תן ולך: עשר תחנות בולטות במורשת דייויד סטרן הפורש
דייויד סטרן מסיים בשבת 30 שנות כהונה כקומישינר של ה-NBA. קבלו עשרה אירועים שיזכרו מהמנהיג ששינה את הליגה הטובה בעולם
בהגרלה הראשונה סטרן, כבר אז עם מאפיר קצר ומטופח ועם משקפיים גדולים, הושיט יד לתוך המיכל בו התערבבו מעטפות עצומות, לא ממש פשפש ושלף את זו של הניקס. הפרס המובטח היה סנטר ג'ורג'טאון פטריק יואינג.
השילוב בין המועדון מניו יורק, שהיה זקוק נואשות למושיע, והמושיע שנמצא בהישג יד, היה קל מדי. תיאוריות הקונספירציה למה היה שם מגוונות, והפופולרית ביותר: המעטפה של הניקס הוקפאה כך שסטרן ירגיש במה לבחור בלי להתבלבל מול המצלמות.
"אם רוצים להגיד שהיתה רמאות בלוטרי, אין בעיה, כול עוד יכתבו את השם שלנו כמו שצריך. זה אומר שמתעניינים בנו, וזה נהדר", אמר סטרן ל"לוס אנג'לס טיימס". בדראפט 1985 התגלתה התרמית האמיתית של הלוטרי: השחקן הטוב ביותר התחבא דווקא בבחירה 13, שם הלך קארל מלון ליוטה.
במסיבת העיתונאים ב-7 בנובמבר 1991 הודיע מג'יק ג'ונסון, אולי השחקן האהוב והאהוד בליגה, על פרישה לאחר שנתגלה בדמו נגיף ה-HIV. סטרן היה שם על הבמה, לשמאלו של השחקן, במרכז הפריים. מספיק מבט על מגזין "ספורטס אילוסטרייטד“ מלפני 22 נובמברים כדי להבין את גודל ההודעה.
28 עמודים עסקו במג‘יק, כולל טקסט ארוך של הכדורסלן עצמו, וחשפו את הבלבול שהיה קיים בין הנגיף למחלת האיידס, בין סטרייטים לגאים, בין ספורטאים לאנשים חולים, בין מוות להמשך החיים. בלבול שמג‘יק והפעולות הנחרצות של הליגה עזרו להבהיר.
לקראת פרישה אמר סטרן שהרגע הגדול בתפקיד היה כשהעניק למג‘יק את גביע ה-MVP של אולסטאר 1992 כמה חודשים לאחר ההודעה. סטרן שנא לראות את השחקנים פוגעים בתדמית של הליגה, במקרה הזה הליגה עזרה לשקם תדמית של ציבור שלם.
לחוץ לטבעת: הדרים טים בברצלונה
הרעיון המקורי, לפי ג'ק מקולום בספר שלו על הדרים טים, היה בכלל של בורה סטנקוביץ' היוגוסלבי. סטרן היה מספיק נבון כדי לא לעמוד בדרכה של הברקה. אפשר היה להעדיף את שאקיל אוניל על פני כריסטיאן לייטנר, ובעולם מושלם גם אייזיה תומאס היה מוצא מקום בסגל, אבל קשה להתווכח על ההשפעה של קבוצת הכדורסל הגדולה ביותר שהורכבה. זו לא רק החזרת הגאווה לכדורסל האמריקאי אחרי מדליית הארד בסיאול 1988, אלא קבלת כרטיס הכניסה לעולם.
בברים של ברצלונה מדברים על האביר "סר צ'רלס" שהעביר לילות בלתי נשכחים בקיץ 1992 מאז ה-NBA הפכה לקרובה מתמיד. 21 שחקנים בינלאומיים שיחקו בליגה בתקופת הדרים טים, והעונה קפצנו ל-92. המשחקים משודרים לכל הגלובוס בכל פלטפורמה, ביחד עם החולצות, הגופיות והמוצרים הנלווים.
סטרן הגדיר את האירועים ב-19 בנובמבר 2004 כחוויה הקשה ביותר בקריירה. ברגע אחד ג'רמיין אוניל, סטיבן ג'קסון ויותר מכולם רון ארטסט החזירו את הליגה עשור לאחור, לימים בה השחקנים נתפשו על ידי יותר מדי אוהדים לבנים כבריונים שחורים גדולים ומאיימים.
כמעט עשר שנים לאחר אותו לילה, אפשר עדיין לדקלם את ההתרחשויות: האלופה הטרייה דטרויט מארחת את הטוענת לכתר והצ'ילבה אינדיאנה לקרב חפירות ידוע מראש. ארטסט ובן וואלאס מתעמתים מתחת לסל; מטא נשכב על ספסל המזכירות; בירה נזרקת מהיציע; שחקנים עולים ליציע; אגרופים מתעופפים, הגבולות נפרצים.
תשעה שחקנים הושעו ליותר מ-140 משחקים בסך הכל, כולל 73 משחקים בחוץ לארטסט.
ההשעייה עלתה לרון כחמישה מיליון דולר, שזה יותר מהמשכורת השנתית של השחקן היקר ביותר בפייסרס שהעפילה לגמר המזרח עשור מוקדם יותר. הקפיצה בשכר, זה הדבר שסטרן היה מעדיף שיזכרו מהקדנציה שלו, לא הקפיצה ליציע.
בשנים הראשונות התמקד סטרן בעניינים הדחופים שהשפיעו על התדמית של הליגה. מדיניות הסמים שהנהיג ב-1983 היא עדיין המודל לליגות המקצועניות בארה•ב. אבל המשך הפיקוח על התדמית התקבל מעט פחות בקלות.
מגבלות גיל וחוזים לרוקיס שומרים על איכות הליגה ומגינים עליה ממקרים כמו אדי קארי, שהצטרף מוקדם מדי, או ג'ים ג'קסון, שהחמיץ את מרבית עונת הרוקי שלו בדאלאס ב-1992 בגלל ויכוח על חוזה. עם הכללים האלה השחקנים למדו לחיות, כשהוא נכנס להם לכיסים ולכפתורים המצב היה שונה.
באוקטובר 2005 החליט סטרן שהשחקנים חייבים להופיע בכל מסגרת רשמית בבגדים ייצוגיים. הוא שינה את הליגה. הטאלנטים הם שחורים ברובם, התרבות היפ הופ, המודל אלן אייברסון. שחקנים טענו שההחלטה גזענית, שמעלימים אופנה שחורה למען הקהל הלבן. אייברסון כינה את קוד הלבוש מזויף. שיגיד את זה לחייט של דוויין ווייד או לספק הפיג‘מות של ראסל ווסטברוק.
חזיז ורעם: סיאטל שלום
בשנת 2088 החליפה סיאטל את הסופרסוניקס ב"סוניקסגייט." אחרי שהבעלים, הווארד שולץ, הבין שלא ישכנע את פרנסי העיר סיאטל לממן לו אולם מודרני במקום האולם החדש יחסית בו שיחקה הקבוצה, הוא מכר אותה לקבוצת משקיעים מאוקלהומה סיטי בראשות קליי בנט.
מכאן הדברים רק הופכים למכוערים. אוהדי הסוניקס טוענים כי בנט, חבר של סטרן, התכוון מההתחלה להעביר את הקבוצה לאוקלהומה, ושסטרן עמד מהצד. יש אפילו אי-מיילים מרשיעים. המשך הסירוב מצד העיר לממן אולם לבעלים עשירים הביא לסיומן של 41 שנות סוניקס, והקבוצה על הקווין דוראנט שבה הפכה לאוקלהומה סיטי ת'אנדר. הקומישינר ממשיך לטעון שהוא מנסה להביא לסיאטל קבוצה חדשה, וניסיון בשנה שעברה לעשות את המהלך עם הקינגס נכשל.
בסיאטל המילים "דייויד סטרן" נחשבות להוצאת דיבה. ב"פוסט אינטליג'נטר" המקומי דיווחו באוקטובר 2012: "הקומישינר של ה-NBA דייויד סטרן, האויב מספר 1 של הסוניקס, יפרוש ב-2014.
הקומישינר הוכיח שכשהוא רוצה, הוא יכול להעלים מצבים מביכים ולהמשיך הלאה (מישהו זוכר את הכדור הסינתטי מ-2006 ששרד לא יותר משלושה חודשים? כן? לא? שלום). אין מצב מביך יותר מאשר השופט המושחת טים דונאגי.
ב-2008 נשפט דונאגי ל-15 חודשי מאסר על חלקו בהימורים בלתי חוקיים על משחקים בליגה. פרשה שאיימה על היושרה של הליגה ועל עתידה נעלמה מהר מאוד, טואטאה הצדה והושתקה. סטרן הזדרז להכריז כי דונאגי הוא סורר ונוכל, ושאינו מייצג את שאר שופטי הליגה. האישיות הלא אמינה של דונאגי עזרה לעולם להתעלם גם מטיפים ספציפיים שנתן.
כל מי שחשד בכשרות התוצאה במשחק 6 בגמר המערב ב-2002 בין הלייקרס לקינגס קיבל אישור משופט שהיה שם, אבל כלום לא נעשה. מאז דונאגי ממשיך לדבר, לספר על הצדדים האפורים של ה-NBA ואף אחד לא מקשיב.
במקרים מועטים, האסטרטגיה של סטרן לבנות את ה-NBA כליגה של כוכבים הפכה לבדיחה. כך ב-1985 כשקנס את מייקל ג‘ורדן בכל פעם ששיחק באייר ג‘ורדן הראשונות - יצירת מופת באדום ושחור - בגלל הפרה
של קוד הלבוש, ותרם ליצירת מותג נעלי הספורט החזק בעולם.
25 שנה אחר כך, ביולי 2010, אגו של כוכב השתלט על הבמה כולה. לברון ג‘יימס אסף את ESPN ומיליוני צופים בארה"ב וברחבי העולם, ובספיישל טלוויזיוני חשף היכן ישחק בעונה הבאה. "אני לוקח את הכשרון שלי לחוף הדרומי" הוא המשפט המושלם למופע ראווה שהיה מגלומני כמו שהיה מגוחך.
שתי אליפויות (לפחות) אחר כך, נראה שמקצועית ההחלטה של לברון היתה נכונה, אבל תדמיתית תמיד יזכרו לקינג ג‘יימס את "ההחלטה“. סטרן מיהר להגן על עצם זכות הבחירה של מספר 23 של קליבלנד להפוך למספר 6 במיאמי, הוא פשוט היה בהלם, כמו כולם, מהדרך. "העצה שקיבל לברון היתה גרועה", אמר הקומישינר על הספיישל, שהוא עדיין אחד מרגעי הביזאר הגדולים של ספורט בטלוויזיה.
ועד עולם: סכסוכי העבודה
יזכרו לסטרן את שתי ההשבתות הגדולות ב-1998 וב-2011 ואת ההשבתות שלא עצרו משחקים ב-1995 וב-1996, ההשבתה של 1998 סימנה את תחילת החיים אחרי ג'ורדן ושם סטרן עוד יצא מנצח. 32 משחקים פחות על הלוח, אבל לפחות הפך את מבנה השכר בליגה לשפוי.
ההשבתה של 2011 כבר פגעה בקומישינר. העונה ירדה ל-66 משחקים ובשביל מה? כדי שהבעלים יקבלו חלק גדול יותר מעוגה צומחת על חשבון השחקנים. שוב עלה ריח של גזענות, והיוהרה של סטרן לא עזרה. לפני משחק האולסטאר ב-2011 הוא איים שהוא יודע איפה קבורות הגופות בליגה ושלא יתעסקו איתו.
בזמן ההשבתה השוו אותו חלק מראשי ארגון השחקנים וגם עיתונאים שחורים לנוגש עבדים, עם כל המשמעות ההיסטורית של האמירה. כוכבי עבר כמו מג'יק וביל ראסל מיד התייצבו לצד הבוס. את הכסף שלהם הם כבר הרוויחו.
ההחלטה של הליגה בשנת 2010 לרכוש את ניו אורלינס הורנטס ולנהל את המועדון שינתה את פני הכדורסל בלוס אנג'לס. שנה לאחר מכן כריס פול דרש טרייד, והעמיד במבחן את הליגה שרק יצאה מסכסוך עבודה.
הלייקרס בנו עבורו עסקה משולשת, בה ההורנטס יקבלו שחקנים בינוניים ובחירות דראפט. על פאו גאסול הם שילמו פחות. הבעלים לא אהבו את הדיל, ולא את המסר שהוא יעביר: שגם בהסכם העבודה החדש הקבוצות הגדולות אוכלות את הקטנות. הם דחו את העסקה וסטרן נימק זאת בשיקולי כדורסל.
בסופו של דבר הקליפרס, שהציעו טרייד שסבב סביב אריק גורדון, זכו בפרס. כי גם בעיר השנייה בגודלה בארה"ב, הקבוצה של דונלד סטרלינג מעולם לא היתה' שוק גדול. "השאלה מעולם לא היתה איזו עסקה עדיפה. מה שעומד על הפרק הוא היושרה של הליגה", הסביר הבעלים של דאלאס מרק קיובן את כל הבעיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם