המהפכה הגרמנית בדרך ואני אוהד שלה
כאוהד לא הופתעתי מהניצחון המוחץ של באיירן מינכן, אלא מהפיכתו להפסד של ברצלונה ומחוסר הפרגון לכדורגל המלהיב של הבווארים. אבל לאחר הרביעייה של בורוסיה דורטמונד על ריאל מדריד כבר קשה להתעלם מהעובדה שהמהפכה הגרמנית כבר כאן
אתם מבינים? ההצגה של הבווארים הפכה במחי יד של עורך חדשות בתוכנית בוקר להפסד מפתיע של ברסה. בתור אוהד באיירן אני רגיל ליחס לא הוגן, בטח כשמדובר במפגש עם הקבוצה של המדינה, אבל הפעם זה לא עזב אותי והקול החביב של השדרנית הצעירה הדהד לי עמוק בתוך הראש במשך כל אותו היום.
בפסיכולוגיה חברתית ידוע שהאופן והסדר של הצגת הדברים הוא גורם מכריע בהשפעה על הבנת האדם ולכן הצופה הממוצע, זה שלא יודע את ההסבר המדויק של חוק הנבדל ולא הקשיב בשקיקה, בוודאי יצא בהרגשה שברצלונה בכלל ניצחה ומי שכבשו את השערים היו מסי, אינייסטה וצ'אבי. תומאס מולר, מריו גומז ואריאן רובן? לא בבית ספרנו.
עכשיו בואו נהיה הוגנים, סביר להניח שמי שיש לו זמן ורצון לראות את תכניות הבוקר הללו לא יזהה את מולר גם אם הוא יעבור מולו ברחוב ואם תראו לו תמונת ראש של הקשר, הוא מקסימום יחשוב שמדובר בזמר שייצג את גרמניה בארוויזיון האחרון.
לכן לא צריך לתלות את אותו עורך, אבל לדעתי האירוע הזה מייצג יותר מכל את התחושה של ציבור אוהדי הכדורגל בישראל באותו הבוקר. ברצלונה הפסידה ולא באיירן ניצחה.
לי מנגד, בתור אוהד באיירן מושבע, "ההפסד של ברסה", לא הגיע בהפתעה. שעתיים לפני המשחק קיבלתי טלפון מחבר כמו אח, גם הוא אוהד של באיירן. "נו, יש לך הימורים להערב?", שאל האח. "באיירן עוברת בקלות", עניתי בביטחון שהפתיע אותו.
"באמת? צריך הרבה אומץ כדי להגיד דבר כזה כשמדובר בברצלונה, אמר לי. "אני חושב שההגנה הפצועה שלהם והתלות המוגזמת במסי יעשו הפעם את ההבדל עבורנו", עניתי.
ולמרות שלצאת נביא בעניין שיש בו כל כך הרבה רגש (שבכנות השפיע מעט על ההרגשה שלי) זה כיף, אני עדיין לא מבין על מה כל המהומה. הכתובת הרי הייתה על הקיר, רק שהרוב הלא שפוי לא הצליח לראות אותה, אולי בגלל שהצעיף שרכש בביקור האחרון בקאמפ נואו (כל התמונות בפייס) הסתיר לו את קו האופק.
הקבוצה של טיטו וילאנובה באה למפגש הזה עם הלשון בחוץ ואחרי שכבר הוציאה מים מסלע במפגשים מול מילאן בשמינית הגמר (חזרה מפיגור 2:0 ל-2:4) ומול פ.ס.ז' ברבע (עלתה בזכות שערי חוץ). בנוסף, זה שהמשחק הראשון הוגרל להיות באליאנץ ארנה גרם לבווארים ללכת על כל הקופה כבר מהפתיחה, מה שהבליט עוד יותר את יחסי הכוחות בין הקבוצות.
אתם יודעים מה? בואו ניתן למספרים לדבר, ה"די רוטן" ספגו הכי מעט עד כה בליגת האלופות (8) לעומת 10 שערים שספגה ברסה, וכבשו הכי הרבה, 26 , שזה ממוצע של 2.36% לעומת 18 שכבשו הספרדים (1.64%).
באיירן השיגה הכי הרבה קרנות (100) במפעל ואיימה הכי הרבה על השער של היריבות (180). בליגות המקומיות ברצלונה, ששיחקה שני משחקים יותר מבאיירן, כבשה עשרה שערים יותר (89 לעומת 99), ולמרות זאת הפרש השערים של הבווארים עדיף בהרבה (+75 לעומת 66+) וזאת בשל העובדה שההגנה הגרמנית ספגה רק 14 שערים ב-30 מחזורים.
כדי לסבר את האוזן הנה מה שעבר על הקבוצה בחודש וחצי מאז ההפסד הביתי 2:0 לארסנל, שנבע בעיקר משאננות בזכות ה-1:3 במשחק הראשון. מוכנים? קחו אוויר ותראו על מה כולם בגרמניה מדברים בתקופה האחרונה.
באיירן גברה 1:2 על באייר לברקוזן, פירקה ללא הרכבה את המבורג 2:9, ניצחה 0:2 את יובנטוס במשחק הראשון ברבע הגמר, חזרה עם 0:1 מפרנקפורט, ניצחה שוב את יובנטוס בחוץ 0:2, השחילה רביעייה לרשת של נירנברג, התחממה כמו בשש בש לקראת בארסה עם 1:6 על וולפסבורג ו-1:6 על האנובר וקינחה כאמור, עם הרביעייה לרשת של ויקטור ואלדס. יחס שערים 5:36. בכלל, מאז שהחלה שנת 2013 באיירן מחזיקה במאזן של 34 ניצחונות והפסד אחד בלבד (!).
עכשיו תנסו לדמיין מה היה קורה פה אילו היה מדובר בברצלונה. בעצם למה לדמיין אם אפשר להיזכר. הבלוואגרנה העמידו ממוצעים דומים לפני שלוש שנים בתקופת הזוהר של פפ גווארדיולה, שאני מודה שהייתה מדהימה ופורצת דרך, וכולנו זוכרים את כמות הטרמפיסטים שקפצו על הקבוצה הקטאלונית ומאז ממשיכים להלל כל פס של אינייסטה.
אז נכון שקשה לאנשים פה להתחבר לקבוצות גרמניות בגלל ההיסטוריה וכנראה שהשם מינכן מעלה אצלנו אסוציאציות לא נעימות, אבל בשורה התחתונה הטבח הפעם היה ספורטיבי והתנהל רק על המגרש.
מעבר לכך, אם אתם מאלה שאוהבים-שונאים קבוצות על פי מידת האנטישמיות וכמות היהודים שנספו באותה עיר במלחמת העולם השנייה, אתם מוזמנים לקרוא את הטור הנפלא שכתב ניר שועלי על "הקבוצה של היהודים",הלא היא באיירן מינכן של שנות העשרים. אגב שנאת יהודים, איפה בדרך איבדנו את גירוש ספרד?
אבל מעבר לעונה הנוכחית ואחרי שכבר כמעט הספקנו לשכוח, באיירן היא הפינליסטית מאשתקד וכדאי לזכור שאם דידייה דרוגבה לא שודד אותה בדקה ה-89 מול הקהל הביתי, היא בכלל הייתה מגיעה למפגש מול מסי כאלופת אירופה.
בנוסף, באיירן הייתה טובה בעונה שעברה גם בליגה. למרות הדאבל המרשים של היריבה השנואה, בורוסיה דורטמונד, היא הגיעה למרחק שני פנדלים מוחמצים של אריאן רובן (אחד בגמר הגביע והשני במשחק שהכריע את גורל האליפות) מלשים ידה על שני התארים.
אז אותו רובן, שגם החטיא פנדל באותו הפסד לצ'לסי, הוכיח ביום שלישי כמה הכדור הוא הגול וכמה הענף הזה שאנחנו כל כך אוהבים הוא מחזורי ותקופתי. הקשר ההולנדי של באיירן, יחד עם מולר, התעללו בהגנת הקטאלונים ולימדו את פיקה (תספורת עמיאל מחטופים) והחברים שלו שיעור בטיקי טאקה נוסח פ.צ הוליווד.
בספטמבר 2009, הרבה לפני שידעו בארץ הקודש מי זה יורגן קלופ, טסתי לטיול כדורגל בגרמניה. הטריפ שלי כלל 6 משחקים בחודש ימים. התמזל מזלי והמשחק הראשון שנפלתי עליו היה בזיגנאל אידונה פארק, כשדורטמונד, אז קבוצת אמצע טבלה ומטה, אירחה את באיירן למשחק ליגה.
הבווארים הביסו את הצהובים שחורים 1:5, רגע לפני שהם מגיעים לאצטדיון ר"ג כדי לנצח 0:3 את מכבי חיפה. באותו משחק אגב, בלט מעל כולם ילד בן 19 בחולצה מספר 25. "מי זה השחקן הזה?", שאלתי את אחד האוהדים שישב לידי ביציע של באיירן. "קוראים לו מולר, אבל אני לא זוכר בדיוק מה השם הפרטי שלו. לואיס (ואן חאל) מאוד מאמין בו ובונה עליו לעתיד", ענה לי הבחור באנגלית רווית אלכוהול.
שלשום, כמעט ארבע שנים אחרי, עלו השחקנים של קלופ על אותו הדשא בזיגנאל ועשו פירה מריאל מדריד, שנראתה חסרת אונים מול הרובוט לבנדובסקי ונכנעה 4:1. הצהובים שחורים נראו כמי ששאבו השראה מההצגה של הקבוצה של יופ היינקס וכמו כאלה שאמרו לעצמם "גם אנחנו רוצים כזה".
על היחסים בין באיירן לדורטמונד צריך טור בפני עצמו ו"מדיניות מכבי ת"א כדורסל" שבאיירן מנהלת בבונדסליגה (החתימה את גצה ועפ"י דיווחים עיקשים כבר סגרה עם לבנדובסקי עוד לפני שנגמרה העונה) ידועה לכל, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהגרמנים, אחרי עשור שחון יחסית בליגת האלופות, נמצאים בדרך הבטוחה להיות הכוח המוביל באירופה.
אין מה לעשות, כנראה שבאיירן צריכה את דורטמונד כמו שברסה צריכה את ריאל ולהיפך. היריבות והשנאה הן הדלק של הקבוצות ואחרי שנים בהן לא הייתה לבווארים קבוצה אחת גדולה ויציבה שתיתן להם פייט בזירה המקומית, חזרה דורטמונד לגדולה והעלתה את הרמה של שתי הקבוצות.
אותו ניצחון מרשים של אלופת גרמניה על הקבוצה של ז'וזה מוריניו שינה מעט את היחס באולפני הטלוויזיה ואתרי האינטרנט כלפי הכדורגל הגרמני ואולי העם היושב בציון עשה סוף סוף את הצעד הראשון בדרך להנאה אמיתית מכדורגל ארי.
באותו טיול לגרמניה התחברתי עם שני אוהדים מקומיים שרופים של באיירן, איתם ביליתי במשחק חוץ מול המבורג. צריך לראות בשביל להבין כמה תרבות הכדורגל שם היא עמוקה ומפותחת ואיך אנשים עוזבים את הילדים, עולים על אוטובוס (הכל כולל הכל) ונוסעים 10 שעות כל כיוון רק כדי לראות את קבוצתם האהובה.
באיירן הפסידה באותו משחק 1:0 ובעודנו עוזבים את האצטדיון ניסתי לתרץ להם ולעצמי מדוע הפסדנו, כמה החמצנו ואיך השופט דפק אותנו. יורגן (לא קלינסמן) ולות'ר (לא מתאוס) הסתכלו עליי וצחקו. הם אמרו לי: "זה בסדר גם להפסיד מדי פעם. העיקר בשבילנו זאת החוויה של לטייל לפה יחד עם החבר'ה, לעודד את הקבוצה וליהנות מהאווירה. אם אנחנו מנצחים זה בונוס".
את אותה הגישה למשחק אני מנסה לאמץ עד היום. לפעמים זה מצליח, לפעמים קצת פחות. הגישה שזה בסדר גם להפסיד ואם כבר מפסידים, אז בואו נלמד מהם וננצח אותם בשיטה שלהם, הביאה את באיירן לאן שהיא היום.
בזכות זה שאחרי שהובסה ע"י בארסה בדיוק באותה תוצאה ב-2009 באיירן לא מיהרה לפטר מאמנים ולשבור את הכלים, היא נהנית היום מאותו דור של שחקנים, שיחד עם הצעירים של בורוסיה, יהוו את השלד להשתלטות גרמנית על וומבלי ב-25 במאי ומי יודע, אולי גם על המראקנה ב-13 ביולי 2014...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם