מלר העולם: לאבי מלר חוקים משלו
חיקוי ב"ארץ נהדרת"? סלבריטי? אבי מלר, מכוכבי ערוץ הספורט, היה מעדיף שתתעסקו, כמוהו, בכדורגל. אייל לוי נפגש לראיון עם האיש שזיהה עוד בסוף שנות השמונים את הבעיות של "מעריב" ("אמרתי שלא צריך להילחם ב' ידיעות אחרונות",('שהתגרש פעמיים ("אני לא טיפוס קל), ושעדיין נהנה לבוא לעבודה. ובבקשה , תפסיקו להתקשר אליו בשתיים בלילה כדי לשאול מתי לאחרונה בלקבורן ניצחה את צ'לסי
מלר, מלך האנגלופילים של שידורי ערוץ הספורט, המולך מנמל פורטסמות בדרום ועד קצה מידלסבורו שבצפון, לא סבל אז את הידיעות סטייל מי נשך את מי בחדר ההלבשה ומי בגד שוב בקבוצה. "תרבות,“ המשיך, בעוד אנחנו, הכתבים שחזרו מהמגרשים, ירינו בעוצמה ממוקדת: "צהוב מוכר יותר.“
ההימור היה שמלר לא יחזיק מעמד בעיתונות, שהלכה והתפתחה בצעדי ענק לכיוון הבשר המדמם. ואכן, לא עבר זמן עד שהוגלה לחלקים אחרים בעיתון וב2003- קיבל הודעה שסיים את דרכו. כרגיל ב“מעריב,“ "קיצוצים“ היו הסיבה הרשמית. והנה אנחנו בסתיו .2012 "מעריב“ קורס, סוגר שעריו, ואבי מלר נמצא במעמד של כוכב על.
לא רק פרשן טלוויזיה פופולרי, אלא אייקון תרבות, בעל השפעה. טל פרידמן חיקה אותו ב“ארץ נהדרת,“ יניב ביטון עשה את זה ב“צחוק מעבודה.“ מלר העלה מופע, ערך ספר, בקרוב תראו אותו בתוכנית ריאליטי שאמורה להיות להיט. אנחנו נאנחים והוא ממשיך לחייך. היום "כולם אוהבים את מלר,“ על משקל סדרת הטלוויזיה המצליחה.
"בזמנו ניהלתי בעיתון את המלחמה בתור איש התרבות נגד מה שקראו ’סודות מחדר ההלבשה,“‘ ניקה שולחן כשנפגשנו. "אני די בטוח שבגלל זה אף פעם לא קיבלתי את משרת עורך מדור הספורט של ’מעריב,‘ למרות שחשקתי בה.
"ניסיתי להנחיל מורשת אנגלית, תרבותית. אמרתי שלא צריך להילחם ב‘ידיעות אחרונות,‘ שהיה רכילותי, ולא הצלחתי. יצרתי לעצמי מתנגדים, אתה ביניהם, שראו בזה פגיעה בעבודה. רציתם להביא סחורה צהובה, ספקולטיבית. אז אני לא שמח שעיתונות הספורט הכתובה הולכת ונכחדת, אבל שמח לראות שהעיתונים עברו לכיוון שרציתי. דעות, כתבות, הצהוב זלג לקרן זווית.“
מלר, עם כל הזיהוי הבריטי שלו, הוא צבר, יליד חיפה. חוג דרמה בבית הספר הריאלי, לחם במלחמת יום כיפור ברמת הגולן עם חטיבה ,7 והתפנית בחייו הייתה כשהחליט אחרי השחרור לעזוב באמצע שנות השבעים ללימודים בלונדון, בעקבות בן דודו.
חשב שזה יהיה סטוץ של שלוש שנים וחצי וחזרה ארצה, אבל ההרפתקה נמשכה עשר שנים ובמהלכה עבד במפעל לתיקים, נהג במונית בסמטאות הסוהו, שימש ככתב של "על המשמר,“ עבר ל“ידיעות אחרונות“ ובסוף "מעריב“ חטף אותו.
"חלק עדיין חושבים שאני בריטי,“ הוא צוחק. "חלק בטוחים שהתגרשתי והשארתי בלונדון את אשתי והילדים. אתמול בחוף הים ניגש אלי מישהו וביקש להצטלם, בחור צעיר שלומד תקשורת. אמר, ’אני כל כך נהנה לשמוע את הפרשנויות שלך על המשחקים באנגליה.‘ לך ספר לו שאני לא משדר את הליגה האנגלית כבר שמונה שנים. הזהות היא כזו גדולה, הם מרגישים שאתה חלק משם.“
כי מלר הוא שגריר הממלכה.
"כשהגעתי לאנגליה הייתי בהלם תרבות, אבל לא מתוך זלזול למה שהיה בישראל. מאוד אהבתי כאן את התאטרון, המוזיקה, הקולנוע. עד היום כשיש לי דיכאונות גדולים לגבי מה שקורה במדינה, קשה לי לוותר על התרבות הישראלית.
" אז לא באתי ממקום של התנשאות, אבל הייתי הלום רעם. התחלתי להתרוצץ בתאטראות, תערוכות. קליף ריצ‘רד, ניל דיימונד. ראיתי 610 משחקי כדורגל בעשר שנים. הייתי צריך לצבוט את עצמי הרבה מאוד פעמים. אופוריה. כל הזמן אמרתי ’אתה פה.“‘
מה אהבת, את האלפים שיוצאים מהתחתית בדרך למגרש והפיש אנד צ‘יפס ברחוב?
"כדורגל באנגליה זה פולחן. למגרשים הייתי מגיע שעתיים וחצי לפני כדי לחוות הכל. לאכול נקניקייה, לדבר עם האנשים והיום יש הרבה יותר אפשרויות. בארסנל יש מוזיאון ובצ‘לסי ארוחות גורמה. פולחן מסוג אחר מסחרי, קפיטליסטי.“
מה אתה מעדיף?
"אני לא בז לקדמה ולמסחריות. אני יודע גם ליהנות מאצטדיון מפואר שהוא מודרני לחלוטין. נוסטלגיה תמיד הרבה יותר אטרקטיבית. לאנגלים יש משפט נפלא ,the older I am, the better I was - וגם אנחנו מסתכלים על העבר בנוסטלגיה.
"יש פה הרבה שאומרים ’איזה כדורגל היה פעם.‘ אני לא בטוח שמה שראיתי כילד באצטדיון קריית חיים היה יותר טוב. הייתה בו תמימות מסוימת ולא הייתה כל כך הרבה אלימות.“
החזרה לארץ הייתה קשה?
"בכתובה ניסיתי להכניס סעיף שיהיה ברור לאשתי שנחיה בישראל. עבדתי ב‘מעריב‘ חמש שנים ורק כשקיבלתי את האישור שאקבל משרה בתל אביב, עלינו. היה משא ומתן קשה עם העיתון עד שבא ישראל רוזנבלט, אז מהבכירים, וצרח: ’אתם כל הזמן כותבים על עלייה והנה בא בן אדם עם משפחה ואתם מציעים רבע משרה? שימו את הארנק שלכם היכן שהפה שלכם.‘
"המעבר הקשה היה להביא שני ילדים קטנים בני ארבע ושנה, מרכז קליטה, גני ילדים. לדאוג לכל הדברים הטכניים. אשתי לא הבינה שאני יוצא בארבע אחרי הצהריים לעבודה וחוזר בשתיים לפנות בוקר. לא היה פשוט. זה גרם גם לגירושים שלי בסופו של דבר ב.“1989-
מלר היה יושב איתנו במדור הספורט ומיציעי אצטדיון בלומפילד האפרוריים היה מטיס אותנו בסיפוריו לערים האנגליות, שם האפור של השמים היה מקבל גוון זוהר וכל שחקן בינוני היה הופך בן רגע לאגדה. הוא לימד אותנו הכל בשפתו הנקייה, הכל כך לא אופיינית לחספוס שדורש היום המקצוע. פאקינג איכות.
"בחלומי אני עדיין רואה מישהו שקם ויוצר יציר כלאיים, עיתון, או רדיו או טלוויזיה ורק עם איכות,“ הוא מבקש גם היום. "מראה לעולם מאיפה משתין הספורט. אנחנו ארץ קטנה עם שפם והיום אני לא מאמין שאפשר להחזיר את הגלגל, הרי גם ב‘מעריב‘ ניסיתי ולא הצלחתי. אבל לך לתוכנית ’ליגת האלופות‘ של ערוץ הספורט שהיא ספינת דגל כל כך מצליחה ואיכותית. היא מראה לכולם מה אפשר לעשות וגם היא נולדה עם הרבה התלבטויות.“
כמו מה?
"האם להביא מנחה שהוא לא מאנשי הספורט כמו מודי בראון. האם להוסיף להקות שיתארחו באולפן? כמה ויכוחים היו על זה. מישהו לקח החלטה אמיצה וזה מוכיח את עצמו. אז שיהיה מישהו שייקח את ההחלטה האמיצה, עם כוח וכסף, וינסה לעשות ערוץ ספורט, או עיתון, רק על איכות - ויתעלם מהצהוב.
"האם אני חולם בהקיץ? כנראה שכן. גם ’הגרדיאן‘ ו‘הניו יורק טיימס‘ נהנים מהעובדה שיש אוכלוסייה הרבה יותר גדולה במקומות שהם יוצאים לאור, כי עדיין הם נחבאים בצלם של הצהובונים.“
למה במשך השנים לא ניסית לעבור צד, לצהובים?
"לא יודע אם מישהו יכול לחשוב עלי בתור טיפוס מתלהם. גם כשמזמינים אותי ל‘יציע העיתונות‘ ברור שלא תהיה התלהמות והדיון יהיה מקצועי ונעים. אם היו צריכים להזמין אותי למקומות שבהם צריכים להיות רכילותי, היה לי קשה. לא הייתי יכול לעשות השתלת אישיות כזו. אני, נדב יעקבי, מודי בראון ושגיא כהן לא מסוגלים לעשות הסבה למקומות האלה.“
שמעתי אותך, אתה יודע לצעוק.
"יש הרבה אנשים שמתלוננים שאני צועק מדי בשידורים. הם קוראים לזה צועק, חלק אומרים מתלהב, חלק אחר מתלהם. אבל האנרגיות האלה הן סוג של דיון אחר. עד כמה אתה נותן לאנרגיות להשתולל. בערוץ הספורט אוהבים אנרגיות, ואם אני לרגע אחד משדר תקציר בסתלבט, העורך יצעק לי באוזן ’לקחת כדור שינה, מה קורה.‘?
"אז גם כשעוצרים אותי ברחוב חלק מהאנשים באים בטענות, חלק במחמאות ובסוף אני אומר שאי אפשר לרצות את כולם, צריך להתחשב אז אני לא חושב שלהתחשב זה לתפוס מקום של מתלהם. אני שמח שלא צריך להיות במקומות האלה. קשה לי לפעמים לראות וקשה לי לפעמים שהתרבות הזו מנצחת.“
בערוץ הספורט ישנו רון קופמן, שהוא הנגטיב שלך.
"אבל בערוץ שלי לפחות מציגים את שני צדי המטבע. אני מקבל את זה כי אני יודע שזה צוק העתים והדברים נעשים לא מתוך אידאולוגיה, אלא גם משיקולי רייטינג ורצון לשרוד. קשה לי לקבל את כל תרבות הטמטום של הריאליטי שמשתלטת על מדורת השבט.
"ערוץ ,10 שפעם דימיתי אותו לעיתון ’חדשות‘ ועדיין יש בו נכסים כמו 'לונדון וקירשנבאום,' צריך ללכת למקומות של ’הישרדות‘ בשביל לשרוד בעצמו ואני מקבל את זה, למרות שאנחנו רוצים לחיות בבועה אוטופית שבה התרבות תנצח.“
מלר התגלה על ידי ערוץ הספורט בדיוק לפני 20 שנה, כשהמקום היה בחיתוליו. המנכ“ל באותם ימים, מיילן טנזר, הזמין אותו לעשות אודישן והשאר שייך להיסטוריה. "אף פעם לא חשבתי את עצמי לאיש טלוויזיה,“ הוא מודה. "הייתי מבסוט ב‘מעריב.‘ אז הוא נתן לי לעשות קלטת של 52 דקות, היי-לייטס של כדורגל אנגלי, והתאמצתי. לקח לי שבע שעות. התייחסתי לזה כאילו מדובר בפרויקט חיים. הטכנאי שישב איתי אמר משהו בנוסח ’הוא בחיים לא יהיה בטלוויזיה.‘
"עצרתי, ושיניתי, וחזרתי, וכל מילה היתה חייבת להיות פרפקט. טנזר, שאני חייב לו הרבה בקריירה, קיבל קלטת מוכנה, צפה והתקשר: ’תעשה את זה פעם בשבוע.‘ שלוש שנים אחרי, שידרתי את המשחק הראשון בשידור ישיר. בהתחלה זה היה סוג של פילגש שאתה הולך אליה פעם בשבוע ואף אחד לא מרגיש.“
תראה למה הפכת, למפורסם.
"מכיוון שאני עוסק בספורט, רוב האנשים שאני פוגש בסלבריטאיות שלי, מילה שאני מאוד לא אוהב, באים מאהבה. יש גם עשרה אחוז שבאים להתלונן ולמתוח ביקורת וזה בסדר. אני אדם פתוח שאוהב אנשים. אני יודע שבזכותם אני קיים. הסתובבתי באירלנד, במשחק של נבחרת ישראל, ולא נתנו לי מנוחה לרגע. כל שנייה שאלות, צילומים.
"הבן שלי אמר ’אתה לא רוצה קצת זמן לעצמך.‘? עניתי ’זה חלק מהתפקיד ואני נהנה.‘ יש אנשים שלא מתים על זה. במופע שהעלינו אני ונדב יעקבי הוא אמר ’אתה אוהב אנשים, מתקרב.‘ נדב מתרחק מהם.“
מטרד?
"כשזה הופך למטרד אני אומר לעצמי שזה מחיר קטן. המטרידים הגדולים הם אלה שמצלצלים בשעות מאוד קטנות, עם ’מלר, תגיד מי הייתה אלופת זמביה ב,‘?1946- ואחרי זה צחוק גדול. מצחיק אתכם, הערתם אותי? אני הולך לישון, לא קרה כלום. אני יודע שאני בר מזל.“
שברת מוסכמות בז‘אנר. במקום לצעוק אתה מחייך.
"שילבתי בשידור שלי את העבודה והפדנטיות עם האנטרטיינמנט. יש אנשים שלא אוהבים את הליצנות, משחקי המילים, ההשתטויות, ההשתלטויות על שידור, הצעקות, הבכי. את המגמה להיות קצת תאטרלי, אבל יש אנשים שמאוד אוהבים ואני מוצא שמי שמתחבר אלי זה קהל מכל הגוונים. הצלחתי לא להיות צהוב, אבל לרדת אל העם. הרווחתי בגדול. בסופו של דבר זה שואו.“
כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות.
"ביל שאנקלי, המנג‘ר האגדי של ליברפול, אמר שזה הרבה יותר. פה מאבדים פרופורציות ובגלל זה ההתלהמות תפסה מקום, כי נורא כיף לאבד פרופורציות. מצד שני, איבוד הפרופורציות גורם להצלחה סנסציונית של תוכנית סאטירה כמו ’בובה של לילה,‘ להיט ענק בערוץ הספורט. היא תפסה את השור בקרניו. הבינה שהכדורגל הישראלי כל כך פורה לסאטירה. למעשה, הוא סאטירה בפני עצמו, אז כל מה שצריך זה לשים מראה מולו.“
למה כדורגל לא מתחבר אצלנו לתרבות?
"הוא מוקצה מחמת מיאוס ומאוד קשה לי עם זה. אני וחברי מנסים שהוא יהפוך למיינסטרים כמו קולנוע, מחול, אדריכלות, וזה לא קורה, ואני מנסה לנחם את עצמי שזה בגלל שאנחנו מדינה צעירה ויש לנו עוד כברת דרך ללכת. לכן אני לא יורד ומזלזל בכדורגל הישראלי, אבל מבחינה תרבותית יש פה כשל.“
אולי אנשים כמוך היו יכולים לעשות שינוי.
"פעם היה לי חלום לקחת מודל של קבוצה אנגלית ולהנחיל אותו מבחינת יחסי ציבור בקבוצה ישראלית. מכירת כרטיסים, שיווק, תוכניות, הופעות במחצית. רק השואו שמסביב, ולראות אם אפשר להביא גם למשחק בין בני יהודה לסכנין 4,000 איש. אם תשלוף אותי בכוח מהעבודה העיתונאית, אני ארצה לעבוד ביחסי ציבור של מועדון. זה מרתק אותי מהבחינה המקצועית.“
מצד שני, כדורגל ישראלי, בשביל מה להתאמץ?
"אני יודע שיש לחם וחמאה שאסור לזלזל בו והכדורגל הישראלי הוא כזה. הניהול שלו רקוב כרגע, אבל צריך לקוות שהוא ישתפר וילמד מהכשלים שלו. עם נבחרת ישראל אני תמיד נשאר בפרופורציות. אני חושב שאני הקול היחידי שאף פעם לא חושב שיש לנו סיכוי, גם כשמגרילים את יוון וקזחסטן. עוד לא עשינו משהו שאפשר ממנו לצעוק ’מי אלה אזרבייג‘ן? צריך לדרוס אותם.‘ מה פתאום, מי אנחנו.“?
מי אשם בתדמית הכל כך מרוסקת?
"התדמית של הספורט היא של משהו נחות ואני מאשים גם את התקשורת. היא לא מגויסת, היא תקשורת מתגייסת. שמחה ללכת קדימה ולטמון ראש באדמה. היא זו שלאורך כל הדרך לא ציינה שום חשיפה.
"תקשורת שלא עושה את התחקירים הגדולים עד הסוף. מאז ’מעריב‘ ופרשת נערות הליווי ב,1999- סיפור גדול או תחקיר לא היה כאן. הנה פרשת ’הכדור המרכזי,‘ מה קורה שם? כנראה שיש גורמים שמצליחים לטאטא את כל הדברים האלה אל מתחת לשטיח.“
אולי ניוון.
"המעמד של תקשורת הספורט אף פעם לא היה טוב. אמא שלי עד היום לא תגיד ’שדר ספורט.‘ היא אומרת ’שדר בטלוויזיה.‘ הלכתי איתה לקניון בחיפה וניגשו אלי עשרות אנשים היא לא הבינה למה. לא מבינה את התמונה, מה הטלוויזיה עושה.
"אבל מעשית, אף פעם לא היינו במצב סביר. העיתונאים תמיד נשארים בדירוג הנמוך של המקצועות, כי לקהל יש פה אקסיומה של שנאת תקשורת. כאילו התקשורת היא לא מביאת הבשורה, אלא אחראית לבשורה.“
באנגליה וצרפת מעמדו של עיתונאי הספורט הרבה יותר טוב?
"שם יש מסורת ותרבות. ה‘אינדפנדנט‘ וה‘טיימס‘ הם עיתונים איכותיים שעמודי הספורט שלהם נוטפים אותה תרבות ואיכות כמו העמודים האחרים. אז יש לא מעט קוראים שזה מבחינתם חלק אינטגרלי מהחיים. בכל המדינות הדמוקרטיות המערביות לא תהיה נימת התנשאות על ספורט.“
יש שם ספרות ספורט, דבר שכאן לא קיים.
"כמה כואב לי שהוצאת גלורי, שהייתי אחד מהאנשים שניסה לסייע לה וגם הוצאתי שם את הספר ’ההולנדי של עכו,‘ לא הצליחה להתרומם וקרסה. אין פה קהל.“
למה?
"תקשורת הספורט כל כך רחבה שלא צריכים שום תוספת. ספרות זה משהו תרבותי שיש עליו תווית של עילית ורוב צרכני הספורט הם לא אלה של ליגת האלופות. את רוב הספרים בישראל קונות נשים.“
"ההולנדי של עכו“ היה ספר מצוין.
"והוא הכי נמכר בארץ בספרי הספורט, 4,000 עותקים. אני מלמד תקשורת במכללת ספיר. ההרצאה שלי נקראת ’איך זה שבישראל יש כל כך מעט ספורט וכל כך הרבה תקשורת ספורט.‘ אנחנו מובילים במקום הראשון בעולם בחשיפת ספורט בטלוויזיה פר אוכלוסייה. מתחרות איתנו ארצות הברית ודרום אפריקה ומי שרוצה לראות, יכול 25 שעות ביממה. משפחות מתפרקות פה על ספורט.
"חברים שלי באנגליה לא מאמינים. כריס סקאדר, מרשת סקאיי, אמר לי פעם שההרגשה שלו שיש פה 70 מיליון איש כמו בבריטניה. אז איך אתה רוצה שיקראו ספר.“?
מלר נמצא כעת בממלכה שלו, "ליגת האלופות.“ מודי בראון מנחה. ליד השולחן יושבים מלר, שגיא כהן, נדב יעקבי. אחרי המשחקים יש אתנחתא מוזיקלית. אולפן "ליגת האלופות“ הוא ללא ספק היהלום שבכתר ששינה פה הרגלי צפייה והוציא את אנשיו מחושך לאור.
‘"ליגת האלופות,‘ בנוסח הזה, קיימת כמעט 20 שנה,“ מלר מדגיש. "אז כולם התרגלו למדורה האיכותית, אבל מה היה קורה אם היינו סוגרים ומשאירים את המשחקים כמו שהם ולא נותנים את המעטפת שלנו? האם היו קמים אנשים ומפגינים ברחוב? היינו מקבלים רייטינג נמוך יותר? הנה לך עוד תרגיל.“
אנשים מחפשים את המסביב.
"בזכות זה, תודה לאל, אני קיים, אבל השאלה היא כמה זה דרוש? אם תהיה ברצלונה בטלוויזיה בלי מודי בראון, מלר, יעקבי ושגיא כהן, האם זה ישנה את גישת האנשים אליה, פחות יראו? שאלה תאורטית. עם כל ההנאה שאני מפיק אני יודע גם להישאר בפרופורציות להגיד שאנחנו, התרבותיים, האיכותיים והאינטליגנטיים תלויים במוצר. במיוחד פה בארץ, כשמוצרים אחרים לא כאלה מצליחים, אבל יש חינוך ולכלי תקשורת המוניים יש הזדמנות נהדרת לחנך. אני מאוד חושש מהצעירים האלה שלא מעניין אותם כלום חוץ ממה שקרה בחדר ההלבשה.“
אתה מצליח לחנך. עובדה שהגעת ל“ארץ נהדרת,“ הקונצנזוס הלאומי.
"אומרים שמה שחשוב זה שמאייתים את השם שלך נכון, ולא חשוב מה כותבים עליך. ’ארץ נהדרת‘ הייתה ללא ספק צומת מאוד מחמיא בקריירה, גם כשאתה מגיע מהצד שקצת יורדים עליך, עושים ממך דמות נלעגת, אבל עדיין, להגיע לתוכנית הזו מהתחום שבו אנחנו עוסקים, שלא נמנה עם חלק הארי בציבור, זה דבר נפלא.
"הגעתי גם ממקום טוב, שהירידות היו בגלל משחקי המילים והחנוניות, אז אחרי ששמחתי להיות בפריים טיים, סוף סוף דודות שלי, שבחיים לא ידעו מה אני עושה, צלצלו ושאלו ’למה יש לך דמות ב‘ארץ נהדרת.“‘?‘
עד כדי כך?
"אם ברמזור פעם היו אומרים לי ’מלר, זה כל מה שערוץ הספורט נותן לך, סוזוקי סוויפט,‘? ולך ספר להם שאני לא מקבל רכב חברה, עכשיו אני פותח חלון וצועקים ’איזה חיקוי עשו לך.‘ כל בוקר שאני מתעורר בדירה הזו אני זוכר להגיד תודה על המקום שבו אני נמצא.“
אנחנו יושבים בדירה של מלר שרחוקה שנות אור מדירה של כוכב טלוויזיה. מרכז רעננה, קומה אחרונה. קטנה, צנועה. כמעט מינימליסטית בעיצוב. "בארצות הברית או באנגליה, במעמד שלי היום, הייתי מבוסס הרבה הרבה יותר,“ הוא יודע.
"מספר כלי התקשורת בארץ שמעסיקים אנשים במשרה מלאה הוא קטן, והמשכורות קטנות ואין אפשרות להגיע ל300- מיליון אנשים כמו בארצות הברית. לא כל אחד זוכה בלוטו של יעקב אילון, ואני עדיין מרוצה. אני מודה על המקום, על היחס וההתקדמות. למרות שמהדקים את החגורה, המשכורות בזמן. אומר שיישאר ככה.“
כסף היה הסיבה שבגללה הלכת לתוכנית ריאליטי?
"היססתי מאוד ומה ששכנע אותי היו כמה סיבות. הציבור לא מעורב ואין הדחות. מדובר בתוכנית תרבותית על כדורגל, תחום שאני חי אותו ויכול לראות אותו מזווית אחרת עם אנשים שהם לא חידות. יש פה תרגיל מעניין בחברות, סוציאליזציה וסיבה נוספת ואני לא מתכחש - כסף.
"שמע, אני נהנה מהמקום שבו אני נמצא, אבל התגרשתי בשנה שעברה ואני צריך לשקם את עצמי גם כלכלית, ואופק האפשרויות הכלכליות הולך ומצטמצם ככל שאתה עולה בגיל. אמרתי שזו הזדמנות מאוד יפה.“
תוכנית הריאליטי של הוט תעלה בחורף. ניסוי חברתי, ספורטיבי, שבו סגרו סלבריטאים מוכרים בתוך וילה במכון וינגייט ליותר מחודש אימונים, ועליהם הופקד המאמן שייע פייגנבוים, שהיה צריך ליצור מהם קבוצה. בין היתר היו שם קובי אוז, ניר לוי, רון שובל. מלר בן ה59- היה זקן השבט, וכמו שאני מכיר אותו, לא חשבתי שהוא מאלה שיצטיינו בריצה על דשא ובעיטה בכדור.
"פחדתי מהצד הפיזי, שלא אעמוד בו, ופחדתי גם מהצד החברתי,“ מלר מודה. "אמרתי שאם אני אצטרך לעמוד בפני פרובוקציות, סוג של פסלי חסינות גנובים, יהיה לי מאוד קשה, אבל לא היו פרובוקציות ולא היו ניסיונות התגרות ויצאה תוכנית שבנויה על פאן. היו בה כל מיני דרמות אישיות וחברתיות, אבל מעשית, הכדורגל היה העוגן ובסופה של דרך אני מאוד מרוצה. עברתי חוויה, לקחתי איתי חברים והיו רגעים קשים. קטעים שאתה אומר ’וואו, מה אני עושה פה,‘? אבל לפחות יצאתי שפוי.“
מה עכשיו, "האח הגדול?“
"אני לא אלך אף פעם. אני לא צופה בדברים האלה, לא אוהב אותם וזה נראה לי מציצנות. תראה את התוכנית שלי ותגיד אם הייתה שם מציצנות. הרבה חברים אמרו, ’אולי מוטב שאתה, עם הרגישות שלך והמעמד, לא תעשה לעצמך נזקים,‘ אבל אמרתי שאני חייב לקפוץ ראש לבריכה ואני לא מצטער לרגע. למדתי הרבה דברים על החברים וגם על עצמי. וגם דברים מצחיקים. אגב, לכל משימה שהייתה הלכתי למרות שהיו משימות שהיית אומר ’בן אדם בן .‘?59
"הלכתי, כי אני ספורטיבי. לא הייתה לי בעיה שאיהפך לשוטה הכפר, והיו מקרים שהצחקתי את כולם, אבל זו בדיוק האתנחתא הקומית, ליהנות ממה שאתה עושה ולהיות חלק מקבוצה. אז מה אם מישהו מסוגל לנסוע הרבה יותר מהר על אופניים? אמרתי, במקרה הכי גרוע אקום ואעזוב, זה לא צבא. נכון שעזיבה גוררת אובדן הכנסה ואי נעימות, ועדיין לא עזבתי. תשאל אם הטירונות שלי הייתה חוויה? היא הייתה סיוט.“
ואיך נוצר המופע שהעלית עם עמיתך נדב יעקבי?
"האמת המאוד פרוזאית שזה נולד בהתחלה מאותו צורך כלכלי. הצעתי לכמה אנשים שכמו שנבנה דבר מצליח כ‘יציע העיתונות,‘ לעשות סיבוב של פאנל שיהיו בו אני, נדב ושגיא כהן. מודי לא בעניינים האלה. אירועים, ימי עיון. אמרו ’רעיון טוב, ביצוע קשה. פאנל שרק גברים הולכים אליו.‘ ואז באתי לאמרגן, סיפרתי על הרעיון, והוא התלהב ואמר ’איזה פאנל? בוא נעשה סטנדאפ. אתה ונדב לא יכולים לכתוב טקסטים.‘? העלינו 30 סיפורים מהעבר המשותף ונתנו לבמאי.
"נדב בהתחלה לא הסכים. אמר ’אני לא עולה על במה.‘ אמרתי לו שנעשה את זה באלתור, לא נצטרך ללמוד בעל פה. באוגוסט ,2009 יום ההולדת ה56- שלי, עלינו על הבמה בצוותא. זו הייתה שבירת שגרה, כיף גדול, רק שאנשים לא באו. לסחוב צרכני ספורט לתאטרון זה קשה מאוד. הרצנו את המופע במשך שנתיים וחצי ואנחנו עדיין מופיעים פעם בשנה בפני חברות הייטק. כסף לא ראינו מזה. בהרבה מקרים היינו צריכים להשקיע בעצמנו.“
אתה בן ,59 גרוש פעם שנייה. אדם קשה?
"אני משער שאם אני גרוש פעמיים, אני לא טיפוס קל. הייתי רוצה לחשוב שאני טיפוס קל, אבל מערכות היחסים שלי ידעו עליות וירידות. לגבי הגירושים הראשונים, ממרים, עוד אפשר היה לדבר על הבדלי תרבות. עם ריבה זה סוג של נישואים שבהם שני הצדדים מרגישים שיש סוג של מיצוי ופער.
"יש הרבה אנשים שמבינים שיש מיצוי וממשיכים הלאה, אבל בגיל הזה אתה אומר שאתה רוצה לעשות עוד החלטה אחת שאולי תוציא אותך לדרך אחרת, וזה לא דבר פשוט. אני חושב שזו החלטה נבונה, מפוכחת, שמטרתה להיטיב עם שני הצדדים. האם אני אדם קשה? אם לא הסתדרתי עם ריבה, אני איפשהו אדם שקשה להסתדר איתו. אני רומנטיקן חסר תקנה. אני משקיע בזוגיות, אבל עושה גם שגיאות.
"כולנו איפשהו כשלנו במסגרת הזוגיות. ד“ר חיים שפירא, שאני הולך להרצאות שלו, אמר דבר יפה: ’מיהו אדם מאושר? מישהו שאתה לא מכיר אותו מספיק טוב.‘ לקחנו החלטה שאמורה לשפר את דירוג האושר שלנו.“
אין פחד להישאר לבד?
"יש פחד. התגרשתי בגיל .58 אתה אומר לעצמך בשיא הכנות, ’וואו, אני מרגיש נפלא, אבל זה אולי הצ‘אנס האחרון שלי עכשיו להתאהב ולהיכנס לזוגיות. כמה פעמים אתה עוד יכול לעבור את הטלטלה הזו.‘? אני אדם של אישה אחת. לא בליין סדרתי שמחליף נשים. אתה רוצה להכיר ולדעת, אבל אתה אומר לעצמך שעכשיו צריך להיות מאוד מאוד זהיר בדרך שאתה עושה. אתה צריך להאמין בזוגיות באמונה הכי גדולה שבעולם, כי אי אפשר יותר לתמרן.“
קל להכיר היום.
"לא קל לבחור. אני, דרך אגב, לא השתמשתי באינטרנט.“
אבי מלר זה שם.
"לא תמיד זה יתרון.“
הגיל מפחיד?
"לא מרגיש את הגיל. אותו ד“ר חיים שפירא אמר באחת ההרצאות שהבעיה שהזמן לא עובר מהר. אנחנו עוברים. בגוף שלי אני כבר מרגיש שאני לא ילד. מעשית אני רוצה להגיד שאני בן ,59 נראה 49 ומרגיש ,39 אבל לא.
"בריאליטי שיחקתי כדורגל והרגשתי את השינויים בגוף, אבל אני מרגיש צעיר ברוחי. קשה לי להאמין, צובט את עצמי שבעוד שנה אני אהיה בן 60 ולפני כמה ימים הפכתי לסבא, כשבתי גלית ילדה את נועם. התרגשתי כאילו זו הבת שלי.“
ואתה יודע שבעולם שלנו, במיוחד בתקשורת, העולם שייך לצעירים.
"המגמה היא בכל העולם, אבל פה זה הרבה יותר מהר. למבוגרים יש פחות עדנה. אבל עדיין, תראה את ערוץ הספורט. יש עתודה נפלאה והיא עובדת איתנו בהרמוניה כשברור שיום אחד היא תיכנס לנעלינו.
"אתה מרגיש שהצעירים דולקים בעקבותיך. עזבתי את ’מעריב‘ בגיל ,49 הרגשתי סופר צעיר ולא הבנתי למה מתייחסים אלי כאל תרח, אבל בתחום שלנו הכישורים לא קשורים לגיל. יש פה איזה סוג של אופטימיות. רמי וייץ כמעט בן ,60 מאיר איינשטיין כבר עבר. יורם ארבל חצה את ה70- ואין סיבה להיפטר מהם.“
לך יש איזו שאיפה? נראה שכבר עשית הכל.
"לא חסר לי דבר. טוב לי במקום העבודה, אני שמח עם המשפחה, הילדים שלי התחתנו. אם יש שאיפה היא קטנה: לשדר משחק מהאצטדיון מאליפות אירופה או במונדיאל. שאיפה קטנה וגם לא חשובה, אבל משהו שיסעיר אותי אם ערוץ הספורט יגיד ’ב2014- אתה נוסע כפרשן ערוץ הספורט.‘ וואו, יש לי למה לחכות.
"אבל שום דבר לא יקרה גם בלי זה. כתיבת רומן כל הזמן מנקרת בי, אבל אין לי זמן, אולי אחרי הפנסיה. אבל יש לי גם חשק שלא תהיה פנסיה. אני לא רואה את עצמי בגיל 67 יוצא מהמעגל ומפסיק לשדר ולעבוד ולהסתובב במגרשים. יש לי עדיין את התשוקה והיא בוערת.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם