מקצוען סוג ב': פניני עבד עלינו בעיניים?
עד שלשום התקשורת התייחסה לגיא פניני בסלחנות וראתה בו לוחם וסמל, שנלחם עבור המועדון הצהוב. עכשיו כבר התמונה השתנתה ב-180 מעלות, והקפטן של מכבי ת"א הפך לקורבן התורן של מוספי הספורט. בצדק? תחליטו אתם
השאלות שנשאלו ללא הרף נסבו סביב השאלה המרכזית: איך עלולה להתרחש סיטואציה קיצונית שכזו בענף כ"כ מקצועני? בטרם מנסים להבין את משמעות התקרית העגומה ראוי שננסה קודם כל לרדת לעומקה של הפונקציה שהתנהגות זו עשויה למלא.
ההשוואה בין התנהגות האוהדים להתנהגות השחקנים על הפרקט עשויה אומנם למצוא לעתים סממנים חופפים אך לא פעם השוואה זו מטעה ומחטיאה את הנקודה. יש לזכור שאחת הפונקציות המרכזיות שקהל האוהדים מהווה עבור האוהד השרוף מתבטאת בפריקת מתחים ושחרור קיטור.
אין זה חריג להתקל ביציע האוהדים במנכ"לים נכבדים ובאנשי אקדמיה מתלהמים בעוד שבסביבת עבודתם מצופה מהם להפגין התנהגות חברתית מוסכמת ומרוסנת. ניתן בקלות לראות שבמשחקים בהם הם מעודדים את קבוצתם כמו יתר האוהדים, הבדלי המעמדות עשויים לעתים קרובות להטשטש ואין להם בעיה לקלל ולהוציא את חמתם על השחקנים והשופטים, כמו אחרון האוהדים חמומי המוח.
בקרב השחקנים על הפרקט, התנהגות וורבלית בלתי מרוסנת שונה באופן מהותי מזו של האוהדים. התנהגות זו נתפסת כחלק אינטגרלי מהמשחק ונועדה להוציא את השחקן היריב משלוותו. יחד עם זאת, השחקנים חייבים להיות מחושבים ומרוסנים במיוחד בשל רמת הפיקוח וחשיפתם המוגברת אל מול הקהל, המצלמות והשופטים.
שנית, לשחקנים יש הרבה יותר מה להפסיד מהאוהדים במידה ויתפסו בשעת מעשה. גיא פניני יודע את כל כל זאת יפה מאוד, מי שעקב אחרי הקריירה של השחקן ראה כיצד פועל השחקן בצורה מחושבת ומושכלת ונע בין שתי זירות גופניות: מוסכמות המשחק – מגע גופני (מוסכם) בתפיסת עמדה בצבע כמו גם מגע פיזי בעת חסימת שחקן יריב.
זירה נוספת שונה בתכלית מתקיימת מחוץ לגלוי, ומתבטאת ב "טראש טוק" נטול רסן והצקות גופניות, שאינן נקלטות בעדשות המצלמה מחוץ להבחנת השופטים. היכולת לתמרן בין שתי זירות אלו הפכה לאורך הקריירה את גיא פניני לטרבלמייקר אולם יחד עם זאת כסחורה אטרקטיבית כזו שכל מאמן חפץ בשירותיו. פניני השכיל להבין מהר מאוד שמבטים תובעים שיתוף פעולה בין שחקנים וגוררים בעקבותם סוג של אינטראקציה, אך החוכמה האמיתית של פניני באה לידי ביטוי בתובנה שמבטים כמותם יכולים גם לתפקד כצורה של שליטה.
מרגע שהבין זאת, שיכלל הבחור את מנגנוני השליטה וההצקה וסיגל לעצמו מבט מאיים ולעתים זחוח, שיצרו כמעט תמיד אינטראקציה
חשוב להבין, כי הטענה הרווחת בקרב הציבור כי זה טבעו של השחקן חוטאת לאמת. העובדה כי פניני אינו מקלל שופט אחרי שריקה שאינה לרוחו, כמו גם אינו מעז להעיר לבלאט אחרי חילוף מעידה כי אותן פעולות שהוא נוקט במגרש מחושבות באופן מושכל ומדוד ומעוגן יחסי תלות ורווח מול הפסד.
בעיני, החומרה של דבריו אינה הסיטואציה בה הוא נתפס אלא שהערות מסוג הזה הופכות לנורמטיביות ומפחיתות את המשמעות החברתית שהן מייצגות.
פניני נענש ובצדק. המחיר ששילם וישלם (תרתי-משמע) בגין קלקלתו אמור לשמש סיגנל למען ייראו וייראו. יחד עם זאת, 'פרשת פניני' מהווה דוגמא מאלפת כיצד התקשורת כשהיא חפצה בכך, מפגינה את כוחה האלים בכל הנוגע לעליהום שנעשה עליו (להבדיל, ראה ערך ג'קו אייזנברג). בנוסף, היא מאפשרת שוב הצצה כיצד זירת הספורט עשויה לעלות לדיון חוזר נושאים הנעוצים עמוק בבטן הרכה של החברה הישראלית.
אסף לב הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וכדורסלן לשעבר בליגת על.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם