איתור נהדרים: טירוף ינואר בעיצומו
מועדונים גדולים משקיעים הון בעבודת הסקאוטינג, אבל פעם אחרי פעם רואים: אינסטינקטים וחוש לאיתור כישרונות חשובים יותר מכל מערכת משוכללת
עבדתי מול אינסוף פילוסופיות אימון, ואני יכול להגיד בביטחון שאין נוסחה מדעית להצליח בהחתמה. מה שקובע בסופו של דבר זה האינסטינקט שאיש המקצוע מפתח עם השנים. החוש הקטן שלוחש "השחקן הזה מתאים לי." ועדיין, עבודת הסקאוטינג הפכה לסופר-חשובה בקבוצות המתקדמות ביבשת. מועדונים משקיעים הון במטרה לאתר את הכוכב הבא. יש כאלה שמחזיקים בין שניים לשבעה סקאוטים בשכר של 2,500 יורו בחודש ומאמינים שהעלות תשתלם בסוף.
בדרך כלל הבוחנים הם שחקני עבר, שכבר הבטיחו את עתידם הכלכלי ועכשיו זה יותר לשם הפאן. הם רואים בערך 30 משחקים בשנה, טסים לפחות פעם בשבוע, כל פעם ליעד אחר. בסופו של פרויקט מופיע דוח לבדיקתו של הצוות המקצועי - והעניין רק הולך ומשתכלל.
בשנה שעברה ביקרתי בפ.צ. קלן, שם יש חדר צלחות לוויין אותו מאיישים 13 סטודנטים במשרה חלקית, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. המטרה היא לעקוב אחרי משחקים בכל העולם, להקליט ולערוך. אליהם מצטרפים עשרה סקאוטים בשטח, כשמעליהם יש מנהל סקאוטינג ומנהל ספורטיבי. עם כל הארגון הענק הזה קלן ירדה לליגה השנייה ומדשדשת הרחק מאחור.
לא מספיקה הכמות, צריך גם לדעת את העבודה. לפעמים שיחה קצרה עם סוכן או אוהד ביציע נותנת מושג הרבה יותר ברור על השחקן הנבחן, אבל לצערי רוב הסקאוטים עוסקים ברישום נתונים יבשים במהלך המשחק ומפספסים לא מעט מהמתרחש.
התלהבתי במהלך השנים ממומחים בודדים. מסיפורי הצלחה כמו ארסנל, אודיניזה, סביליה, דורטמונד, אבל זה לא מדע מדויק. עסקה טובה לפעמים נחתמת בשביב של הרגשה. איש מקצוע עם ביצים גדולות, שמוכן ללכת עם האמת שלו עד הסוף ולהמר בגדול.
למשל בסלטיק יש שישה סקאוטים שעוברים על כל תנועה של המועמד, אבל כשמכרתי להם את אפא אמברוז מאשדוד עשיתי את זה בזמן שהמנג'ר ניל לנון אכל כריך טונה במשרדו. זה היה קליפ קצבי של חמש דקות
או כריסטיאן פביאני, חלוץ בית"ר שסחף את קלוז' לאליפות רומניה. מכרתי אותו בזמן נסיעה בג'יפ של פסקאני, הבעלים המיליונר, שראה את ביצועי החלוץ בדי.וי.די של הרכב. את קוסטדין חזורוב, אקס סכנין, בא לראות הבעלים של ליירסה במיוחד במשחק ליגה נגד הפועל חיפה.
אחרי חמש דקות השחקן קיבל אדום. מתברר שהחימום הספיק לבעלים כדי לקבוע "הוא מתאים." לעומת זאת, נציגי לוקרן ראו את עומר גולן ממכבי פ"ת, בארבעה משחקים לפני שהחליטו שהם בטוחים. הסכימו לשלם עליו מיליון יורו, סכום שיא במועדון, ואיזה כישלון זה היה.
אני יכול להמשיך עם אינספור דוגמאות, ובסוף אני תמיד מגיע ללוצ'יאנו דונופריו, שעמד בראש המערכת של סטנדרד ליאז' עד לפני שנה. בשבע שנים במועדון מכר דונופריו שחקנים ב150- מיליון יורו. פליאני לאברטון, וויטסל לבנפיקה, דה קמרגו למנשנגלדבאך והרשימה ארוכה. דונופריו, חתול רחוב איטלקיבלגי, ניהל את העסק עם סלולארי ישן, מעולם לא העסיק סקאוטים וגם לא נסע לראות שחקן.
הכל עבד על אינטואיציה. לכן העסק הזה, של מכירות וקניות, כל כך חסר ביטוח ורחוק מלהיות בטוח. הכללים נכונים גם לשוק הישראלי, שנמצא כעת בהיסטריה של מעברים. שמות של מועמדים עפים באוויר, דיסקים מחליפים ידיים, קליפים ביו-טיוב, סקאוטינג בקפריסין השכנה, לגיונרים שמתגעגעים לנס קפה עם העוגייה על הבוקר, כשברקע התקשורת מעלה ספקולציות בלי סוף.
הכותרות האלה הזכירו איך כנער, היינו הולכים מדי מוצאי שבת לאנדרגראונד, המועדון המיתולוגי בכיכר ציון. שבת אחת, אחד מהחבר'ה התעכב ולא הגיע לאוטובוס בדרך ליציאה. הלכתי לקרוא לו ואני רואה אותו יושב ליד השולחן, כותב מלא פתקים ועליהם השם ומספר הטלפון. שאלתי מה הוא עושה, והוא ענה: "הערב המספר הזה יהיה אצל 100 בחורות, לפחות אחת תתקשר." מצחיק, אבל פגש אחת והיום היא אשתו ויש להם שלושה ילדים.
נראה איזה עיתונאי יתפוס כותרת בלעדית עם סגירת החלון, וכמה יישארו עם הפתק העצוב ביד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם