איך הפכה באיירן מינכן לקבוצה הטובה בעולם?
היא זכתה באליפות גרמניה שבעה מחזורים לפני סוף העונה, ובעזרת המאמן הספרדי פפ גווארדיולה היא גם למדה לשחק כדורגל יפה כמו היריבה המושבעת ברצלונה: כך הפכה באיירן מינכן לקבוצה הטובה ביותר בעולם

היו שחשבו שאולי זו תהיה צ’לסי, של האוליגרך רומן אברמוביץ’, או מנצ’סטר סיטי, הנשלטת בידי הכסף הערבי. אבל גווארדיולה הרים כמה גבות כשהחליט לבחור מכולן דווקא בבאיירן מינכן.
היום, אחרי פחות משנה בתפקיד, אין כבר ספקות: אלופת אירופה באיירן מינכן היא כנראה קבוצת הכדורגל הטובה בעולם. לא מזמן נשפט יו”ר הקבוצה אולי הנס למאסר במשך שלוש שנים וחצי בעקבות עבירות מס. גארי ליניקר, פרשן כדורגל בריטי שנון, התבדח ואמר שעד שהנס ישתחרר לא בטוח שהקבוצה הזו תפסיד: מכונת המלחמה שבנה גווארדיולה דורסת כל מה שזז. רק השבוע היא זכתה באליפות גרמניה, שבעה משחקים לפני סוף העונה.
גם אם אתם לא מבינים בכדורגל, שימו לב למספרים המפלצתיים: 25 ניצחונות ליגה, שתי תוצאות תיקו, אפס הפסדים. באיירן הבקיעה 79 שערים וספגה רק 13. היא עקפה את דורטמונד שבמקום השני ב־25 נקודות, ולא רואה אותה גם בעזרת טלסקופ.
כך גם ברשתות החברתיות: עמוד הפייסבוק הרשמי של הקבוצה כולל 13.7 מיליון לייקים (קפיצה של פי 13 מלפני שנתיים), ובאתר האינטרנט יש 120 מיליון הקלקות מדי חודש. יותר ממיליון אוהדים רשומים רק באסיה, ויש 224 אלף חברי מועדון.
אבל מה שהכי מפחיד במירוץ החימוש הגרמני הוא שכל המועדונים הגדולים נושאים אחריהם גירעונות ענק, חיים בתוך בועת עושר מזויפת, ואילו באיירן מינכן הוא מועדון בריא כלכלית שהולך ומתחזק מדי שנה. את עונת 2012/13 הוא סיים ברווח תפעולי של 95.6 מיליון אירו, במחזור כספי של 432 מיליון אירו. “זו רק שאלה של זמן עד שנהיה בוודאות המועדון הגדול ביותר”, אמר אז אולי הנס, הנשיא היוצא.

ההיסטוריה של מועדון הכדורגל הגרמני באיירן מינכן מתחילה בראשית המאה העשרים, הרבה לפני מלחמת העולם השנייה. שניים מ־17 האבות המייסדים של הקבוצה היו יהודים: איש העסקים יוזף פולאק והפסל בנו אלקן, יליד דורטמונד, שבזמן השלטון הנאצי נאלץ לנדוד ללונדון. הוא אחראי לעיצובו של אחד המונומנטים הישראליים המוכרים ביותר: פסל המנורה בגן הוורדים, מול משכן הכנסת.
הגרמנים כינו את באיירן מינכן “המועדון היהודי”, וזאת כי רבים ממנהליה ומאמניה במשך השנים היו יהודים. כזה היה למשל אוטו אלבר ביר, סוחר טקסטיל אמיד ממינכן, ששימש אחראי על מחלקת הנוער במועדון. הנאצים כפו על באיירן לגרשו כחלק מהמדיניות, וב־1941 נרצחו הוא ומשפחתו בגטו קובנה בליטא. על ריצ’רד קון, המאמן היהודי שאימן את הקבוצה בתחילת שנות ה־30, נכתב בספרי ההיסטוריה שאין מאמן שהשאיר רושם כמוהו בבאיירן. הוא היה אחראי על הכושר, מסאז’יסט, מאמן ומנהל.
אבל יותר מכל היה זה קורט לנדאואר, יהודי שמשפחתו עסקה בתחום האופנה, שהניף מגן דוד במועדון. לנדאואר נבחר לנשיא באיירן ב־1913, וההיסטוריון דיטריך שולץ מרמלינג כתב עליו שחזונו הפך לכוח בתולדות הכדורגל הגרמני. הוא בנה מועדון חזק ויציב, אבל ב־1933, כשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון, נאלץ לעזוב את מפעל חייו.
בנובמבר 1938, אחרי ליל הבדולח, הגיע למחנה הריכוז דכאו הסמוך למינכן. העובדה שהשתתף במלחמת העולם הראשונה סייעה לו להשיג שחרור מוקדם אחרי 33 ימים. הוא הספיק להימלט לשווייץ, אבל גורל אחיו ואחיותיו לא היה דומה. לנדאואר נשאר הרחק מעבר לגבול בימי המלחמה, וב־1943 זכה לעדנה: באיירן הגיעה למשחק ידידות בציריך נגד נבחרת שווייץ, ולנדאואר ישב ביציע כשלא רחוק ממנו עומדים אנשי גסטאפו, שביקשו להבהיר לשחקנים שלא ייצרו קשר עם נשיאם לשעבר.
לא עזרו לנאצים האיומים המפורשים ומיד בתום המשחק רצו לעבר היציע כל שחקני הקבוצה כדי לברך את לנדאואר. כשהסתיימה המלחמה חזר לנדאואר למינכן ונבחר שוב לנשיא המועדון. הוא שימש בתפקיד עד 1951, ונפטר עשר שנים לאחר מכן, בגיל 77.
במשך שנים הסתירה הקבוצה את הקשר היהודי למועדון, אולי בגלל התעניינות נסיכות קטאר ברכישת הקבוצה, אולם בשנים האחרונות החליטה באיירן לתת לעבר היהודי שלה משמעות עם חותמת: באוקטובר הוכתר לנדאואר לנשיא הכבוד של המועדון, בטקס מכובד בנוכחות אנשי הקהילה היהודית ואחיינו אורי סיגל. התואר ניתן עד היום רק לשני אנשים. “הוא חווה דברים שרבים לצערנו חוו באותם ימים”, אמר מנכ”ל המועדון, קרל היינץ רומיניגה. “אנחנו חייבים לעשות הכל כדי שזמנים כאלה לא יחזרו”.
באיירן אף תרמה מגרש כדורגל למועדון היהודי מכבי מינכן, שנקרא על שמו של הנשיא לשעבר. אבל המחווה המרגשת ביותר הגיעה דווקא מהיציעים של האוהדים השרופים, שהניפו בשנה שעברה שלט גדול ועליו נכתב: “באיירן הייתה חייו. שום דבר ואף אחד לא יכולים לשנות את זה”. חודש לפני כן, כשמלאו 75 שנים בדיוק לליל הבדולח, הניפו האוהדים שלט דומה: “אחרי כל כך הרבה שנים, שום דבר ואף אחד לא נשכח”.

הזיכרון מלווה את המועדון הזה עשרות שנים: הפנים המרכזיות בבאיירן הם תמיד שחקני עבר משמעותיים לאורך ההיסטוריה. בשדרה המנהלת אפשר למצוא את פרנץ בקנבאואר, את המנכ”ל קרל היינץ רומיניגה ואת אולי הנס, לשעבר יו”ר המועדון, שעיצב את פניו משנות ה־70.
באיירן הבינה בתקופת הנס שלא תוכל להתחרות בכסף העצום שמתגלגל באנגליה ובספרד, ושהיא חייבת ליצור מודל כלכלי מצליח. מנהלי המועדון סיירו ברחבי העולם, פתחו מחברת ולמדו מהטובים ביותר. הם הגיעו למנצ’סטר יונייטד כדי ללמוד על תעשיית המזכרות שמכניסה שם מיליונים מדי שנה, קפצו לשיקגו כדי להבין איך מייקל ג’ורדן הפך למותג מנצח וקינחו באמסטרדם, בקבוצת אייאקס, שבנתה אקדמיה לשחקנים צעירים תוצרת בית.
האקדמיה של באיירן מינכן נחשבת ב־2014 לבית ספר מצליח, מפחיד בממדיו. את תלמידיה מקדם המוטו: “חינוך שחקנים צעירים כדי שבאיירן תוכל לשמור על מעמדה העולמי, במילניום הזה”.
למועדון סוללת מגלי כישרונות הפרושה בכל העולם. 500 שחקנים צעירים ממדינות כמו מצרים, סלובניה ואוסטרליה נבחרו בקפידה והגיעו לימי המבחן, שבהם הם מצוותים למשחקונים קצרים. 165 מהם מגיעים למחלקת הנוער. הם מתגוררים בבניין מפואר, מטפלת בהם אם בית, ובחזרה מהלימודים מחכים להם שמונה מורים שעוזרים בשיעורי הבית, אבל הדגש הגדול הוא על מציאת הכדורגלן שבסוף ההכשרה יגיע לקבוצה הבוגרת.
כך מצאו את בסטיאן שויינשטייגר. הוא הגיע לאקדמיה מקולברמור, באזור האלפים שבגרמניה, מרחק של שבעים קילומטרים ממינכן. אותה עיירה, שבה פחות מ־20 אלף תושבים, הצמיחה גם את פול ברייטנר, מגדולי הקשרים של מערב גרמניה ובאיירן בשנות ה־70.
“תמיד נרצה שתהיה כאן מחלקת נוער טובה”, הסביר פעם המנכ”ל רומיניגה. “אוהדים אוהבים ששחקנים מבוואריה מככבים בבאיירן. הם כמובן אוהבים גם שחקנים חדשים, אבל בשביל זה אנחנו צריכים למצוא הזדמנויות מתאימות.
"לא נוציא 95 מיליון אירו, כמו ריאל מדריד, שקנתה את כריסטיאנו רונאלדו. אמרנו מההתחלה שאם ננסה את הדרך האנגלית או האיטלקית נלך לאיבוד. אין לנו שייח’ שמממן וגם מר ברלוסקוני לא עומד מאחורינו. אנחנו מועדון שהולך על בטוח, ובעתיד נוכל להיות מודל למועדונים רבים ברחבי העולם”.
באיירן החלה לבנות את עצמה וחיפשה שחקנים במחירים נוחים. היא מצאה את פרנק ריברי הצרפתי ואת אריאן רובן ההולנדי, שני כוכבים מוכשרים, אבל לוקים במניה שרחוקה מלהיות יציבה; רובן הוא השחקן המוכשר שכולם אהבו לשנוא. הוא התחיל בצ’לסי האנגלית והמשיך לריאל מדריד, אך בשתיהן לא נקלט חברתית בטענה שהיה סוליסט.
“הוא היה נחוש בגיל צעיר להצליח. תמיד הגיע בזמן, אף פעם לא איחר”, סיפר עליו בעבר מאמנו בקבוצת הנוער בהולנד, ברנד בלטמן. “אבל פעם אחת, ביום שישי אחר הצהריים, הוא הופיע רבע שעה אחרי תחילת האימון. שאלתי, ‘מה זה צריך להיות?’ והוא ענה: ‘הייתי במרכז ועשיתי חיים’. שאלתי אותו: ‘היא לפחות הייתה שווה את זה?’ והוא ענה שכן. זו הייתה כמובן אשתו ברנאדין”.
ואם רובן הוא טיפוס הולנדי מרובע, על חייו של ריברי הצרפתי אפשר ליצור סרט. בגיל שנתיים היה מעורב בתאונת דרכים קשה עם הוריו, ליד ביתם שבבולון־סור־מר: עד היום אפשר לראות את התוצאות בצלקות המעטרות את פניו. ריברי ידע ימים קשים עד שהפך לכוכב גדול. בגיל 19, בתחילת הקריירה, עבד עדיין בבניין לפרנסתו. חמש שנים אחר כך, בשנת 2007, נבחר לשחקן השנה במארסיי.
מדובר בטיפוס סוער מחוץ למגרש, שמרבה להסתבך בבעיות: הוא התחתן עם ווהיבה, צרפתייה ממוצא אלג’יראי; התאסלם; הסתבך בשערוריית מין כששכר את שירותיה של זאהיה דהאר, זונה בת 16; ולמזלו הצליח לחמוק מעונש אחרי שטען שלא ידע את גילה האמיתי.
השידוך בין רובן ילד־טוב־הולנד לריברי הבעייתי הוביל להרבה בעיות: רק לפני שנתיים, בחצי גמר ליגת האלופות, פרצה תגרה אלימה בין השניים בחדר ההלבשה בשל ויכוח. להולנדי זה עלה בפנס בעין ולצרפתי ב־50 אלף אירו קנס.
הקהל בחר בריברי, ומעמדו של רובן בקרב הקהל הלך וירד בשל ניסיונות הסולו האגואיסטים שלו. שיא הקרע הגיע בגמר ליגת האלופות ב־2012, שנערך במינכן, במשחק נגד צ’לסי האנגלית. במצב של 1־1, בשניות האחרונות של המשחק, הוכשל ריברי ברחבה. על רובן הוטל לבעוט את הפנדל המכריע. רובן החמיץ, ובאיירן התרסקה כשלא זכתה בתואר.
האוהדים כעסו. מאותו רגע מיררו את חייו של רובן, ובמועדון לא ממש הושיטו לו יד לעזרה. “התנהגות האוהדים היא בושה”, הגן על רובן אז ווסלי סניידר, חברו לנבחרת הולנד. “מדהים שאף אחד בבאיירן לא מגן עליו. הם פשוט דוחפים אותו החוצה. אעשה הכל כדי שהוא יצטרף אליי בקיץ לאינטר מילאנו”.
סניידר כבר מזמן לא באיטליה - הוא משחק בטורקיה, ואילו רובן האריך לא מזמן את החוזה שלו במינכן עד שנת 2017. הודות ליופ היינקס, המאמן היוצא, שנתן לו את המפתחות. היינקס מונה למאמן באיירן ב־2011, בגיל 66, זקן במונחים של מאמני הליגה. בעונה ההיא הוא החמיץ את הזכייה בליגת האלופות, סיים שני בטבלה והפסיד בגמר הגביע. אין אכזבה גדולה יותר, אבל איש המקצוע השאיר את מינכן בידי ריברי ורובן, והיה משוכנע שהאמון שנתן בהם ייתן פרי.
והוא אכן נתן. באיירן סיימה את העונה שעברה עם טרבל, שיא השיאים המקצועי: אליפות, גביע וגביע האלופות האירופי. בגמר האלופות באצטדיון וומבלי שבלונדון היה רובן כוכב הערב, והבקיע את שער הניצחון (1־2) דקה לפני הסיום. גם ריברי סיים את העונה מעוטר, כשכונה “המוח המתכנן”. בצרפת הוכתר ליורש של זינאדין זידאן, באירופה בחרו בו לשחקן הטוב ביותר – אפילו לפני ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. רק בבחירת “כדור הזהב”, שחקן השנה בעולם, נחל ריברי אכזבה: הפרס הוענק לרונאלדו הפורטוגלי.
ברגעים ההם, כשכוכבים גזרו קופונים על עונה מוצלחת, ידע המאמן הוותיק היינקס ידע שלא יוכל להמשיך עם באיירן, בשל גילו המתקדם. ואכן, בבאיירן הודיעו באמצע העונה שגווארדיולה הספרדי יהיה מאמנם בעונה הבאה.
היינקס הג’נטלמן ניסה לשדר עסקים כרגיל, אבל פניו הנפולות והאדומות חשפו היטב את רגשותיו. זוהי באיירן מינכן: קרה ומחושבת. כדי להמשיך להתקדם, הבינה, היא לא יכולה להפקיד את עצמה בידיו של מאמן שמתקרב לגיל 70: היא חייבת לפנות לאיש המקצוע שיוכל לקחת אותה צעד נוסף בדרך למעלה.
גווארדיולה בן ה־43 נחשב למאמן הגאון שהפך את ברצלונה לקבוצה הטובה בעולם, אם כי ממש לא היה ברור שיצליח לשחזר את ההצלחה הספרדית גם בגרמניה, עם מנטליות שרחוקה שנות אור מהמודלים הספרדיים. אבל גווארדיולה לא אכזב גם במינכן. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה, חמישה חודשים אחרי שמונה לתפקיד, הוא דיבר רוב הזמן בגרמנית למתחילים כשלצדו יושבים מחויכים הנס ורומיניגה, שעמדו מאחורי הבאתו למועדון.
המאמן הספרדי הצליח מהר מאוד להתחבב על שחקניו החדשים. כשכתב המגזין הגרמני “דר שפיגל” ביקש מהקפטן פיליפ לאם שיתאר את הסגנון שהביא גווארדיולה, הוא אמר כי “זה סגנון של כדורגל עדכני. זה אומר לא לתת ליריב אפשרות לנשום, לשים אותו תחת לחץ, לא לתת לו זמן לחשוב. להיות נודניק. הוא רוצה שאנחנו נשלוט בהתרחשות, ניצור הזדמנויות הבקעה, ננצל אותן ובסוף גם ננצח”.
גם גווארדיולה החמיא לקפטן ואמר על לאם שהוא השחקן האינטליגנטי ביותר שאימן, ושהוא מתאים לסגנון המשחק שהנהיג גווארדיולה, הבנוי על חילופי מקומות, סבלנות, כושר גופני, משמעת - ובעיקר על הנעת הכדור המהירה שכונתה בספרד “טיקי־טקה”. בעולם היו סקפטיים לגבי האפשרות שהספרדי יצליח ללמד את הגרמנים את השיטה אבל מתברר שבמינכן לומדים מהר. לאחרונה, במשחק ליגת האלופות נגד ארסנל, שחקני באיירן מסרו 791 מסירות, לעומת 161 בלבד של האנגלים.

השליטה של באיירן חסרת תקדים. בגרמניה אין לה יריבות, ובשלב רבע הגמר של ליגת האלופות היא עומדת לפגוש את מנצ’סטר יונייטד. גם באנגליה יודעים שיזדקקו לנס כדי לעבור לשלב הבא.
“אשתי כריסטינה לפעמים מתווכחת איתי על טקטיקת המשחק”, גווארדיולה כבר מרשה לעצמו להתבדח. “היא אומרת שהייתי צריך לפתוח עם ההרכב שניצח את המשחק האחרון, אבל להסביר לה על עקרונות הרוטציה בסגל קשה יותר מלהגיד לאריאן רובן ‘היום תשב על הספסל’”.
המועדון הגרמני נהנה מפריחה מקצועית ומגב כלכלי איתן, ובכל משחק ממלאים 71 אלף אוהדים את האליאנץ ארינה, האצטדיון הביתי. אבל בתוך האופוריה באה המכה התדמיתית הגדולה של באיירן. אולי הנס, היו”ר והאיש המזוהה יותר מכל עם המועדון, הואשם בהעלמת מס של 28.5 מיליון אירו שנוהלו בחשבון בנק סודי בשווייץ.
“אני אומר לשחקנים שלי שידליקו נרות חמש פעמים ביום כדי להודות על הביטחון הכלכלי שיש להם”, אמר הנס ערב פיצוץ הפרשה. התקשורת הגרמנית חגגה את מפלתו של האיש החזק והשפילה אותו: באחת הכתבות עליו נכתב כי בסכום שגנב אפשר היה לקנות קרוב ל־9.5 מיליון נקניקיות במזנוני האצטדיון, או לשלם את שכרן השנתי של 1,284 אחיות בבית החולים.
את אנשי באיירן הידיעות האלה לא הצחיקו. עם כל התדמית המהוגנת שלהם, זו החדשה הכי רעה שיכולה להיות. יום לפני שהגיע לבית המשפט נפגש הנס עם הקאנצלרית אנגלה מרקל, אוהדת כדורגל שרופה, לארוחת צהריים. גם רבים מאוהדי באיירן לא סובבו את גבם אליו, אבל זה לא עזר.
ב־13 במרץ הוטל עליו עונש מאסר כבד של שלוש שנים וחצי. הוא התפטר מכל תפקידיו במועדון ואמר שלא יגיש ערעור על העונש. בדומה למקרה של היינקס, שהוביל את באיירן מינכן לתהילת עולם, גם במקרה של הנס המועדון יתאושש מהר מאוד מהפרידה ויחזור למסלולו, כמו ג’י־פי־אס שלרגע יצא מאיזון. הרי מדובר בגרמנים, יקים, שלא רואים שום דבר חוץ מהמטרה.
כבר שנים קיים בארץ מועדון האוהדים “באיירן ישראל”. 926 אנשים כבר עשו “לייק” לעמוד הפייסבוק, ובימי משחק מגיעים לפאב בשכונת פלורנטין בתל אביב לעתים עד מאה אוהדים, כדי לדחוף את הבחורים של פפ גווארדיולה.
“במשחק מול ארסנל המקום היה מפוצץ”, מספר צביקה ריז, מראשי המועדון. “לא היה מקום לשבת. מה שמעניין, לאף אחד מאיתנו אין שורשים גרמניים, אולי חוץ מבחור דתי מירושלים שגדל בגרמניה ומגיע מדי פעם. הוא היחיד שמקלל בגרמנית בזמן המשחק”.
ריז בן ה־36, מנהל ועורך תוכן, מספר שהשידוך המוזר עם הכדורגל הגרמני קרה כשהיה בן 12, בגביע העולם ב־1990. אביו צפה במשחק בסלון שבו נבחרת גרמניה זכתה בגביע. ריז ראה והתאהב.
“זה היה קשה”, הוא מודה. “הרבה פעמים אמרו לי, איך אתה מסוגל לאהוד את הנאצים האלה? אני נכד לסבא שכל המשפחה שלו נרצחה בשואה. אני אפילו קרוי על שמו. סבי לא הרשה להכניס הביתה מוצרים תוצרת גרמניה, ואם היה יודע שאני אוהד נבחרת גרמניה אני בספק אם הוא היה מכיר בי”.
לך זה לא מפריע?
“מבחינתי כל מי שיש לו קשר לתקופה הנוראית ההיא לא צריך לחיות, אבל, ויש אבל גדול, עברו לפחות שלושה דורות מאז והילודה היא אקראית. אני ואתה, למשל, יכולנו להיוולד בגרמניה. אז מה זה אומר? שאני צריך להצדיק את מה שסבא שלי עשה? הגרמנים עושים הכל כדי למחוק את התקופה המכוערת והמגעילה ההיא, וצריך לזכור שבאיירן הוקמה גם בידי יהודים”.
רוב חברי מועדון האוהדים הם בגילאי 18 ־25: ריז הוא קצת יוצא דופן, אבל האהבה לכדורגל הגרמני מחזיקה אותו שם. הוא גם הקים אתר שבו הוא מעדכן כל פרט על מה שקורה מעבר לים, כולל תוצאות של נבחרת הנערות הגרמנית. “המשותף לכל אוהדי באיירן בישראל הוא הקיפוח שהם חשים”, הוא מסביר. “התקשורת הישראלית שמה את הכדורגל הגרמני בתחתית של התחתית, למרות שזו תרבות שאנחנו צריכים ללמוד ממנה”.
אתה אוהד את נבחרת ישראל או את נבחרת גרמניה?
“אם באיירן תשחק נגד הפועל פתח תקווה זה יקרע לי את הלב, אני בטוח, אבל אם יהיה משחק ידידות בין ישראל לגרמניה, אני אהיה בעד גרמניה. במשחק רשמי נראה לי שאהיה עם ישראל. מה לעשות, יש איזו תחושה לא נעימה עם הכדורגל שלנו, לאור התוצאות בשנים האחרונות. בעידן האינטרנט קל הרבה יותר להתחבר לנבחרות אחרות”.