בית הלוחם: על סיקור זכייתו של גרשוני
התקשורת בחרה להציג גיבור מלחמה מזיל דמעות על הפודיום במקום ספורטאי. יותר משהיא מרגשת, מייצגת הסיטואציה את המציאות העגומה: לספורט הנכים אין כאן מקום של ממש. דעה
שרגא ויינברג ונועם גרשוני. מתי מסקרים אותם? רזי לבנת
אולם מתחת לפאתוס שהפך לשיחת היום בכל פינה, עולים סימני שאלה טורדניים בדבר אי החשיפה הטלוויזיונית שהביא לזכייתו, שאלות שרובנו מעדיפים להתעלם מהם ובוודאי שלא להתעמת עם תשובותוהם.
לא צריך להיות בעל זכרון פנומנאלי כדי לזכור את המדליסטים הישראלים האולימפיים בדימוס. כולנו זוכרים את מאבקו ההירואי של אריק זאבי באולימפידת אתונה 2004 בה זכה בארד, או את הגולש גל פרידמן רגעים לפני זכייתו בזהב אולימפי באתונה בעוד ערוצי הטלוויזיה מריצים קטעים מתוך המים עד לרגע זכייתו. על אף מספרם המצומצם של המדליסטים בספורט הישראלי בחרה התקשורת תמיד להציג לצופים תמונה אינטגרטיבית בה היא מקרינה את הקרב בו הספורטאי ניצח ואת פועלו היוצא שבמרכזו עמידה על הפודיום, השמעת ההמנון ושיחת טלפון מראש הממשלה או נשיא המדינה.
התסריט הקבוע יכול היה להיות שלם גם כעת במקרה של גרשוני, כי הרי למרות שהמשחק עצמו שודר הפעם בערוץ 1, אפשר היה לראות שסיקור הסיפור עצמו במהדורות החדשות השונות העניק רק חלק מינורי לתחרות עצמה ונתן את מירב תשומת הלב לפן הטקסי של הזכייה. במקום סיקור המשחק עצמו נאלצנו להסתפק ברוב המקרים ברגעי השמעת ההמנון והאדרת סיפורו ההירואי של היות הזוכה בזהב - טייס קרב לשעבר. בשאלה זו צפון חומר רב למחשבה.
ענף הטניס מהווה דוגמא מובהקת לספורט אינדיבידואלי השם דגש ומקדש את ה"הון הגופני" כגון כושר יוצא דופן, מהירות, גוף אתלטי למהדרין ורגליים חזקות. התמונות המשודרות תדיר מטורנירי הטניס העולמיים מתמקדות כמעט תמיד ביציבת גופו של הספורטאי ובתקריבי גופו הבנוי לתלפיות.
למרבה הצער מציאות זאת אינה משאירה מקום לגופים אחרים, כאלה אשר אינם מושלמים. טניסאי, מוכשר ככל שיהיה, המשחק טניס על כיסא גלגלים - טורף מיד את הקלפים וקורא תיגר על ה"סדר הקיים".
במציאות היומיומית בה סוגדת החברה לגופו ושלמותו של הפרט, גרשוני הוא ספורטאי נכה המשחק טניס ישוב בכיסא גלגלים ש"העז" לחדור ללב הקונצנזוס. במסגרת מציאות מנוכרת זו, נאלמה התקשורת אל מול הגוף ה"לא-שלם" של גרשוני ובחרה שלא להציג את כניסתו של הספורטאי ה"אחר" לטריטוריה השמורה לספורטאים בעלי גוף שלם נטול דופי בלבד.
משנה תוקף לטענה זו בא לידי ביטוי דווקא בחשיפה לשחיינים הפראולימפיים בבריכה האולימפית. הרי אין אחד שלא זוכר את ביצועיה הספורטיביים בבריכה של קרן לייבוביץ וזכייתה בשבע מדליות אולימפיות בסידני ובאתונה. גם השנה בלונדון בחרו ערוצי התקשורת לסקר ולתעד יותר מקצים בבריכה מאשר בכל ענף פראלימפי אחר. אין ספק כי גופו של השחיין בבריכה, שלא כמו ענף הטניס, מצטלם טוב יותר בשל היותו מובלע במים.
זאת ועוד, זוויות הצילום
משדרות לרוב צילומים בהם נראים השחיינים ממרחק ולרוב אינן מתמקדים בגופו של שחיין זה או אחר. במצב זה הליקויים הגופניים אינם נחשפים ו"מתקבלים על הדעת" בקרב החברה.
בואו נחזור לרגע לאלוף גרשוני. חיבוק הדוב והחשיפה לה נחשף הספורטאי מהוות דוגמאות מאלפות באיך שהחברה הישראלית מנכסת לעצמה ומלאימה את זכייתו של הטניסאי בדרך בה היא מציגה אותו לראווה פחות כספורטאי ויותר כלוחם. גרשוני, לדאבון כולנו, לעולם לא ייחשב כספורטאי מהשורה אלא כשיר הלל נחוש שנועד לשרת את המדינה בעברו הצבאי.
יותר מכל, הנרטיב המיליטריסטי שבחרה התקשורת להציג, מתבטא בדמותו של נכה וגיבור מלחמה העומד על הפודיום ודומע בהתרגשות לצלילי התקווה. הסיטואציה אומנם מרגשת, אך יותר מכל משקפת תמונת מציאות עגומה על כי לספורט הנכים בחברה אין מקום של ממש.
אסף לב, הינו דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם