתי נשכחת של שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון, שזכתה בשלושה גביעי אירופה מרשימים.
אולי הטוקבקיסטים יטענו שהפרישה באה באיחור ובורשטיין הוא בסה"כ סמל מרדים ודהוי, אבל תראו לי עוד כזה כדורסלן לייט, שלמרות כל הפציעות המעיקות היה אחראי לכל-כך הרבה שיאים, הישגים (עשר אליפויות ושמונה גביעים), קרבות ולא מעט ריגושים.
(אריה שמוקלר)
עשר אליפויות, שמונה גביעים, שלושה תארי יורוליג, מדליית כסף באליפות אירופה לנבחרות עתודה. איך אני מעז לקטלג קריירה עשירה כל כך בהישגים תחת הכותרת "מאכזבת"? אם תהיו סבלניים ולא תשלפו את חיצי הביקורת, תבינו שהבסיס לטענה שלי הונח אי שם בשנות ה-90 המאוחרות וכי סך הכל מדובר בציפיות גבוהות במיוחד שלא התממשו.
אז, כשבורשטיין יקירנו עוד הקפיץ בליגת הנוער לצד יניב גרין ואורי יצחקי במדי בני הרצליה ותיכון היובל הרצליה, הוא נחשב לדבר הגדול הבא.
רכזים גבוהים ואתלטים, דוגמת פני הארדוויי, היו הלהיט החדש בעולם הכדורסל וטל היה הדבר הכי קרוב שהיה לנו לגארד גבוה ואתלטי.
הוא לא היה טוב ומוכשר כמו שפר או קטש, אבל החזיק בסט כלים מגוון יותר מהם. בשלב מסוים בורשטיין נראה כמו האיש שישבור את מחסום ה-NBA, רצינו את זה בשבילו ובשבילנו.
נכון, לסיים קריירה ארוכה ופרודקטיבית כל כך, רובה במכבי ת"א, היא לא עניין של מה בכך, אבל קיווינו לקבל מטל יותר. אולי אלו השנים האחרונות שהותירו בנו רושם שהוא רק תפאורה ישראלית לצד שלל הזרים הצהובים, אבל ההרגשה שלי היא שבורשטיין לא היה מספיק דומיננטי לאורך שנים רבות מהקריירה שלו.
על תחילת הקריירה של טל הבטתי בעיניו של נער צעיר ומוקסם, את סיומה אני בוחן מנקודת מבט מפוכחת של מי שראה חלום או שניים מתרסקים לנגד עיניו. אני בספק אם בורשטיין מרגיש שהגשים את החלומות איתם החל את הקריירה. חבל.
(עמרי פולק)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם