עף מהחלום: הלילה הקסום של ג'ורדן
25 שנים אחרי תחרות הדאנקים הגדולה בכל הזמנים, ה-NBA עדיין מחכה לרגעי קסם כמו שיצרו מייקל ג'ורדן ודומיניק ווילקינס ב-1988. בינתיים, למרות האבולוציה שעבר הכדורסל, התחרות הנוצצת מכולן באולסטאר הופכת ליעד עבור אלה שרק הטבעתם אומנותם
עשר שנים קודם, והחודש לפני 25 שנים, הדבר האחרון שאפשר היה להגיד על אליפות ההטבעות הוא "חוסר עניין". לגמר העפילו הכוכב הצעיר משיקאגו בולס ומולו, קצת יותר מבוגר ולא פחות נוצץ, דומיניק ווילקינס מאטלנטה הוקס, האיש וה"ווינדמיל". הבעיה העיקרית של ווילקינס, שהתגבר בדרך לגמר על שמות גדולים אחרים כמו קלייד "דה גלייד" דרקסלר וג'רום קרסי, היתה שהתחרות נערכה בשיקאגו סטדיום. עד היום זו נחשבת לתחרות ההטבעות הטובה ביותר בכל הזמנים; גם במובן של תחרות נטו, בין כמה מהמעופפים הגדולים שראתה הגרביטציה, ובעיקר בזכות הסטאר פאוור שהעמידה, שמאז – עצוב לומר – לא שוחזר.
צפו בתחרות ההטבעות של אולסטאר 1998
דומיניק פתח את הגמר. זריקה ללוח, תפיסה הרבה (ואנחנו מתכוונים, הרבה) מעל הטבעת, וגם די רחוק ממנה, והטבעה ביד אחת. 50 מתוך 50 נקודות. ג'ורדן ענה ב-180 מעלות באוויר, עם "פמפום כפול" (או דאבל קלאץ'), וקיבל 50 משלו. דומיניק המשיך לווינדמיל מושלם, נקי ורב עוצמה, מקו הבסיס, שסחט מהאולם "אוווו" חצי מדוכא, כמו הודאה בכך שהאליל המקומי יפסיד בגמר. הקהל היה המום ונסער עוד יותר לאחר שהדאנק הבא של ג'ורדן, עם ערסול של הכדור באוויר והעברתו מימין לשמאל בשתי ידיים, הביא רק 47.
ניסיון אחרון של דומיניק, לצלילי בוז צורמים. ווילקינס השתיק את כולם בווינדמיל אדיר נוסף, הפעם בשתי ידיים. פאוז. קחו רגע מול המסך, מתחו את שתי ידיכם לאחור, דמיינו כדור, חישבו שאתם מורידים
דומיניק הלך והתיישב מדוכא בפנים חתומות, בין גרג "קדילק" אנדרסון לבין דרקסלר. הכל פתוח, הוא ידע. הכל סגור. ג'ורדן כידרר, המריא חצי צעד בתוך הצבע, ריחף, ריחף, פישק רגליים, הוציא לשון, יד אחת, ולא השאיר לאף אחד סיכוי. "This IS Chicago", הכריזו השדרים, וג'ורדן עצמו הודה לאחר מכן שבעיר אחרת יכול להיות שהיה מנצח אחר. השופטים, כפי שהבנתם, סגרו על 50.
אותה השנה היתה גם השנה האחרונה בה שחקן עם למעלה מ-30 נקודות למשחק השתתף בתחרות ההטבעות. ג'ורדן סיים את אותה עונה דמיונית עם 35 לערב; דומיניק קלע 30.7. למעשה, משתתף ממוצע באותה תחרות סיים את אותה עונה עם 1,607 נקודות, או אם תרצו, עם ממוצע של 20.2 נקודות למשחק. מאז, היתה רק עוד תחרות אחת שהתקרבה בכלל למספרים האלה. וזו התחרות שרבים מאשימים כערב שהרים סופית את אליפות הדאנק לגובה כל כך רם, שממנו אפשר רק ליפול. כן, אנחנו מדברים על המופע של וינס קרטר בשנת 2000 – השנה הראשונה לאחר שנתיים נטולות אליפות הטבעות (בשל "חוסר העניין", ובשל ההשבתה ב-1999).
מעבר לדאנקים הפנטסטיים של אייר קנדה, היה ממוצע הנקודות של כל משתתפי התחרות ההיא 18 לערב – או 1,350 נקודות סך הכל לשחקן. למעשה, חוץ מריקי דייויס השולי, כל המשתתפים באותו ערב – ג'רי סטקהאוס, טרייסי מגריידי, לארי יוז, סטיב פרנסיס – סיימו את אותה עונה עם 15 נקודות ומעלה למשחק ונחשבו לשחקני ליגה איכותיים. העונה, לעומת זאת, אנחנו מגיעים ליוסטון עם בעיה. שלושה שחקנים בלבד, ב-25 השנים האחרונות, השתתפו בתחרות ההטבעות באולסטאר כאשר ממוצע הנקודות העונתי שלהם היה נמוך משתיים; הראשון היה טים פרי ב-1995 (1.8 לערב). שני האחרים מגיעים העונה, ג'יימס ווייט מהניקס וג'רמי אבאנס מיוטה.
המקרה של אבאנס משקף במיוחד את המצב של תחרות ההטבעות כיום. ימים ספורים לאחר שזכה בתואר באורלנדו, עם דאנק מרשים של שני כדורים, הכריז גארי ר' הרברט, מושל מדינת יוטה, על 29 בפברואר המגיע פעם בארבע שנים כ"יום ג'רמי אבאנס". "כאזרחי יוטה, אנו גאים להדהים בג'רמי שהפך לשחקן הג'אז הראשון הזוכה בתואר, והוא מגלם בגופו את סלוגן המדינה שלנו, 'Life Elevated'", כתב הרברט ערב המשחק נגד יוסטון אחרי הפגרה. אכן, מרגש. מאותו יום והלאה ועד סוף העונה, שותף אבאנס רק ב-13 משחקים של הג'אז, ופרט לאחרון, שהיה לפרוטוקול, הוא צבר 22 נקודות בלבד. כן, האיש מגלם בגופו את סלוגן המדינה, אבל הוא לא מספיק טוב כדי להיכנס לרוטציה של קבוצת מרכז טבלה במערב.
ווייט מהניקס הוא סיפור אחר. ג'ורנימן, מה שנקרא, מטייל בין קבוצות ברחבי העולם. סרטי היו-טיוב שלו מראים מציאות אחרת, בה האיש עף באוויר בצורה שמעטים בהיסטוריה הצליחו לעשות. בניקס, לעומת זאת, הוא בעיקר עף על הספסל. 229 דקות בלבד הוא שיחק בשלושה חודשים וחצי, ובהן קלע 62 נקודות. יכול להיות שהעובדה שבזריקות שאינן דאנק או לייאפ הוא קולע רק ב-37 אחוז מהשדה אומרת משהו. האיש אולי ארטיסט, אבל לא כדורסלן מספיק טוב בשביל הניקס. ולא תגידו שמדובר בילד – הוא כבר בן 30. יכול להיות שהוא יזכה הלילה בתואר עם דאנקים שלא נראו מעולם. גם אם זה יקרה, לא סביר להניח שהוא יעקוף את ג'יי.אר סמית' ברוטציה.
צפו בעשרת הדאנקים הכי יפים של מייקל ג'ורדן
למה הכוכבים הגדולים כבר לא מגיעים לתחרות הזו? דובר למשל על פרס כספי. העונה, לשם שינוי, החליטו ב-NBA להוסיף קצת פלפל לליל התחרויות האישיות. המתחרים יקוטלגו לפי האיזור בליגה בו הם משחקים, מזרח או מערב, והאיזור שיצבור יותר הישגים יקבל 350 אלף דולר לתרום לצדקה, מול 150 אלף דולר לאיזור המפסיד. זה נחמד, אבל ממש לא מספיק. בליגה שמגלגלת ארבעה מיליארד דולר לעונה, לא מוגזם לבקש מאחד הספונסרים להציב פרס של 200 אלף דולר לזוכה בתחרות ההטבעות. לא לצדקה. לזוכה עצמו. אחרי שכוכב אחד, נניח ווסטברוק, יחליט ללכת, יהיה הרבה יותר קל לשכנע את לברון, גריפין ורודי גיי להצטרף.
אבל יש עוד בעיה. אחרי הכל מדובר בפרקט, אדם, כדור וטבעת. יש גבול כנראה למספר הדברים שאפשר לעשות. במהלך כשלושה עשורים אנשים הלכו באוויר קדימה, אחורה, בסיבוב, בין הרגליים, מאחורי הגב, עם כיסוי עיניים, עם ניפוח נעליים, עם גלימת סופרמן, עם גופיה של שחקן עבר, עם כדור צבעוני, עם סטיקר, עם שבע החטאות לפני הניסיון המוצלח, עם הלוח, עם צד הלוח, עם החלק האחורי של הלוח, עם שני כדורים, לשני סלים, לסל גבוה, קפצו מעל חבר לקבוצה, מעל יריב לתחרות, מעל מכונית, מעל אופנוע, עם בעיטה, עם הקפצה, כיבו נר על עוגה ושיא המבוכה, עם גלגל שקובע את סוג ההטבעה. כמה גימיקים כבר אפשר למצוא? מה עוד אפשר לחדש?
"מה האוהדים רוצים שנעשה, נקפוץ מעל הלוח?", תהה דומיניק ווילקינס בכתבה על הנושא ב-1993 ב"ספורטס אילוסטרייטד". "כולם תמיד רוצים שאעשה משהו ספקטקולרי, כמו אחד הדאנקים האלה בגוף נטוי שנראים כל כך טוב בווידאו. תראו, קשה להמציא משהו חדש", אמר גם אחד, מייקל ג'ורדן, ורמז שהוא, עם אליפות הדאנקים, סיים. לתמיד. "בעזרת חשיפת היתר, הפכנו עבודת אמנות אתלטית לקלישאה", כתב ג'ק מקאלום באותו מאמר, "ה-NBA צריכה למחוק את התחרות לשנה שנתיים, ולתת לאמריקה לחזור ולהעריך את הדאנק".
מחוץ לסופשבוע האולסטאר, ג'ורדן לא היה צריך להמציא שום דבר חדש בתחום הזה. בכתבה אחרת בספורטס אילוסטרייטד, ב-1984, עוד לפני שהוד אווירותו שיחק דקה של כדורסל מקצועני, נשאל ד"ר פרנק מק'קיו, פרופסור לאורתופדיה באוניברסיטת וירג'יניה, על מאפייניו של המרחף המושלם. "אחוז שריר גבוה ואחוז נמוך של שומן בגוף. רגליים ארוכות באופן לא פרופורציונלי, בעיקר בחלקן התחתון, יכולות לעזור לנקודת שיווי משקל גבוהה, וליצור יתרון מכאני בקפיצה. מתניים צרות עוזרות גם הן. זרועות ארוכות וכתפיים רחבות יכולות לתת לך מומנטום כשאתה קופץ. "גוף כמו של ג'ורדן?", שאל הכתב, טוני קורנהייזר. "האמת, בדיוק כך", ענה הדוקטור.
צפו בג'ורדן מול בראיינט במשחק האולסטאר של 1998
כשג'ורדן עלה לאוויר, זו היתה שירה בתנועה. שילוב של אסתטיקה, עוצמה ונחישות בלתי מתפשרת. אם החלוקה הקלאסית בין האליטה האווירית היתה ל"מנתרים" ול"שוהים באוויר", ג'ורדן היה שניהם יחד. "יש לו מנוע בתחת", הגדיר אותו המאמן לו קרנסקה, "הוא עולה, ואז עולה עוד קצת, ואז עולה עוד יותר. אפשר לאכול סנדוויץ' בזמן שלוקח לו לנחות". ג'ורדן עצמו ניסה להסביר: "אין לי מושג למה או איך אני מרחף. אולי זה מפני שאני מפשק את רגליי, והן כמו כנפיים, מחזיקות אותי עוד קצת שם למעלה".
אז כן, גם היום לא חסרים מעופפים מדהימים בין כוכבי הליגה. אפשר לראות אותם מדי יום בטופ-10, מנתרים מעל אנשים ודרך הגנות כאילו היו אוויר. אבל עדיין, נראה שמה שגבוה מדי עבורם הוא רף הציפיות. הם יודעים שהם לא באמת יכולים להמציא משהו, אולי חוששים לאכזב את מעריציהם, וכרגע, לפחות, אין להם אתגר מספיק גדול שיביא אותם לשם. אפילו מטביע ענק שעדיין אינו כוכב, כמו דיאנדרה ג'ורדן – שגם נולד, איך לא, ב-1988 – סירב לכל נסיונות השכנוע להשתתף בתחרות של 2013.
וכך, הבמה נשארת לאנשים שהטבעתם אומנותם, אבל שדקות התהילה שלהם יחלו ויסתיימו, כנראה, בסוף השבוע הקרוב. שמונת משתתפי תחרות 1988 קלעו באותה עונה יחד 11,254 נקודות ליגה; ששת משתתפי 2000 קלעו 8,100; ששת משתתפי 2013 עומדים אחרי שני שליש עונה על 1,907 נקודות משותפות בלבד. אם פעם היו אומרים על שחקנים שהם "מתחממים לתחרות ההטבעות תוך כדי משחק", כיום רובם נאלצים לעשות זאת באימונים.
25 שנים אחרי, הליגה עדיין מחכה למצ'-אפ כמו זה שייצרו מייקל ג'ורדן ודומיניק ווילקינס באותו לילה קסום. הלילה בו ג'ורדן סיפר: "הסתכלתי ליציע וראיתי את הבחור שהתחיל את הכל, דוקטור ג'יי. הוא אמר לי ללכת אחורה את כל הדרך, לרוץ את כל המגרש, להמריא מקו העונשין". הלילה בו דומיניק הפסיד, אבל סיכם: "כן, לג'ורדן היה דאנק אדיר, חייבים להודות. אם מישהו יכול לנצח אותי, אני מעדיף שזה יהיה הוא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם