פותחים שולחן: מחזור חג המולד
חמישה משחקים מרכיבים היום חגיגת כדורסל לאורך חצי יממה, וזה הזמן לבדוק איך נראית הליגה אחרי שליש עונה רגילה. אנשי NRG מעריב רותמים את מזחלת השלג
מיכה להב: העובדה שאוקלהומה סיטי מובילה במשחק אחד בלבד על הקליפרס שווה התייחסות, והיא תגיע בהמשך. אבל כאן שואלים מי הקבוצה החזקה במערב, והתשובה היא החבורה הגמישה מעיר הרעמים. זה לא שג'יימס הארדן - שעזב - הוא שחקן רע, להיפך. זה גם לא שקווין מרטין - שהצטרף - הוא תחליף ראוי. זאת קבוצה צעירה שהבינה שיש לה עוד לאן לגדול, וחור שנפער שניתן לצמוח לתוכו.
זה מה שבאמת הופך את הת'נדר לקבוצה החזקה במערב: העובדה שחבורה של שחקנים עם ביטוח של נהג צעיר מקבלים מקום להוכיח את עצמם ונהנים מכל רגע. די, אי אפשר להזכיר שוב כמה זה נדיר.
ערן שור: זקני הקליפרס לא זוכרים דבר כזה, כי באמת עוד לא היה דבר כזה. הקליפרס לא רק מנפצים את השיאים של עצמם כרגע, והם בדרך לכבוש את הפסגה במערב. מבחינת היכולת הניצנים כבר שם. הקבוצה שהיתה בעיקר מבדרת בעונה שעברה (Lob City) הוסיפה העונה מימדים של קשיחות (מקום רביעי בהגנה)
לא שבאוקלהומה, סן אנטוניו וממפיס משחקים נערי מקהלה, אבל אם הבלתי מתקבל על הדעת יתרחש והקליפרס ימשיכו להישאר בריאים עד סוף העונה, לצבור מומנטום נגד הקטנות, להאפיל על הגדולות, אז.. טוב, כנראה שגם לדמיון יש גבול.
ערן סורוקה: מפתה, מפתה ללכת על הקליפרס. הם חמים, הם התחברו, יש אצלם אנרגיות חיוביות נדירות ואם דונלד סטרלינג נכנס לחדר ההלבשה ומצליח לא להעליב אף אחד, משהו אמיתי קורה שם. רק ששום דבר שהם עשו לא נתן עדיין הצדקה למחוק את שמה של אוקלהומה סיטי מהקטגוריה הזו.
העזיבה של ג'יימס הארדן עשתה את יוסטון טובה יותר, אבל לא פגעה עדיין בכושר ההרתעה של הת'נדר. ווסטברוק מחלק יותר אסיסטים מאי פעם, דוראנט רק הולך ומשתפר עד כמה שזה אפשרי במצבו, וגם 30 נקודות למשחק מסרג' איבקה ומקווין מרטין יחד לא מזיקות. הת'נדר כאן עד שמישהו יוכיח אחרת.
שגיא רפאל: המאזן לא משקר, אוקלהומה סיטי ת'נדר הקבוצה מספר אחת בליגה ובמערב. יש להם את ההתקפה היעילה והטובה בליגה, למרות שרק ארבעה שחקנים תורמים בהתקפה באופן יציב; הם מס' 2 בנקודות למשחק, אחוזי שדה, אחוזי שלוש, וזריקות עונשין, ומס' 1 באחוזים מהקו. יש להם מועמד ל-MVP (דוראנט), מועמד לשחקן המשתפר (איבקה), ומועמד לשחקן השישי (מרטין). ממפיס והקליפרס רודפות, אבל חובת ההוכחה עדיין עליהן. הספרס קצת איבדו גובה בשבועיים האחרונים, והלייקרס לא בתמונה כרגע.
אודי הירש: אין סיבה שזו לא תהיה הקליפרס – אבל זו תהיה אוקלהומה סיטי. הספסל של הקליפרס טוב יותר, בלייק גריפין בשל, לכריס פול נמאס מהנפנופים בשלב מוקדם של הפלייאוף וויני דל נגרו הוא אולי לא גאון הדור מבחינה טקטית אבל הקשיחות והמנהיגות שלו לא מוערכות דיין. רק שאוקלהומה סיטי כבר הייתה בגמר בעונה שעברה, והצמד המפלצתי של דוראנט ו-ווסטברוק יגיע לשלבים המכריעים עם רצח בעיניים. קשה לראות אותם נסוגים צעד לאחור השנה.
סורוקה: מרגע נגיעתה באולימפוס, נהנית מיאמי מהלוקסוס הנדיר "תעירו אותנו באפריל", השמור רק לקבוצות שכבר לקחו אליפות ושהשילדה שלהן לא נפגמה משמעותית: כל מה שהן עושות בעונה הרגילה, פרט לקריסה קולוסאלית או פציעה קשה לשחקן מפתח, אינו רלוונטי.
לפעמים ההגנה פחות טובה, לפעמים לברון משוטט על המגרש חודש בלי שישרקו לו פאול. כתבים יעשו סיפורים על ההוא שחוזר לעצמו, בלוגרים ינתחו נתון סטטיסטי, שחקן רוטציה ייפצע ויחזור. אבל עד הפלייאוף, חחררר. כן, הניקס מרשימים יותר כרגע. כן, הם ניצחו את מיאמי פעמיים. זה טוב לדרמה ולעניין. זה לא הופך את ההיט לפחות טובים מהם.
מיכה: הניקס. איכס, הניקס. נו באמת, כרמלו ועוד כלום מקבלים את היתרון השולי על מיאמי. זה הרי לא יימשך, כי יש כאן לברון בסיפור. אבל כרגע חייבים לתת להם כבוד. אחרי שעברנו את זה (וגם לניקס נחזור בהמשך), לברון נראה טוב מדי, רגוע מדי, בטוח מדי כדי שתחילת הפיסקה תהיה נכונה לפגרת האולסטאר, שלא לומר לסיום העונה הרגילה. הימור מוקדם (אזהרת פרסום ראשון): גם בסיום הפלייאוף לברון יהיה רגוע ובטוח ומאושר, כאילו 2012 מעולם לא נגמרה.
שגיא: גם פה אלך עם המאזן והאלופה היוצאת. למרות שיש משחקים בהם מיאמי נראית שבעה, ולמרות שתי התבוסות שהיא נחלה לניקס, יש הרגשה שמישהו יסובב איזה כפתור, ופתאום נראה שוב את האלופה החונקת שלא נותנת לאף קבוצה להניע כדור מולה. הניקס מאוד מרשימים, אבל יש להם עוד דרך לעשות כדי להיות הקבוצה הכי טובה באיזור. מי שראויה לציון היא שיקאגו בולס, שגם בלי רוז מוצאת את דרכה למקום הרביעי במזרח. וזו כנראה ההוכחה שהגנה קודמת להתקפה.
שור: כרגע נראה שמיאמי היא סוג של ברירת מחדל בקטגוריה הזו. ריי אלן משתלב היטב. לברון, ווייד ובוש הם עדיין השלישייה הטובה בליגה. אבל המאזן של אפס נצחונות וארבעה הפסדים מול הקבוצות שמדורגות עם מאזן שווה לה או מעליה, מראה שלהיט עדיין יש מה להוכיח העונה. כל עוד הניקס מחפשים יציבות והבולס מחכים לרוז, ניתן להם ליהנות מהספק, בינתיים.
הירש: באנקר של מיאמי. ההצלחה של הניקס מקבלת את כל תשומת הלב כרגע, אבל ההיט ייהנו בפלייאוף מהשקיעה של הסלטיקס והדריכה במקום של הפייסרס. המצ'אפ שלהם עם ההרכב הנמוך של הניקס הוא אולי הטוב בליגה, בעיקר כי כרמלו יפגוש בעמדה מספר 4 את השרירים של לברון. למרות ההפסדים המיותרים, ההיט נראים רגועים ועמוקים יותר מאשר בעונה שעברה, והדרך שלהם לגמר נראית סלולה.
שור: מאז הגעתו לליגה, לפי כמעט עשור, נחשב כרמלו אנתוני לאתלט פיזי, סקורר עילאי ואפילו ווינר לא קטן, אבל עדיין תמיד נשאר מאחור כשדיברו על השחקנים המובילים בליגה. יותר מדי מלודרמה ופחות מדי הישגים קבוצתיים.
השנה נראה שהשיטה של מייק וודסון מתאימה לפורוורד כמו כפפה ליד שקולעת ב-45% מהשלוש. ההיעדרות הכפויה של אמארה הציבה את אנתוני כגו-טו גאי הבלעדי של הניקרבוקרס. סוללת הקלעים יוצרת את הריווח האידיאלי לאנתוני להראות את כישוריו באחד על אחד ובינתיים כל הקבוצה (וספייק לי) יוצאים נשכרים.
סורוקה: לברון ודוראנט נמצאים עדיין מדרגה אחת מעל היתר רוב הזמן, אבל במקרים רבים תואר ה-MVP הולך דווקא לשחקן שמצליח להתעלות לרמה הגבוהה ביותר, ושמצעיד את הקבוצה שלו לצמרת הגבוהה, גם על חשבון שכן ותיק לצמרת שפשוט עושה את מה שהוא עושה תמיד. זה קרה בעבר לסטיב נאש על חשבון שאקיל, זה קרה לדריק רוז על חשבון לברון, וזה יכול לקרות העונה לכרמלו אנתוני, אם יידע להיאחז בטופ-3 בנקודות ובמדד היעילות.
שגיא: אני לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש התגעגעתי למאבק ה-MVP בין קובי ברייאנט וטים דאנקן. מאז 2005 לא ראינו את דאנקן וקובי ביכולת כזו. כמו אז, הלייקרס מדשדשים, והספרס בצמרת, ולכן נלך עם טימי. כן, דוראנט, לברון, כרמלו, כולם יפים, כולם צעירים, כולם חזקים, אתלטיים ובלתי עצירים. אבל תנו לי עוד רגע של נוסטלגיה, כי אף אחד לא ממש יודע עוד כמה זמן זה יימשך.
מיכה: אני לא רוצה לעסוק בנתונים ובסטטיסטיקות. אני רוצה להזכיר לרגע את דונלד סטרלינג. הבנאדם גזען עם תעודות, גנב מורשע, בוס זוועתי. קמצן, לוזר ברמה שלא אכפת לו לנצח. הוא נשמע כמו איש רע. הוא גם עומד בראש קבוצת הספורט המקצועני הבזיונית שהכרנו. עד שהגיע כריס פול.
האיש שינה לחלוטין DNA של מועדון שלם. הוא שינה מחשבות ורגשות בלוס אנג'לס. הוא הפך פאנץ' ליינים לסימני קריאה. הוא הצד המואר של הקליפרס. ואני לא יכול לחשוב על כל מצב אחר (כן, גם מיאמי) בו שחקן אחד אחראי לשמר קבוצת ביבים פוטנציאלית כמועמדת לתואר. כריס פול הוא אכן השחקן החשוב בליגה.
הירש: התשובה הרומנטית היא כרמלו אנתוני – האיש שהושיע את הניו יורק ניקס מבצורת איכותית של שנים, מצא את העמדה הנכונה על המגרש והפך לשחקן שיתרונותיו עולים על מגרעותיו; התשובה הנכונה והמשעממת היא לברון ג'יימס – האול אראונד פלייר הטוב בהיסטוריה של הכדורסל, שהבכורה תינטל ממנו רק כי התרגלנו כבר לגדולתו; האיש שיזכה בתואר יהיה קווין דוראנט, שמחפה בעונה כמעט לא נתפסת על העזיבה של ג'יימס הארדן ועושה את כל הדברים שעשה נפלא בעונות הקודמות קצת טוב יותר.
הירש: יש כאן מכלול של בעיות: הפציעות של נאש וגאסול; ההתעקשות של דאנטוני להתאים את הקבוצה לשיטה באופן מוחלט באמצע העונה, ולא לנצל את היכולות של הספרדי עם הגב לסל; ההגנה החלשה על הגארדים, בעיה מסורתית בלייקרס בשנים האחרונות שלא השתפרה השנה; הילדותיות של דווייט הווארד, שנדמה לעיתים כי חסר לו הדרייב התחרותי של סופרסטארים אמיתיים (תמחק את החיוך כבר, בן אדם); הספסל הקצר והזקן.
אבל מעל הכל, נדמה שבעונה הזאת מתברר סופית הפער הבלתי נסבל בין כשרונו של קובי בראיינט ככדורסלן לבין היעדר הכישרון המוחלט שלו כאדם. הוא זורק בקצב מסחרר, לרבות משחק של 41 זריקות מול גולדן סטייט בשבוע האחרון, מתעקש לא לפרגן לסנטר החדש שלו, לספר לכולם עד כמה הוא לא אוהב למסור בתגובה לטענותיו (המוצדקות) של אנדרו ביינום נגדו, ומנסה לאתגר באופן חסר תוחלת את חבריו לקבוצה.
קובי אמנם מנסה לרדוף אחרי השיאים של מייקל ג'ורדן, אבל בניגוד למקור, הוא זכה בשלוש הראשונות בזכות השותפות עם שאקיל אוניל ובשנייה בזכות הטרייד השערורייתי בהיסטוריה, שהביא לו את פאו גאסול בשיאו. הטרגדיה של הלייקרס היא שבראיינט לא יכיר בכך עד שיפרוש, לא לפני שיאמלל בדרך עוד מאמן או שניים והרבה חברים לקבוצה.
סורוקה: הבעיה של הלייקרס היא שזו הקבוצה היחידה בליגה שמשחקת גם העונה לפי הלו"ז של עונת ההשבתה: היא מתחילה רק בחג המולד. לראות קבוצה עם סטיב נאש ודווייט הווארד חצי-פצוע תחת מייק בראון, זה לא נחשב. לראות קבוצה של מייק דאנטוני בלי סטיב נאש, לא נחשב. עכשיו, העונה שלהם מתחילה.
כבר במשחקים האחרונים פאו גאסול התחיל לחזור לעצמו (והוא יקטר פחות אחרי ניצחונות), ועם שניים מבין קובי, וורלד פיס וג'ודי מיקס על המגרש בכל רגע נתון, ההתקפה תתחיל לתפוס קצב. כפי שחשבתי בקיץ – המאמן האמיתי של הלייקרס הוא נאש. תנו לו להשתלט על העניינים, ותשפטו אותם בפגרת האולסטאר.
שור: קובי? גאסול? נאש? דאנטוני? גם וגם וגם וגם. יש תירוץ אחד שוודאי אינו אקטואלי: האגדה האורבנית לפיה לקבוצת סופרסטארים לוקח מספר שבועות להתגבש ולבוא לידי ביטוי בטבלת הניצחונות.
השוואה קצרה עם הסלטיקס בעונה הראשונה של שלושת הגדולים יגלה שאחרי שליש עונה המאזן של הירוקים היה 3:24. גם פציעות הן לא ממש עילה להקלה בנסיבות (למרות פציעות טורדניות של ווייד וכריס בוש, מיאמי תמיד נשארה במאזן חיובי). לכן גם מעורבות יתר של קובי וגם חוסר המעורבות של גאסול, גם מעבר מהיר מדי בין שיטת אימון אחת לשניה ובין סגנון לסגנון. סכמו את כל אלה וקבלו את המינוס הגדול של הלייקרס.
שגיא: אורלנדו של דווייט הווארד דורגה רביעית בכמות הנקודות שאפשרה ליריבה, ואחוזי השדה של היריבה. הלייקרס עם הווארד מקום 21 ו-16 בהתאם. באורלנדו היתה שיטה, שהווארד היה במרכזה. בלייקרס מצפים שהווארד יהיה השיטה. הוא אמור לסגור את הרחבות, לצאת לפיק'נ'רול, לחסום כל זריקה ולקחת את הריבאונד. התוצאה היא שההגנה של הלייקרס נראית כמו טיילת.
המהלך האחרון בניצחון על שארלוט הוא בעיניי הסמל לכל העונה. הווארד יוצא לחסום, אז אין מי שייקח ריבאונד, והלייקרס יוצאים בנס. וכשרואים את האין הגנה של הלייקרס, מבינים שכל פעם שהיריבה לא מסיימת עם שתי נקודות, זו לא הגנה, זה נס.
מיכה: הבעיה היא כנראה גאסול, שלא מוצא את עצמו בשיטה של דאנטוני, קובי שעושה מה שבא לו, ודווייט הווארד שעושה חיקויים מוצלחים יותר ופחות של שאק. מיץ' קאפצ'ק או ג'ימי באס - מי שאחראי לזוועה הזאת - הוא הבעיה של הלייקרס. שסדרת הניצחונות האחרונה לא תטעה אותנו: הלייקרס לא יגיעו לשום דבר העונה. הם כנראה ישפרו מיקום ומאזן, אבל הכימיה לא כימיה, הבסיס לא בסיס והעתיד לא ורוד.
קבוצה בונים במחשבה, בתהליך, מחפשים את האנשים הנכונים בכל מקום כדי ליצור את התלכיד הנכון. עד פני שנתיים הלייקרס ידעו לעשות את זה יותר טוב מכולם, והיו שנואים בגלל זה. עכשיו לא שונאים, רק מרחמים עליהם. לפחות על סטיב נאש - לא מגיע לו.
שגיא: יש יותר מדי סימנים שמדובר בדבר האמיתי. זה קשור לעובדה שהקיפו את כרמלו בשחקנים חכמים שנותנים כל מה שיש להם על הפרקט, ואין להם שום בעיה שכרמלו יקבל את התהילה.
זה קשור להתבגרות של ג'יי.אר סמית' שהשנה נראה הרבה יותר רגוע, ומשחק הרבה יותר חכם. זה קשור לאינטלגנציה שקיד מביא לקבוצה. זה קשור לרוח הלחימה שצ'נדלר מביא לקבוצה. ויותר מכל זה קשור לאווירה ולאנרגיה שמייק וודסון יוצר בקבוצה. זה קשור פחות לתבוסות שהניקס הנחילו, ויותר לנצחונות הצמודים שלהם. בפלייאוף הם לא יקלעו כמו שהם קלעו בתחילת העונה, אבל אם ישמרו בצורה דומה, הם בהחלט יכולים להגיע רחוק.
מיכה: מייק וודסון בונה את עצמו כאחד ממאמני העונה הרגילה מוכשרים שהכרנו. כבר ראינו את הסרט הזה: קבוצה שמצליחה ב-82 משחקים ונגמרת בסדרה של הטוב מ-7. בגלל זה הוא לא באטלנטה, בגלל זה הוא כן בניקס. בגלל זה אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש כשרואים את כרמלו והאנתוניס. בגלל זה אני מקווה שהסלטיקס יסיימו במקום שביעי או שמיני במזרח, ולא אכפת לי שיתרון הביתיות יגיע למדיסון סקוור גארדן (גו בוסטון).
סורוקה: פור ריל. בעונה היחידה בה הקיפו את כרמלו אנתוני ב"וטרן לידרשיפ" עם ניסיון במאבקי אליפות, צ'ונסי בילאפס עזר לו להגיע למרחק שתי הוצאות חוץ מסדרת הגמר. לקבוצה הנוכחית של הניקס יש מספיק וטרנים בשביל שני בתי אבות, ובמקום לרטון ולהיראות זקנים, החבר'ה האלה מתלכדים, נהנים יחד ומנסים לשחזר את האוירה של דאלאס 2010/11. בהיעדר מתחרה ברורה במזרח – הסלטיקס עדיין מתקשים למצוא את עצמם, הבולס עדיין מחכים לרוז – הניקס נראית כרגע כקבוצה לגמר איזורי... בתנאי שאמארי לא יהרוס להם את הכל.
הירש: ההישג הכי גדול של הניקס עד עכשיו הוא שמדובר בקבוצה הכי כיפית לצפייה, אולי פרט למינסוטה ויוסטון בימים מאוד מסוימים. מייק וודסון זנח את התקפת הבידודים המאוסה מימי ההוקס והפך את קבוצתו לשניה בליגה בדירוג היעילות ההתקפית, אחרי אוקלהומה סיטי, בזכות אימוץ אלמנטים מהכדורסל של מייק דאנטוני. יש משהו מאוד נינוח בכדורסל ההתקפי של הניקס, ובסגנון הזה אפשר להחליק כמה זריקות רעות של כרמלו אנתוני בכל ערב.
פרט אליו, ג'ייסון קיד כל כך טוב שהוא מוזכר על ידי חלק הפרשנים כמועמד לשחקן המשתפר של הליגה, ג'יי אר סמית מתעסק לשם שינוי רק בכדורסל, ריימונד פלטון השכיח לחלוטין את ג'רמי לין וטייסון צ'נדלר מנסה לייצב הגנה שהיא כרגע הסיבה העיקרית לדאגה בניקס (18 בטיבה בליגה בדירוגי היעילות). בקיצור, אלא אם החזרה של אמארי סטודמאייר תביא להידרדרות קולוסאלית בכימיה, אין סיבה שהניקס לא יגיעו לגמר המזרח.
שור: האימרה המקובלת היא שקבוצות מבוגרות, שלא נאמר זקנות, משייטות להן לאורך העונה במטרה להגיע בריאות ובשיא הכושר לפלייאוף. אם יש שמץ של אמת בקלישאה, הליגה בבעיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם