הבית הראשון שלי: פרידה נרגשת ממלחה
הוא הפך אצלי לבית השני, ואם תשאלו את אשתי, לבית הראשון. כמו פרידה מאיש יקר שהטביע חותם על חיינו אנחנו אומרים למלחה "תודה! לא היה ולא יהיה כמוך!!"
גם השחקנים האחרים לא מגיעים למשחקים בשבועות האחרונים. יותם הלפרין בכושר נמוך, רונלד דופרי לא פוגע, דרווין קיצ'ן נראה שונה ממה שהיה בתחילת העונה. נשארנו עם שניים, ג'וש דאנקן וברייסי רייט, שבא אלינו בתחילת העונה, ועם החבר'ה הצעירים שלנו, אדם אריאל ורפי מנקו. לך תנצח את מכבי חיפה של דונטה סמית פלוס סוללה של שחקנים מעולים שהגיעו לתקופת השיא שלהם בסוף העונה, כפי שצריך להיות. בשני המשחקים הראשונים חיפה הביסה אותנו ב-28 הפרש ואחר כך ב-12 נקודות הבדל, והובילה 0:2 בסדרה.
אבל אז נכנסת לתמונה הרוח של האולם במלחה. ל-2,800 המטורפים האדומים שלנו היה ברור שאנחנו לא נפרדים מהאולם הזה בלי ניצחון. בינואר 1984 עברה הפועל ירושלים לשחק במלחה אחרי עשרות שנים באולם העלוב והחביב במרתף ההסתדרות ברחוב שטראוס. בשנה הבאה נעבור לשחק בארנה החדשה, אצטדיון כדורסל שמכיל 11,500 אלף מקומות. במשך 30 שנה היה מלחה לאולם הביתי המובהק ביותר, המחשמל ביותר, המחובר ביותר- כמו המגרשים באיסטנבול או סלוניקי ואפילו יותר.
האוהדים תמיד הגיעו לאולם ונתנו את הצגת העידוד שלהם. יציעי אלעד ואמיר- על שמם של שני האחים הירשנזון אוהדי הקבוצה שאיבדו את חייהם במהלך השירות הצבאי- לא שתקו לרגע במשך שלושה עשורים. "יאללה הפועל ירושלים, אני אלך איתך באש וגם במים, עם כל הלב והנשמה", שרו השרופים במלוא הגרון, והדביקו אצטדיון שלם. כולם הלכו עם הקבוצה באש ובמים, בניצחונות היפים ובתבוסות, ברגעי השיא והשפל, בימים שבהם נראה הכל אבוד וגם בדקות של התעלות ספורטיבית ונפשית, כמו בהלי-הופ הבלתי נשכח של טימי באוארס נגד מכבי תל אביב בנובמבר 2008. באוארס הגיע אז לכדור שעומאר סניד מסר לו דרך לוח הסל והטביע אותו בעוצמה. עוד לא היה אירוע כזה בתולדות הכדורסל הישראלי.
מלחה הפך אצלי לבית השני, ואם תשאלו את אשתי, לבית הראשון. החיים שלי, של חברי הטובים ושל ילדי התנהלו סביב האולם המדהים הזה. משורה 2 כסא 20 ראיתי את ירושלים עולה לגמר היול"ב קאפ ב-2004 עם הפנומן וויל סולומון; ראיתי את הניצחונות הגדולים על מכבי תל אביב ועל מועדוני העל של אירופה, וגם את ההפסדים הצורבים לקבוצות תחתית. ראיתי את הדרמות הגדולות, את המשחקים שהתפוצצו, את החזיז הקטלני שזרקו אוהדי חולון למגרש. על המדרגות במלחה שמחנו והשתוללנו, שרנו ורקדנו, בכינו ונכנסנו לדיכאונות קשים, שתקנו מעט- אבל לרוב הרעשנו עולמות. מעולם לא הפסקנו לעודד את השחקנים שלנו, שהחזירו לנו בדרך כלל על האהבה הגדולה. איך אמר לי פעם עדי גורדון, הכוכב והסמל של הפועל ירושלים: "אתם גורמים לי לרחף לסל. זה לא הוגן כלפי הקבוצה היריבה".
וכך, הרוח המיוחדת של מלחה הרימה מהקרשים גם את השחקנים ביום שישי האחרון. השלטים הענקיים שכיסו את היציע ואלה שהונפו באוויר ("עוד סיפור אחד של אהבה לפני שמכבים את האורות", נכתב על אחד מהם), השירה האדירה, המקהלה המתואמת בין היציעים שמעניקה חוויית שמיעה וצפייה לא רגילים- כל אלה לא יכלו להשאיר את השחקנים אדישים. מול היתרון האיכותי של חיפה הם נתנו מלחמת עולם יחד עם הקהל. האוהדים של מלחה צמצמו את הפער בין הסגל הארוך של האלופה ובין השורה הקצרה שלנו. המסורת לא הייתה סובלת הפסד במשחק כל כך סמלי ומכריע. בסוף ניצחנו. בשיניים. השיניים של מלחה.
"אחרי 20 שנה את עוד מנגנת", שר שמוליק קראוס המנוח למלים של הירושלמי יענק'לה רוטבליט. "אחרי 20 שנה שוב אינני ילד, תמו נעורי, שיבה זרקה במלך". אני מקווה שנחזור למלחה המזדקנת עוד העונה, אם ננצח מחר את חיפה בחוץ. ואם לא, מלחה ימשיך לנגן לנו בלב. לעולם לא נשכח את החווייה הקולקטיבית הנדירה הזו. נזכור תמיד את דני קליין, היו"ר ב-20 השנה האחרונות, שאחראי לתופעה הנדירה הזו. נזכור כמובן גם את שורת השחקנים המדהימה שחצתה את האולם הזה: עדי גורדון ו-וויל סולומון, בילי תומפסון וקני ויליאמס, דורון שפר וטונג'י אווג'ובי, פפי תורג'מן ודרק המילטון, דורון שפע והוראס ג'נקינס, ארז חזן וג'ראלד בראון, אייץ' וולדמן וקלי מקארתי, ואני בטוח ששכחתי כוכבים נוספים, מרוב התרגשות.
.
ביום שישי כולנו התחבקנו ודמענו ולקחנו תמונה וחפצים למזכרת. אנחנו מתחילים פרק חדש בארנה עם הנהלה מבטיחה, יחד עם הבעלים אורי אלון והמנכ"ל גיא הראל. נקווה לטוב. בינתיים אנחנו יכולים רק להתחיל ולהתגעגע ליציעים ולפרקט המיוזעים שעזבנו. כמו פרידה מאיש יקר שהטביע חותם על חיינו אנחנו אומרים למלחה "תודה! לא היה ולא יהיה כמוך!!".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם