תקרת הזכוכית של המאנשאפט: האתגר של גרמניה
המשחק הערב בין גרמניה לפורטוגל יפגיש בין נבחרת יצירתית ומתחכמת לבין זו שיש לה שחקן ברמה עולמית. העובדה שלגרמנים חסר מישהו כזה, עלולה לפגוע בהם ולהשאיר אותם (שוב) רק עם המחמאות. וגם: המשחק בין ארה"ב לגאנה הוא המפתח בבית ז'
מוזר איך הכדורגל השתנה לנגד עינינו. מי היה מאמין שנגיע למונדיאל שבו נוכל להגיד משפט כמו "אין אפילו ברזילאי אחד שמתקרב לתחכום וליצירתיות של הקישור הגרמני", ומצד אחר "הרכות הגרמנית בהגנה והעובדה שאין להם חלוץ ברמה עולמית גבוהה עלולות לפגוע בהם".
העובדה שמירוסלב קלוזה עשוי לשבור בגיל 36 את שיא ההבקעה של כל הזמנים דווקא במדינה שדוברת אותה שפה של כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגלי, כוכבה של יריבתו הערב, היא יותר עדות לכך שהכדורגל הגרמני מתקשה לייצר מחליף לאיש שאולי לא בצדק נחשב כמייצג את תקרת הזכוכית של גרמניה כרגע - נבחרת שתרשים בשלבים מוקדמים וקצת אחרי זה, אבל תיעצר מול הגדולות.
גרמניה תזדקק לשערים מכריעים מקו הקשרים שלה בטורניר הזה, ומבחינה זו האובדן של מרקו רויס הוא גדול. זה לא שהוא הטוב שבהם כרגע, אלא הוא מי שיוכל לספק את המהלך המיוחד מול היריב הגדול. אם יואכים לאב, מאמן גרמניה, היה יכול לשנות את ההיסטוריה של שוק ההעברות, אולי היה מעדיף שמריו גצה לא יעבור לבאיירן מינכן שנה לפני המונדיאל אלא יישאר בקבוצה שיותר צריכה אותו, או לצורך העניין יותר צריכה גרמנים בקישור היצירתי.
גצה פתח על הספסל בשלושה מארבעת המשחקים של באיירן מינכן ברבע ובחצי גמר ליגת האלופות והיה שחקן פחות מסעיר מזה שעזב את דורטמונד. בכלל, בגרמניה יש תחושה שפפ גווארדיולה והטיקי־טאקה שלו בבאיירן מעקרים את השחקנים שלהם. בניגוד לתדמית הגרמנית, כוכבי באיירן דווקא מתלוננים על הדברים הללו בעיתונות, אבל בגרמניה כמו בגרמניה הם לא יוכלו להסתפק בתלונות. לטעמי, הסיכוי של גרמניה להצליח במושגיה (כלומר להעפיל לגמר) תלוי ביציאה של טוני קרוס מהקליפה שלו בטורניר הזה.
אולם כמו בתרבות מנצחת, גם גרמניה שואלת את עצמה שאלות. הקביעות הקוסמית של לאב כמאמן הנבחרת אינה מובנת מאליה, ולמרות שהחוזה הוא עד 2016, כשישלים עשר שנים כמאמן יש לשני הצדדים סעיף יציאה בתום המונדיאל הנוכחי.
החשיבה הקלישאתית שמשחק כמו ארה"ב־גאנה הוא התנגשות כלשהי בין הכישרון הגדול של האפריקנים לבין הארגון והחשיבה לטווח הארוך של האמריקנים, היא מוטעית מהצד הגנאי. אולי זה קשור להיותה דמוקרטיה יציבה ראויה לציון באזור לא יציב, אבל גאנה היא הנבחרת האפריקנית האחת שאפשר לדבר אצלה על תהליך עבודה מסודר. המאמן הנוכחי, ג'יימס אפיה, כבר קיבל הארכת חוזה שתביא אותו לחצי עשור בתפקיד, וזה אחרי שעבד עם הנבחרות הצעירות, אלופת העולם עד גיל 20 ב־2009 וזו שסיימה במקום השלישי ב־2013.
לגאנה כבר אין יותר מדי שמות גדולים, בייחוד אחרי שסאלי מונטרי ומייקל אסיין כמעט לא שיחקו העונה במילאן. קוואדוו אסמואה, ששיחק 32 משחקי ליגה עבור יובנטוס השנה, מגיע עם הרזומה הכי מעודכן.
אך גאנה היא הנבחרת האחת באפריקה השחורה שצריך להתייחס לכוחה כנבחרת. כשמצרים הגיעה לבירת גאנה, אקרה, עם מאזן של 100 אחוזי הצלחה במשחקי ההצלבה, ההרכב הגנאי פשוט רמס אותה 1:6.
מונטרי ואסיין החזירו לאחור את השעון, בדומה לג'ורדן איוו, חלוץ שעוד לא ממש פרץ בצרפת, או אסמואה גיאן, שנפלט מהפרמייר ליג ומשחק באמירויות - שניהם שחקנים חדים מאוד בנבחרת. לפני כשבועיים מול דרום קוריאה במיאמי, במשחק מונדיאל מול מונדיאליסטית אחרת, הם נראו מהירים מאוד ורוב המצבים שלהם בניצחון 0:4 נבעו מהתקפות מתפרצות.
גאנה הדיחה את האמריקנים בשני המונדיאלים הקודמים, מה שגרם לאמריקנים לגייס מאמן זר, יורגן קלינסמן, גם אם הוא בעצם העביר את כל חייו לארה"ב. עם ברטי פוגטס, אלוף העולם כמאמן ושחקן, בתור יועץ, הציפייה היא לפחות נאיבית במשחקי הכרעה, וכוחו של בית ז' הופך את המשחק הזה למשחק אל־חזור במקרה של הפסד.
שיטת משחק של קישור מעובה, לחץ עמוק ומתקפה באגפים הפכה את הנבחרת האמריקנית לאולי הדומיננטית ביותר בזיכרון מול יריבותיה בצפו־מרכז אמריקה, אבל נראה אם תוכנית המשחק הזו לא תהיה חשופה מדי למהירות של היריבה האפריקנית.
קלינסמן נמצא באיזשהו עימות עם עולם הכדורגל האמריקני, שחושב ששגשוג ליגת ה־MLS והדולרים הם המפתח לקידום הכדורגל בארץ הדוד סם, אבל המאמן רוצה שחקנים שמשחקים באירופה. לפעמים זה מביך: ספרד לוקחת שחקן מברזיל, ואנשים בברזיל וגם באירופה קצת מתרגזים.
על רקע הדיבורים על עליית הפופולריות של כדורגל בארה"ב ועל הכמות הגדולה של הכישרונות שלכאורה גדלים שם, קצת מביך שהיא מאזרחת את שחקן אלקמר ההולנדית ארון יוהנסון האיסלנדי, מדינה שאוכלוסייתה היא 0.1 אחוז מזו של ארה"ב. קלינט דמפסי, שחזר לשחק ב־MLS במדי סיאטל לאחר קריירה סבירה בטוטנהאם ובפולהאם, הוא שחקן מפתח אחר של נבחרת הפסים והכוכבים.
ניגריה, אלופת אפריקה, יכולה להביא למונדיאל שחקני פרמייר ליג סופר־מוכחים: פיטר אודמווינגי מסטוק סיטי (לפני שנתיים בין ששת הפיינליסטים לכדורגלן העונה), ויקטור מוזס מליברפול וג'ון מיקל אובי מצ'לסי. י
ריבתה, איראן, תתבסס על שחקנים שמשחקים במדינה, ואפילו שם הקבוצות לא תמיד משתפות פעולה עם המאמן קרלוס קירוש, שהחזיק תפקידים יוקרתיים יותר כגון מאמן ריאל מדריד ועוזרו הנחשב ביותר של אלכס פרגוסון באולד טראפורד. הנבחרת מתקיימת מתקציבים זעומים, והדרישה לא להחליף חולצות עם ליונל מסי, בגלל מחסור בתלבושות, היא מוגזמת במקום מסוים.
את הניסיון בליגות זרות נותנים לה שחקנים שנולדו במערב או היגרו לשם בגיל צעיר מאוד, כגון המגן סטיבן בייטאשור (ונקובר), הקשר אשקן דז'אגה (פולהאם) והחלוץ רזה גוצ'נג'האד (צ'רלטון). שני האחרונים ייצגו נבחרות גיל שונות של גרמניה והולנד. גוצ'נג'האד, אגב, נחשב לעילוי גם בנגינה בכינור וחשב לפרוש מכדורגל, אבל מארק אוברמארס, הוא ולא אחר, שיכנע אותו להישאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם