מלחמת העולם השלישית: כשצרפת וגרמניה נפגשות
המנשאפט כבר מזמן לא אותה נבחרת שנואה של שנות ה־80. הערב, במשחק שיפתח את שלב רבע גמר המונדיאל, הגרמנים יפגשו את צרפת למשחק על כל הקופה. רונן דורפן מסמן את פול פוגבה כאיש שיכול לעשות את ההבדל עבור הטריקולור
ועדיין נדמה שבכל שיחת בית קפה, מסנטיאגו דה צ'ילה ועד אברדין שבסקוטלנד, כשאנשים דנים בסיכויי מדינות לאחוז בגביעים, יאמר מישהו "אבל זו בכל זאת גרמניה". ואנשים יהנהו ויגידו "כן, גרמניה זו גרמניה. אין מה לדבר". המיתוס הזה מגיע מאיפשהו.
ברשותכם, אטען שהדברים קשורים יותר למקום השני שאותו השיגו הגרמנים במונדיאל 1982, ולניצחון בחצי הגמר שלהם על צרפת, מאשר לכל אחד מששת גביעי המונדיאל או היורו שעליהם הניחו ידיהם. אגב, שיש רק שניים כאלו מאז שנת 1980.
כשגרמניה פגשה בנבחרת צרפת באותו יום בסביליה היא כבר היתה נבחרת מאוד לא פופולרית בטורניר הזה. במשחק הראשון הפסידה לאלג'יר 2:1 - מה שהיה ההפסד הראשון אי פעם של נבחרת אירופית לנבחרת אפריקנית במונדיאל.
במשחקה השלישי מול אוסטריה נרשמה חרפה נוספת, כשהאוסטרים והגרמנים השיגו מעט מאוד ניסיונות להבקיע ב־80 הדקות האחרונות למשחק כי התוצאה, 0:1 לגרמניה, התאימה לשתיהן. זו התנהגות שהיום מקובלת מעט יותר, אבל באותם ימים נחשבה נבזית.
אם העולם זוכר את הכניסה של השוער הגרמני טוני שומאכר בפטריק בטיסטון כסמל לנכונות הגרמנית לעשות הכל למען הניצחון, אולי כדאי להיזכר ברגע אחר במשחק - בקרל היינץ רומניגה עולה למגרש עם חבישה ענקית על הרגל, נותן תצוגת כדורגל לפנתיאון ומחזיר את גרמניה מפיגור 3:1 לניצחון בפנדלים.
גם צרפת יצאה מאותו משחק עם תדמית של "מבריקים ומשעשעים אבל ברגע הקובע...", תדמית שהשתרשה בערך עד שמאמנה היום, דידיה דשאן, הפך למנהיג הנבחרת. לא מפתיע ששיקום הנבחרת הלאומית בהנהגתו היה קודם כל שיקום החוסן הגופני־נפשי של מרכז המגרש הצרפתי.
אבל אם בצרפת הגדולה של דשאן היתה חלוקה ברורה בין הזידאנים לדשאנים, בצרפת הזו הפיזיות והברק מאוזנים יותר. בלייז מת'ודי ויוהאן קבאי הם כבר שניים שיוצרים בעיה רצינית לטוני קרוס ולבסטיאן שוויינשטייגר הגרמנים.
אבל המשחק הזה הוא מבחן הקריירה הגדול לפול פוגבה. בגיל 21 הוא מועמד בעיני העולם, וגם בעיני עצמו, להיות קשר הדור בכדורגל האירופי.
בגיל 19 פוגבה כבר העמיד אולטימטום לסר אלכס פרגוסון בדרישה לשחק במנצ'סטר יונייטד. כשלא קיבל את מבוקשו עזב, למרות ההיסטוריה הלא מזהירה של שחקנים שבחרו לעזוב את הניהול הפרגוסוני בצעירותם. אבל כדורגל הוא לא מדע חברתי־פיזי מדויק, ובניגוד להרבה חצופים לדורותיהם, פוגבה גיבה את היהירות בשתי עונות אדירות ביובנטוס.
את החוצפה הנפלאה הזו רואים גם במגרש, כשהוא לא מתבייש לכוון גם כדורגלנים מבוגרים ממנו בעשור. והכדורגל? פיזי למדי עד שהוא משלב את כדור העומק המבריק או הבעיטה האדירה.
מה שמרשים אותי במיוחד היא היכולת לעשות לפעמים את המהלך המבריק דווקא פתאום, בתוך דקות שבהן הוא נזקק יותר לצד הלוחמני במשחקו.
פטריק ויירה הגדול כבר אמר שהוא מוכשר ממנו בהרבה ובעמדה במגרש, שבה כדורגלנים לרוב מגיעים לשיאם בחלק השני של שנות ה־20 לחייהם. העתיד מפחיד!
אם נחזור לאותו יום ב־82', ארבע שנים אחר כך הגיעה צרפת, אלופת אירופה, למשחק נקמה, שוב בחצי גמר המונדיאל. הפעם נבחרת גרמנית עוד יותר חלשה ניצחה עוד יותר בקלות. דור אחריו זינאדין זידאן הוביל את צרפת לעידן הזהב שלה, אבל אולי באופן מקרי בתקופה חלשה של גרמניה. פוגבה ינסה להיות הכוכב הצרפתי הראשון להוביל את ארצו לדומיננטיות אמיתית על היריב הבלתי אהוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם