נוער הגבעות: לקראת הדרבי הישראלי ב-NBA
לפני שמונה שנים עמרי כספי וגל מקל הובילו את קבוצת הנוער של מכבי ת"א לאליפות. עכשיו הם ייפגשו בטקסס, ראש בראש, כשחקני NBA יוסטון ודאלאס, יש לנו דרבי
בעולם של כדורסלנים צעירים, זו הבמה המרכזית להפגין נוכחות. להכנס לפנקסים שיום אחד עשויים להכריע מי יוזמן לפתח את הקריירה בברצלונה, דיוק או קליפרס, ומי ייצא לטיול של שמונה חודשים בהודו ובסיומו יראה כדורסל רק בטלביזיה.
את המחצית הראשונה הצוות הישראלי לא ישכח. (גם לא את השניה). מדברים שם על אחת ההופעות הגדולות בקריירה של גל מקל. משהו כמו 27 נקודות עד ההפסקה. ישראל גם הובילה, כולם היו מאוד מרוצים, ובכל זאת נתון אחד נוסף תפס את העין. עומרי כספי, שותפו של מקל להנהגה, לא נגע בכדור.
עדי ראיה מדווחים על מחצית שניה כמעט הזויה. כספי היה בכל מקום. קפץ בטירוף לכל ריבאונד, ועף איתו למתפרצות. רץ ראשון לקבל את הכדור בתחילת כל התקפה, רגע לפני שמישהו ימסור בטעות למקל (להלן הרכז). ובעיקר אסף נקודות והרג את הספרדים. מקל נעלם. אם תרצו, הועלם.
היום הכל בסדר גמור. עומרי אפילו היה זה ששידך הקיץ בין גל לבין מרק ת'ורפ, המאמן האישי שליווה אותו בדרכו לליגה של הילדים הגדולים. אבל בימים ההם אהבה גדולה לא היתה שם. יתכן שככה זה עובד, כששני הישראלים שיפגשו כעבור שבע שנים ב NBA גדלים באותו מחזור. לא רק בנבחרות הצעירות, אלא באותה חמישיה בקבוצת הנוער של מכבי ת"א. אגב, נתון שמעט מועדוני נוער, בטח מחוץ לארצות הברית, יכולים לנופף בו.
אלי קנטי, האיש שחיבר בניהם במכבי, משוכנע שמתיחויות בין טייקונים, כולל המקרים בהם נדרש לעבור עם צינור ולכבות שריפות, לא רק שהן טבעיות, מבחינתו הן היו סימן דווקא לדברים טובים. לתכונות, שאולי יותר מעוד סנטימטר בניתור, הביאו שני ילדים מהאולם בגימנסיה הרצליה למדיסון סקוור גארדן.
"טבעי", הוא אומר "ששחקנים, בוודאי בגילאים הצעירים, נלחמים על ההובלה. על תשומת הלב, על המקום שלהם בקבוצה. התפקיד שלך כמאמן, זה להנמיך את האש ולתעל את האנרגיות למקומות הנכונים. לדאוג שכל אחד יקבל את הבמה שלו, ולכוון אותם אל פסגת ההר, שלא אחד על חשבון השני.
להגיד שתמיד זה הלך חלק? ברור שלא. אבל אם הכל היה עובר חלק בין שני סופרסטרים כל כך כשרוניים, זה היה סימן בעייתי. סימן שמישהו מהם מוותר, נלחם פחות, או לא מרגיש את עצמו שווה מעמד.
"בסך הכל המלחמות היו במינונים סבירים בהתחשב בגילם הצעיר. ברמה המקצועית היתה בניהם הערכה אחד לשני. תחרותיות היא חלק מהעסק. רואים גם ברמות הכי גבוהות ב NBA, שחקנים יכולים לקלל, ולהשמיץ להעליב אחד את השני מחוץ למגרש. ואז טים דאנקן ולברון ג'יימס מתחבקים חמש דקות רצוף בסיום משחק האליפות. מי שניסה לקחת את הסיפור בין עומרי לגל למקומות לא טובים, פשוט לא הבין את הסיטואציה. זה כמו אצן למאה מטר. הוא ירוץ הרבה יותר מהר אם יהיו לידו אצנים טובים. תחרות מקדמת ספורטאים".
לטווח ארוך, עובדה, התיאוריות עבדו. במיידי קצת פחות. לפחות לא בגזרת נבחרת הנוער, שאת אותו מחזור משובח סיימה רק במקום ה 11 באליפות אירופה. מיקום שבאותם ימים עוד נתפס כאכזבה כואבת. לא מעט מהבעיות יוחסו לקרבות השליטה הפנימיים בתוך ראש החץ המשלוש, שכלל גם את שון דניאל (שהצטרף למכבי בשנה בה כספי עזב).
דיברו על מלחמות אגו בלתי נגמרות. על התחשבנויות פנימיות במשחקים, על מאמן הנבחרת, ארז ביטמן, שלא הצליח לנווט בין הכוכבים על המגרש, ועל שחקנים שהולכים לחדר האוכל בשני מחנות. צוות כספי, וצוות מקל-דניאל.
כנראה שהאוהד הממוצע זוכר את קנטי בעיקר כמאמן שאיבד עם מכבי תל אביב את האליפות לגליל ב-93'. עונה אותה פתח כעוזרו של יעקב אדלר ונבחרת החלומות המפוקפקת. אדלר עזב את הענף. קנטי נשאר.
הוא לא התבייש לעבוד גם עם צעירים. בין היתר, עודד קטש. שידוך שמעלה את המאזן שלו עם הישראלים שהשיגו חוזים ב-NBA ל-3 מ-3. גם אם הוא הראשון שיודה שאי אפשר לדבר על שיטה, ואין עליו נוסחת פלא שיודעת לייצר שחקני על. ועדיין, כשכבר מגיע המזל ועוברים אצלך החומרים המתאימים, צריך לדעת מה לעשות אתם.
ב-2003 הוא חזר לקדנציה שניה במחלקת הנוער של מכבי. עומרי כספי כבר היה בקבוצה. רכז לא היה לו, אבל הוא זכר שראה פעם במשחק נערים ילד מוכשר ברמת השרון. הילד אמנם היה אוהד הפועל שרוף, אבל חמוש במנהל האדמיניסטרטיבי של מחלקת הנוער, הם קפצו לשיחה. סצינה שמזכירה קצת את הסרטים על גיוס שחקני תיכון למכללות.
"אתה משווק את עצמך", הוא משחזר, "והשחקן ואבא שלו שואלים שאלות. אתה מספר מה אתה צריך, ובמה אתה מאמין. והם רוצים לדעת מי עוד ברשימת הרכש, איזה תפקיד מייעדים לנער, מי יעבוד איתו ומה אפשרויות הקידום. לגיטימי. אתה לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותך, וזו החלטה מאוד חשובה".
אז מה הבטחת?
"לא הבטחתי. מבחינתי הבטחה היא חוזה מחייב, ובספורט אי אפשר להתחייב על דברים מראש. אבל כן הסברתי לו שאני מאוד רוצה אותו, מאמין בו, ומתכוון לבנות עליו כשחקן מוביל".
כספי, כאמור, הגיע שנה קודם. שניהם בני אותו מחזור, אבל את עומרי הקפיצו כיתה בערך מהקט סל. כל הקריירה הוא שיחק עם שנתונים גדולים ממנו, ובנוער כבר היה פרוייקט מסומן. עד כדי כך, שיש הטוענים כי חוסר הכימיה הבולטת, בהגדרה עדינה, בין נער הפלא לבין מאמנו בעונת הנוער הראשונה, ויקטור סקורניק, הובילה לפרידה בין מכבי למאמן.
אחרי עונה משותפת בנוער, כספי נשלח לסטאז' בבוגרים. פרט לשניהם, איש מאותו סגל לא תקע יתדות בענף. דניאל גור אריה מנס ציונה, הוא היחיד ששרד בליגת העל. עומר זמיר, קלעי משובח שהיה מעין צלע שלישית בהובלת אותה קבוצה, שיחק בעיקר בליגות הנמוכות והגיע עד 'הפועל עודפים'. קבוצת המשנה המיתולוגית, שייסדו אוהדי הפועל אוסישקין.
"זו היתה עונה רגילה לגמרי", משחזר זמיר, היום סטודנט למנהל עסקים, והורג את הסיכוי לסרט הוליוודי דביק. מסביר שכן, היה סגל מוכשר, אבל באותם ימים אף אחד לא הרגיש שקורה שם משהו נדיר. "תמיד לקחנו אליפויות. לא היינו מגה כוכבים, אלא טיפה מעל כולם. לקחנו אליפות נגד ירושלים במשחק צמוד. אם היינו כאלה כרישים, היינו מנצחים בשלושים. הפסדנו גביע להפועל, וזה היה הדרבי הראשון שהפסדנו בחיים".
אם כבר מישהו סומן, כאמור, זה היה רק כספי. גם במקרה שלו, לא דיברו אז על גגות לקובי בראיינט. "היה ברור שעומרי יגיע לבוגרים, אבל לא הרגשנו שמסתובב איתנו שחקן NBA.
הוא היה יותר גדול פיזית ויותר חזק מכולם. לא היה עוד מישהו כזה בליגה לנוער. מקל אף פעם לא היה סקורר. תן לו לסדר לאחרים. בנתונים נטו, הוא לא עלה על האחרים בכלום. לא בגובה, לא בגודל. לא קליעה. הוא כן היה חזק כבר אז. אף פעם לא ראיתי גארד כל כך חזק. כשהוא החזיק אותך בהגנה, לא יכולת לזוז. שומר מדהים, וראיית משחק נפלאה. זהו. מעבר לזה, הוא הגיע לאן שהגיע רק בזכות עבודה קשה".
מכבי, כמועדון, השקיעה בשני הטלנטים לא מעט. היחס היה אחר, אבל לטענת זמיר, זה לא קרה בהכרח בגלל עוצמת הכישרון. השקיעו בעומרי יותר, אבל לא כי הוא היה כספי, אלא כי הוא בא מיבנה, וככה עובדים במכבי תמיד. בשחקן רכש משקיעים יותר. אתה צריך נעליים, באימון הבא תקבל. שחקן בית יקבל עוד חודש.
אם גדלת במערכת אתה שייך להם. מה תעשה. אם יתייחסו לעומרי כמו ביבנה, למה שיבוא? אותו דבר היה עם גל. היינו שלושה ילדים מרמת אביב. לאף אחד לא היה רישיון, ולמקל מכבי מימנו מוניות לאימונים. אנחנו הגענו איתו, במוניות שלו. וכשהוא לא בא לאימון, היינו צריכים להסתדר לבד".
לפני הצבא זמיר עוד הספיק להצטרף לבוגרים של פיני גרשון, אבל הרומן התפוצץ מהר. לא עניין אותו לחלק מגבות למאייסאו באסטון, כמו שהוא מגדיר את התפקיד שקיבל כשחקן שעולה מהנוער.
אומרים שלילד שהרגיש כוכב בנוער קשה להתרגל. שלא עניין אותו לשבת בקצה הספסל ולהרגיש מסכן. הוא גם מודה שברמת המחוייבות, כדורסל אף פעם לא היה כל חייו. אחרי תקופה קצרה, הבין שלא סופרים אותו ופשוט הפסיק להגיע לאימונים. מכבי לא מאוד התעניינו.
משם הקריירה כבר לא המריאה. או בשפתו: "לא אגיד שבגלל זה לא הגעתי ל-NBA, אבל להתברג בקבוצת ליגת על בוודאי יכולתי. לקחתי כמה החלטות מאוד לא טובות בקריירה. ומשלמים על זה עכשיו".
אל הצד המנטלי, והשפעתו על מימוש הפוטנציאל, גם קנטי מתחבר. "לא הייתי צריך להיות מאבחן מיקרוסקופי כדי להבין שגם עומרי וגם גל יגיעו רחוק. אני ראיתי את זה, וכולם ראו את זה.
"כמובן שצריך כישרון, אבל לדעתי חלק עצום בהתפתחות שלהם היה חוסן מנטלי יוצא דופן, שבלט אצלם כבר כילדים. הם מאוד שונים, לכל אחד אופי משלו, אבל בהתייחסות ובדרך העבודה היה בניהם המון דימיון. יש כשרונות גדולים שלא יוצא מהם כלום. עומרי וגל היו ילדים מקצוענים.
"רואים את זה גם בהתנהלות שלהם היום. בקבלת ההחלטות, בבחירות שהם עושים. תראה את עומרי, אחרי שנתיים פחות טובות. המון אנשים היו אומרים 'עשיתי מספיק, ועכשיו אפשר לחזור לאירופה, להיות כוכב ולהרוויח יותר כסף'. אבל הוא ממשיך להאמין בעצמו ומוכן להקריב כדי להשאר ברמות האלה".
את ההודעה על החוזה של מקל בדאלאס קנטי קיבל מעודד קטש. סוג של סגירת מעגל. קטש הקפיד תמיד לחלק למאמן מהנוער קרדיט גדול על התרומה לקריירה. עשרים שנה אחרי, מקל שומר קרדיט דומה לקטש המאמן מהגליל. אגב, הם נפגשו הרבה קודם. קנטי נהג להביא את קטש לאימוני הנוער של מקל וכספי, למעין מיני כיתות אומן.
"כשהתפרסמו הידיעות על גל הייתי במכונית. עודד התקשר, ואמר לי: 'וואלה, גידלת מפלצת'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. 'מפלצת' נתפס לי ברגע הראשון כדבר שלילי. ואז הוא אומר לי: 'הילד שלך חתם ב NBA'.
"הרגשתי צמרמורת. לא כי אני יכול להגיד שזה בזכותי. אימנתי אותם, ואם במקרה הייתי שותף בדרך, ויכולתי לתרום משהו לאורך המסע זה נהדר. אני מאמין שמשהו תרמתי, אבל זו לא הסיבה.
"סימסתי לגל מיד שאני גאה בו ומאושר בשבילו. ברור שזה מרגש ונותן סיפוק ששחקנים שעבדת אתם מגיעים כל כך רחוק, אבל גם אם לא הייתי מאמן אותם הייתי מאושר בשבילם. בשביל הכדורסל הישראלי בכלל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם