החבר'ה הטובים: זוכרים את גבעת ברנר?

40 שנה אחרי הניצחון הבלתי נשכח על מכבי ת"א של ברקוביץ' וברודי, התקבצו ותיקי הפועל נען/גבעת ברנר לערב הוקרה לאיחוד שהתחיל את הדרך עבור הכדורסל הקיבוצי בישראל. יחד הם נזכרו בעוף שאכלו על המדרכה בדרך למשחק חוץ ובשניצל בחדר האוכל שכבש את כולם

גיא פישקין | 10/10/2012 11:20

תגיות: גבעת ברנר

הנסיעה לקיבוץ נען הסמוך לרחובות בשעת ערב היתה לא פשוטה, וכללה קילומטרים של

ותיקי נען - גבעת ברנר בערב ההוקרה צילום: אמיר מאירי

כבישים חשוכים מלווים בריח פרות שהגיע ממרחקים. אפילו הג'י.פי.אס הפסיק לעבוד בשלב מסוים והפך את החיפוש אחר הקיבוץ הוותיק למשימה מאתגרת.

ובכל זאת, מה לא עושים כדי לטעום נוסטלגיה ספורטיבית במיטבה בדמות ותיקי קבוצת הכדורסל של הפועל נען/גבעת ברנר, שהתאחדו בסוף השבוע האחרון כדי לזכור את הקבוצה ההיא, כמעט 40 שנה אחרי שהדהימו את מכבי ת"א הגדולה של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי.

הערב, שכלל משחק רעים בין קבוצת הפנסיונרים המקומית ובין חברי ההתיישבות העובדת, העמיד במוקד את כוכב הקבוצה באותם ימים עודד גינדין (3,555 נקודות בקריירה) גינדין הוא אחד הסמלים המשמעותיים של הכדורסל הקיבוצי מאז ומעולם, וזכור בעיקר הודות ל"שגעת הקליעות" שבה לקה בכל משחק, כך לפחות מעידים עליו חבריו.

"מאז שאני זוכר את עצמי התעסקתי בספורט", מספר גינדין,"עבדתי כמורה להתעמלות בקיבוץ, ועל הדרך הייתי גם אלוף ישראל בריצות 400 מטר משוכות. הייתי מהיר כמו שד".

"עודד באמת היה משהו מיוחד במינו",מעיד עליו חברו לקבוצה עזרא פימנטל, שיחד עם מרבית השחקנים נאלץ לוותר על התהילה עבור גינדין. "הוא היה שחקן שאף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יפתיע אותך. פעם זו היתה הזריזות שלו שהשאירה אבק להגנות, ופעם הקליעות המדויקות שלו מבחוץ.

"אבסורד הוא שבימים שלנו לא נחשבו קליעות לשלוש נקודות בחוקה. רק לחשוב כמה נקודות הוא היה מוסיף לרזומה שלו. מה שכן, הוא היה חור רציני בהגנה. אבל לא נורא, הקליעות שלו כנראה השכיחו הכל".

יוצרים זהות

קבוצת הכדורסל של הפועל נען הוקמה ב-1957. לאחר שהתנדנדה במשך כמה עונות בין הליגה הראשונה לשנייה, הוחלט לאחד אותה עם קיבוץ גבעת ברנר הסמוך על רקע החולשה היחסית של הקבוצה הבתולית באותם ימים.

"זאת היתה תחילת הדרך עבור הכדורסל הקיבוצי בישראל", נזכר פימנטל. "אז קמו קבוצות כמו בית אלפא/נווה דוד, משמר העמק/מגידו ועוד התאגדויות משותפות שהעלו את הקיבוצים לראשונה על מפת הכדורסל הישראלי. גם אנחנו רצינו ליצור לעצמנו זהות ייחודית, על אחת כמה וכמה שבעוד שיתר הקבוצות בליגה שיחקו על מגרשי אספלט תחת כיפת השמים, אנחנו עשינו זאת באולם. אמנם לא מהמשובחים, אבל בכל זאת היתה אפשרות לחוויית ספורט שונה ממה שהכרנו".

כשפימנטל מדבר על אולמות, הכוונה היא לחלוקה שהיתה נהוגה אז בין הקיבוצים: האיחוד קבע שכל קיבוץ יארח למשך חצי עונה את משחקי הבית של המועדון החדש - פעם באולם "הרפת" הנעני ואחר כך ב"מצרינה" של גבעת ברנר. ומה המקור לשם התמוה, אתם שואלים? פימנטל עונה: "האולם הוקם ממש בסמוך לפסח ומשלב את המילים מצה וארנה. מקורי, לא?".

גם רכז הקבוצה בעבר ויליד גבעת ברנר, אביגדור

מוסקוביץ', לא נותר אדיש בערב המרגש. "הקבוצה שלנו היא ללא ספק אחד מפלאי תבל", הוא אומר בביטחון מלא. "לאחד שני קיבוצים ששונים זה מזה אידיאולוגית זה לא דבר של מה בכך. אנחנו, בגבעת ברנר, היינו הרבה יותר שמרנים ויקים, ואילו בנען התקבצו הצברים האמיתיים. אתה יודע מה הבדיחה אומרת: במקום שבו יש שני יהודים, תמיד תיווצר קנאה. אני שמח שבדיעבד ידענו להתגבר על הכל".

הזיכרונות השמורים אצל מוסקוביץ' מהקבוצה ההיא מקורם לאו דווקא במגרש הכדורסל. "בתור חבר קיבוץ שעבד קשה מאוד בפרדס, הכדורסל סידר לנו גם קצת מנוחה", סיפר בערגה. "בימים של משחק היינו זוכים לחצי יום חופש. זאת היתה הפריבילגיה היחידה שלנו. גם למשחקי חוץ לא היינו נוסעים באוטובוס כמו היום, אלא במשאית פתוחה.

"היינו עוצרים בדרך ואוכלים קצת לחם עם עוף וירקות על המדרכה. אחרי ניצחונות היינו מתפנקים ועוצרים בסטייקיית אס"א, שם לפחות ישבנו על כיסאות. לא אשכח גם את 'אומפפה' - התזמורת המקומית של הקיבוץ שהיתה מנגנת לפני המשחקים ויצרה אווירה מחשמלת עם תופים, חצוצרות ומה לא. כל זה בימים שעוד בכלל לא חשבו על מעודדות".

מוטי ארואסטי ומיקי ברקוביץ'. קיבלו בראש בברנר צילום: יח''צ

טוהר ספורטיבי

מכל הנוסטלגיה של הקבוצה ההיא, נראה כי הסיפור של הקלע גדעון רייס מעיד אולי יותר מכל על ערכי הקיבוץ בפרט, והספורט בכלל, עוד טרם עידן הכסף הגדול שנכנס לענף. רייס, חלק משלישיית אחים שכוללת גם את יהודה וזאביק, השלים כמעט שני עשורים בקבוצה המאוחדת (1985-1966), וזכה גם בתואר ספורטיבי נוסף - אלוף ישראל בקפיצה למרחק. "קפצתי כמו מטורף", הוא מעיד על עצמו. "זה עזר לי מאוד בכדורסל, אפילו מול שחקנים שגבוהים ממני לפעמים בראש או יותר. לא ידעו איך לאכול אותי".

ובאמת, הקריירה של רייס נראתה באותה עת ורודה מתמיד. בזכות יכולת ניתור משובחת וזריזות, סייע לחבריו "הננסים" לקבוצה (לא היה שחקן בסגל הקבוצה שגובהו היה יותר מ-1.90 מטר) להגיע למצבי קליעה קורצים. כך הצליחה נען/גבעת ברנר לרשום את הישג השיא שלה בליגה הבכירה מאז ומעולם - מקום שלישי בעונת 1973/1972. אולם ההצלחה הזאת היתה מעין פרולוג למסע הניצחון האמיתי של רייס, הפעם בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים.

קרב עקוב מדם שניהל רייס, אז מ"פ בשריון, במסגרת קרבות הבלימה מול הצבא הסורי באזור תל מסחרה שברמת הגולן, עלה לו באיבוד הראייה בעין שמאל ובקטיעת שתי אצבעות ביד ימין. משמעות הדבר - סוף לקריירה הספורטיבית שלו. "כשהגעתי לבית החולים התחננתי בפני הרופאים שישמרו לי על האגודל ביד ימין החזקה, כי אני עדיין רוצה לחזור לשחק כדורסל," הוא משחזר את בקשתו שעות ספורות אחרי שנפצע. "למזלי הם הצליחו להציל אותה".

כשהוא רואה רק בעין אחת ואוחז בכדור בשלוש אצבעות, חזר רייס למדים הלבניםאדומים של נען/גבעת ברנר ושיחק עוד כמה עונות בליגה הראשונה. "אשקר אם אומר שזה לא היה מוזר בהתחלה. טווח הראייה שלי התקצר וזה בהחלט השפיע, אבל הניסיון והמהירות הצליחו לחפות על כך. לא הייתי פראייר".

כיום הוא מתגורר בניו ג'רזי שבארה"ב, מתפרנס כבר 27 שנים מעסקי הרהיטים, אבל על ערב ההוקרה לקבוצתו לא הסכים לוותר. "לראות כאן את כל החבר'ה מפעם עושה טוב על הלב", הוא מודה. "במשחקים מול הקבוצות הגדולות היו מצטופפים באולם הזה כמעט 3,000 איש ורק 1,000 מושבים היו מסומנים. כל הקיבוצים באזור היו מגיעים לכאן. זו היתה חגיגה שלמה. סוג של טוהר ספורטיבי, משהו שקצת חסר בכדורסל של היום", תסביר.

"אני עוקב מארה"ב אחרי מכבי ת"א. אם לומר את האמת, כואב לי הלב על מה שנהיה מהקבוצה. אני מכנה אותה מכבי ברוקלין. רוב השחקנים שם זרים שמתחלפים אחרי עונה או פחות, והישראלים כמעט לא מהווים פקטור. לאן נעלמה הזהות? בנען/גבעת ברנר זה בטוח לא היה קורה".

בעוד קצת פחות מחודשיים יציינו ותיקי הקיבוץ 40 שנה לאחד הניצחונות הגדולים בתולדות הכדורסל הקיבוצי בישראל, אם לא הגדול שבהם. מדובר כמובן במשחק שבו גברה נען/גבעת ברנר על מכבי ת"א הגדולה באולם "הרפת" של הקיבוץ בערב שבת, נר ראשון של חנוכה, 1972.

התוצאה היתה 85:95. "כולם היו בטוחים שנחטוף 20 או 30 הבדל כבר במחצית", נזכר גינדין, שסיים את המשחק עם 36 נקודות שהותירו את החבורה הצהובה בהלם. "הוצאתי שלושה שחקנים ששמרו עליי בחמש עבירות. אם היו מחשיבים גם קליעות לשלוש נקודות הייתי מסיים אפילו עם 44 נקודות. הכל הודות לרוח הלחימה של החבר'ה שלנו".

ההישג של נען/גבעת ברנר זכה באותם ימים למשמעות נוספת, שכן הוא קטע רצף של 66 משחקים שבהם לא הפסידו הצהובים, כולל ניצחון בדרבי התל אביבי ימים ספורים קודם לכן. "מכבי הגיעו אלינו די זחוחים וגאוותנים", משחזר רייס. "עם ארבעה זרים וכוכבים כמו מיקי ברקוביץ' וטל ברודי הם היו בטוחים שהם מגיעים לעוד לטיול. הוכחנו להם שהם טעו".

אבל למרות ההפסד, מיד בתום המשחק, ובניגוד גמור לנורמות הספורט המקצועני כיום, נשארו שחקני מכבי יחד עם קבוצות ליגה נוספות שהגיעו למשחקי חוץ בקיבוץ לסעוד בחדר האוכל, שם זכו למנת השניצל המפורסמת. "זה סוד הקסם של התקופה שלנו", מסכם רייס. "הרי בסופו של דבר זה רק ספורט".