סוף עונת התפודים: הימורים לכבוד ל"ג בעומר
יורו הצעירות יהיה מוצלח? באיירן מינכן תהיה הקבוצה של המדינה? דאנקן יצעד עד לגמר והאם ניימאר יקיים את ההבטחה ויובה תהיה אלופת אירופה. לכבוד ל"ג בעומר, כתבי nrg מעריב מוציאים תפוחי אדמה מהמדורה וקובעים האם הם יהיו לוהטים או מקולקלים. חג שמח
שלא לדבר על העצות אחיתופל שאומרות שכדאי להוציא אותו מהאש "ממש עכשיו", אבל בסופו של דבר מתברר שהוא עדיין לא מוכן והרצון לאכול אותו שווה ערך לנשום את עשן המדורה, שחורך את האוויר בעיקר בימים האלה.
לכבוד ל"ג בעומר, לקחו הכתבים שלנו משימה - לחשוב על תפוח האדמה הלוהט שלהם בתקופה הקרובה ואיך הם חושבים שהוא ייצא. חלק בחרו להתמקד בזירה המקומית, השאר נדדו ל-NBA, לברזיל ולליגת האלופות.
בכל מקרה, כל אחד ניבא איך לדעתו ייגמר הסיפור כשהמדד הוא פשוט: תפוח אדמה שרוף לאירוע או עתיד כושל, אחד מוכן לגמרי שמסמל הצלחה או זה שיצא מוקדם מדי והוציא את כל החשק. תמיד תוכלו לחזור ולבדוק אותנו ובעיקר - טקבקו לנו את תפוחי האדמה שלכם. חג שמח ונטול עשן.
בסך הכל קבלת הפנים לאורחים המכובדים עברה בלי תקלות מיוחדות חוץ מאחת קטנה.
אבי לוזון חיכה לעמיתו האיטלקי בטרקלין 'מצדה' בשדה התעופה בן גוריון, משם היה אמור לקחת אותו ל'שיפודי ציפורה' שם שוריין להם שולחן, אבל מתברר שמקורבו אריאל שיימן לא היה מודע לנהלים, וכיוון שהקדים להגיע לטקס וראה את היו"ר האיטלקי מכרסם לבדו את לחמניית הסלמון מעושן, הציע לו לקחת אותו ברכבו, ובינתיים להציג בפניו את האיצטדיון בהרצליה.
את הצרחות של לוזון על שיימן שמע רק עיתונאי אחד מקורב, שנסע איתו ברכב, ועכשיו השניים נאלצו לחזור על עקבותיהם ולאסוף את האיטלקי בצומת מסובים שם חיכה להם שיימן הנבוך.
חמישה ביוני, השעה 20.46. הרגע הסתיים המשחק הראשון באליפות. 11 אלף צופים עומדים על רגליהם ומריעים לנבחרת ישראל שהשיגה כרגע נצחון הסטורי, 0:1 על נורבגיה, מהשער של אייל גולסה בדקה השביעית.
בחוץ עומד עמוס לוזון ולצידו עומר גולן, ומצהיר: "זה הנצחון הכי גדול של ישראל מאז חמישי ביוני 1967, כשדפקנו את המצרים בביר גפגפה. אם הייתי יו"ר ההתאחדות, הייתי ממנה את גיא למאמן הנבחרת הבוגרת כבר עכשיו. הוא מקדים את זמנו, ואם נחכה עוד קצת, יובה יסגרו אותו. עכשיו הוא עוד זול, תנו לו חצי מיליון יורו, והוא נשאר פה איתנו. אסור לתת לו ללכת".
בינתיים מנסה מיכל גרונדלנד, דוברת ההתאחדות, להרגיע את מנהל הנבחרת הנורבגית שהגיעה אליה אדום מכעס בליווי שני עיתונאים מארצו, ואומרת לו: "אדוני אני ממש מצטערת. אין לי מושג למה ניגנו את ההמנון הדני במקום את שלכם. נפנק אתכם במשחק הבא".
בלומפילד, יומיים אחרי זה. 13 אלף צופים, 23.15. דקה 90. לא ברור מה היה שם, אבל הפנים אמרו את הכל. איך זה זה קרה לנו, הרי התכוננו לכל תסריט אפשרי...
הצפי: תפוח אדמה שרוף
(אביעד פוהורילס)
בדקות הראשונות במשחק 3 בין הלייקרס לסן אנטוניו, ביום שישי, עמד דני גרין על קשת השלוש ושיגר מסירה אל מעבר לטבעת. טים דאנקן נסק השמיימה והטביע את האלי-אופ. בשלב זה, ה-Word היה אמור לסמן קו ירוק מתחת למשפט הקודם. הרי אין דבר כזה, טים דאנקן ואלי-אופ באותו משפט.
ה-Word מסמן רק את המלה "דאנקן".
נמשיך.
יום לאחר יום ההולדת ה-37, דאנקן עלה ליתרון 0:3 על הלייקרס. מתנת יום ההולדת היתה משולשת: לא רק ניצחון על יריבה מרה (אם אפשר לקרוא יריבים מרים למייק דאנטוני, שתמיד קיבל ממנו בראש, או לאנדרו גאודלוק, הגארד השישי ברוטציה שלו כרגע), והתקרבות לסוויפ שיאפשר הרבה מנוחה, אלא גם הפציעה של ראסל ווסטברוק מאוקלהומה סיטי, שסיים את העונה. פתאום, כשהת'נדר מאבדים את אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם, נראה שדאנקן והספרס הופכים לפייבוריטים במערב.
הרבה דברים עומדים לזכות טימי. האיש - עם הרבה עזרה מגרג פופוביץ', שמודע לגוף שלו לא פחות ממנו - יודע מתי להאט, מתי לעבור לקרוז קונטרול ומתי להגביר קצב ולפתוח באש (עכשיו, למשל). הקבוצה שלו אמנם נשענת הרבה על יכולת היצירה של טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי שאינם ב-100 אחוז כושר, אבל גם נהנית מהרבה רגליים צעירות, כמו אלה של דני גרין וקוואי לאונרד.
והיא בעיקר נשענת על שיטה מסודרת, ועל המאמן הטוב בעולם כיום. אה, וכמעט שכחנו: העונה הזו מסתיימת בשנה אי-זוגית. האליפויות הקודמות של טימי היו ב-1999, 2003, 2005 ו-2007.
התחזית לתפוח האדמה: כמעט מוכן, אבל קצת שרוף – הפסד בגמר.
(ערן סורוקה)
מערכת היחסים של הישראלים עם גרמניה שאחרי השואה היא מערבולת של סתירות - גדושה באמוציות וריקה מרציונליות.
הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה לווה במחאה ציבורית סוערת; ישראלים רבים נשבעים שכף רגלם לא תדרוך בגרמניה אך לא מהססים לרכוש מוצר חשמלי מתוצרת אותה מדינה בדיוק (״שווה לכם להשקיע עוד קצת כסף״, ישכנע אותם המוכר בחנות, ״אצל החבר׳ה האלה אין חוכמות״); והרמטכ״ל בני גנץ התעקש שלא לנסוע ברכב גרמני, אף שצבאו מצויד בצוללות גרמניות.
גם הספורט הישראלי סובל מפיצול אישיות דומה. רלף קליין ספג חרפות וגידופים כשמונה לאמן את נבחרת גרמניה בכדורסל, אף על פי שהמאמן שהוביל את נבחרת הכדורגל שלנו למונדיאל היחיד בתולדותיה, עמנואל שפר, היה חניך בית הספר הגבוה למאמנים בקלן. במקביל, אנחנו נוהגים להתלונן על המנטליות הלבנטינית של השחקנים המקומיים, תוך הערצת המשמעת והסדר הגרמנים.
לפחות בתחום אחד לא הייתה התלבטות: אהדה. שכנענו את עצמנו שהגרמנים משחקים כדורגל בוקי, יעיל ומשעמם ומסרנו את לבנו לליברפול בשנות השמונים, למנצ׳סטר יונייטד בשנות התשעים ולברצלונה בעשור הראשון של המאה הנוכחית. לנבחרת שלהם בכלל לא היה סיכוי.
אלא שבשנים האחרונות קרה משהו מוזר: הגרמנים סירבו להיכנס לתבנית שיצקנו עבורם. הנבחרת שלהם, תחת יוגי לאב, שיחקה בהרפתקנות וגילתה תכונות לוזריות, רחמנא ליצלן, דורטמונד התגלתה כקבוצה הכי מרעננת באירופה ובאיירן נותנת את אחת העונות המרשימות בתולדות כדורגל הקבוצות וקרעה את הצורה ליקירתנו ברצלונה.
ואם זה לא מספיק, מי שבנה את אותה בארסה, פפ גווארדיולה האליל, האיש שהפוסטר שלו תחוי בחדריהם של ילדי ישראל, מונה לאמן את הבווארים היהירים החל מהעונה הבאה. איך יתמודדו הישראלים עם העובדה שהקבוצה הטובה בעולם היא מהמדינה שהם שונאים? ומי יודע מה סבא של בסטיאן שוויינשטייגר עשה בין השנים 1939 ל-1945, פרט לרעיית חזירים?
בקרב הזה, בין השכל (אחלה קבוצה) לבין הרגש (הנאצים יימח שמם וזכרם) צפוי הרגש לנצח בנוק אאוט. מישהו יטרח להעלות מתהום הנשייה התבטאויות פרו פלסטיניות של גווארדיולה, שידוע כלאומן קטאלוני, וגם ידידותו עם אחינועם ניני לא תושיע אותו. אפשר להירגע: בשנה הבאה נקלל שוב את באיירן ונקפיד לשבת מול המסך בחולצה של מסי. שכובסה במכונת כביסה גרמנית, כמובן.
הצפי: תפוח אדמה שרוף
(אודי הירש)
היא זקנה, חבולה ומושחתת, אבל עדיין גברת עם הרבה מאוד קלאסה. לפני שבע שנים חטפה יובנטוס את הסנוקרת שהגיעה לה בגלל התערבות גסה במינוי שופטים ונשלחה אחר כבוד לליגת המשנה.
קבוצות אחרות זה היה לבטח ממוטט ומעלים מהצמרת האירופית להרבה מאוד שנים (מישהו זוכר את מארסיי של ברנארד טאפי?). אבל ה"וקיה סניורה" קורצה מחומר אחר.
לאט אבל בטוח בופון ושות' טיפסו אל המקום שממנו סולקו בבושת פנים. כבר שנתיים שהם זוכים באליפות הסריה A' ומטילים צל כבד על היריבות השנואות ממילאנו, נאפולי ופירנצה. אבל כל זה רק חימום.
הדבר האמיתי אמור להגיע בעונה הבאה. חבורת השחקנים שליקט אנטוניו קונטה אמורה לקחת את יובנטוס אל הדבר האמיתי: גביע אירופה לאלופות. השנה הם נעצרו ברבע הגמר, נכנעו למכונה של באיירן מינכן אבל צברו ניסיון שהיה כל כך חסר למרבית שחקני השדה ברמות הגבוהות באמת. אז אל תתפלאו אם דווקא יובנטוס היא זו שתהייה התפוח האדמה הלוהט של הכדורגל האירופי בעונה הבאה.
הצפי: תפוח אדמה מוכן וטעים - יובה אלופת אירופה
(אלכס נירנבורג)
יום אחד זה יקרה. מישהו יעשה את זה ויקבל את ההחלטה. אני בטוח. יום אחד נזכה לראות פה שידור ספורט הגיוני ונורמלי.
אם יהיה יום אחד שנקבל בו ישועה, זה יהיה היום שבו נפסיק לשמוע קלישאות שרצות לנו מהטלוויזיה. היום שבו נקבל אינפורמציה שאנחנו לא יודעים, שיפסיקו להתלהם לנו מול העיניים ושאנשים נגועים באינטרסים לא יקבלו זמן מסך, אלא רק בפרסומות.
אבל עד שזה יקרה, בעיקר בגזרת ערוץ הספורט וצ'רלטון, אולי מישהו יצליח לגרום לנו לקבל קצת שידורי ספורט בחינם או יצר את צעדי האנשים שעושקים לנו מדי שבוע את הכדורגל הישראלי, ליגת העל ולאומית, ומשאירים לנו בעיקר פירורים (ותודה ללחץ הציבורי שהעביר את סיכום המחזור חזרה לספורט 5).
לא נהוג כאן לפרגן למתחרים, והרבה מאוד פעמים אתר one סופג ביקורות (בצדק) על ימין ועל שמאל. אבל אם יש משהו אחד שאותו אפשר לזקוף לזכותו, זאת המלחמה הבלתי מתפשרת לתת לצופים מלחמה שערה והבטחה שלראות כדורגל במדינתנו זה עדיין לא אבוד.
לאט לאט קונים שם ליגות לערוץ שמנסה להתרומם מהבינוניות ואני מקווה שביום מן הימים, תגיע השעה שנוכל לראת 90 דקות ישראליות בלי להוציא על זה תשלום על ערוצים מגוחכים. אח"כ נוכל להתחיל להתעסק ברמת השיח ושיפור אולפני הספורט, שנהיו בנאליים עם השנים (צפו בפרמייר ליג וב-NBA ותבינו איך עושים את זה נכון). אולי גם נתחיל לראות שני ערוצים שנותנים תוצרת נאותה, כי בינתיים, אף אחד מהם לא עושה את זה.
אז נכון, המאבק עוד ארוך וסביר להניח שעוד נראה את הכדורגל הישראלי בתשלום (מי צריך את גביע המדינה או את מחזורי הסיום בליגה), אבל עדיין, נדמה שבסופו של דבר, המאבק עדיין לא קם כי אי אפשר לארגן חרם צרכנים נאות. עד אז - תחכו בסבלנות שהאייפון יראה את התקציר באינטרנט.
הצפי: עדיין מוקדם מדי. תפוח אדמה מבאס
(אסף נחום)
"ניימאר הוא הג'סטין ביבר של הכדורגל. מבריק ביוטיוב, שתן של חתולים במציאות. אנשים צריכים להפסיק לבלבל את המוח. הוא לא באותה ספרה של הילד הזה מסי והבחור ההוא רונאלדו".
על הציטוט המלא נימוס הזה אחראי ג'ואי בארטון, קשר מארסיי והילד הרע של הכדורגל האנגלי. אלא שזה שיש לך פה ג'ורה, לא אומר בהכרח שמה שיוצא ממנו לא נכון. בארטון צייץ את מה שהרבה חושבים על הכישרון הגדול של ברזיל. אולי רק בלי הקטע על ההפרשות של החתולים.
ניימאר כבר בן 21, וכרגע הוא מצדיק את ההשוואות לפלה רק באספקט אחד: את שניהם לא ממש זכינו לראות משחקים. עם כל הכבוד ל-135 גולים במדי סנטוס, ולעוד 1.3 מיליון שערים בליגות עד גיל 14, מזמן הפסקנו לאכול את הסיפורים על ליגות הנערים במולדת הסמבה.
צריך ראיות חותכות לכאן או לכאן. האם מדובר ברוביניו מודרני, או שניימאר מסוגל להיכנס לנעליים התכליתיות של רומאריו אותו העריץ. האם זה עוד פנומן סוליסט או שהכרבולת מסוגלת להשתלב בתוך ארגון גדול, ולהפוך לבורג נוצץ במכונה אירופית. כל עוד הוא מתחבא בברזיל, לעולם לא נדע.
בגביע העולם ב-1994, רונאלדו (השמן) נכלל בסגל שזכה במונדיאל בארה"ב רק מטעמי ספיגת אווירה. בסיומו הוא הקשיב לעצת רומאריו ועזב את קרוזיירו לפ.ס.ו כשהוא בקושי בן 18 - לקח מהקולגה הוותיקה שעשה מעבר דומה רק בגיל 22. מהר מאוד הוא גם הפך לשחקן הטוב בעולם. ניימאר בינתיים נראה כמי שנהנה מדי מהמעמד האייקוני בכלכלה המתפתחת של ברזיל, שתארח את המונדיאל בקיץ הבא ואת גביע הקונפדרציות ביוני.
אין ספק שניימאר נוצץ ועשיר יותר מכל "השחקנים הטובים בעולם" שיצאו לפניו מברזיל, אבל ממש לא בטוח שהוא מסוגל לעמוד בפרמטר היחיד שבאמת מודד שם שחקן: הוספת כוכב לחולצה הצהובה.
הצפי: תפוח אדמה פושר
(עידן סגל)
ביורן בורג עשה את זה, אנדרה אגאסי עשה את זה, רוג׳ר פדרר עשה את זה ואפילו רפאל נדאל הצליח במשימה שעומדת כרגע בפני נובאק ג'וקוביץ׳ - לזכות ברולאן גארוס ולהשלים זכייה בכל ארבעת תארי הגרנד סלאם, על כל המשטחים.
זו משימה קשה, גם שחקנים גדולים כמו פיט סמפראס ובוריס בקר כשלו במשימה. אבל לסרבי יש מה שלהם לא היה - סגנון משחק שמתאים לכל סוגי המגרשים.
נולה יגיע לאליפות צרפת במצב הטוב ביותר מבחינתו - אחרי נצחון על נדאל במונטה קרלו, ששבר את שלטון היחיד של השור בטורניר, וכשהספרדי עדיין לא שיחק טורניר סלאם העונה. יריביו הנוספים, מארי ופדרר, יתקשו לעמוד בקצב.
הרגליים של רוג׳ר בן ה-32 אינן קלילות כבעבר ומארי מתקשה באופן מסורתי על החימר בצרפת. אם נולה ישחק כמו שהוא יודע ויעזר בלהט ובתשוקה שמאפיינים אותו הוא אמור לזכות בסלאם היחיד שחסר לו כדי להפוך לאחד הגדולים אי פעם.
לעומת זאת, הפסד יכול להותיר בו כוויה ושיהיה קשה לרפא אותה - כשרפא רק קרוב לשיאו ומארי עוד לא ממש פוגע על החימר, הפסד יכול להשפיע על שארית העונה שלו.
בשנה שעברה למשל הוא הפסיד בגמר הרולאן לנדאל ואחר כך פספס בווימבלדון ובפלאשינג מדו. לכן דווקא עכשיו, הוא יכול בעזרת זכיה בצרפת להשתלט על הסבב כפי שעשה פדרר בשנותיו הטובות, ולהשאיר את האחרים מאחור.
הצפי: מוכן, לוהט, זוכה!
(גיא שחר)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם