הצגה של איש אחד: רגע האמת של סקולארי
לואיס פליפה סקולארי, מאמן ברזיל, הוא דמות שנויה במחלוקת. מצד אחד מתייעץ עם פורום מצומצם של עיתונאים במדינה. מצד שני מדיר אנשי תקשורת אחרים. אבל על דבר אחד כולם מסכימים: "הוא המאמן הברזילאי היחיד שיכול להתמודד עם הלחץ"
מאמן ברזיל, לואיס פליפה סקולארי, נשאל שאלה חסרת עניין לציבור - מדוע הוא בוחר לשתף חלק קטן מהעיתונאים בהחלטותיו ומחרים את האחרים. פיליפאו, שהתרגז על השאלה, התחיל לרקוד על כיסאו, דיבר בתנועות ידיים רחבות ופסק: "גברים לא צריכים לקנא באלה שמעבירים זמן בחברת גברים, אלא רק באלה שמעבירים זמן בחברת נשים".
באותה מסע"ת ישב הקפטן הברזילאי בצד יותר מ־20 דקות בלי שמישהו חשב לשאול אותו שאלה. הכל הופנה לסקולארי, כי לכולם ברור שברזיל, בטח מול התקשורת, היא הצגה של איש אחד.
רק סקולארי יעז לומר לפני רבע הגמר כי "אנחנו עם יד אחת על הגביע" ו"זה רק צעד חמישי מתוך שבעה בדרך לזכייה". ובמקרה של הצלחה או כישלון - הכל בעצם על הכתפיים של המאמן בן ה־65, שהוביל את הסלסאו לזכייה האחרונה שלה במונדיאל ב־2002, בייחוד אחרי פציעת ניימאר.
אם אתם תוהים כיצד החתום על שורות אלה ידע לחזות מראש את כל התוכניות של פיליפאו - הכנסת מאיקון להרכב, הוצאת חלוץ ומעבר לשלושה בלמים במצב של יתרון, העבודה של מציאת שטחים פנויים באימונים, ההרכב הצפוי והשינויים - זה פשוט. בעברית הייתם קוראים לזה "פורום החווה של סקולארי", בברזיל מדובר ב"חברים של פיליפאו מעיתונות הספורט".
סקולארי הוא הציר המרכזי במשולש המקצועי, שכולל גם את עוזרו פלאביו מורטוזה, שכמו סקולארי הוא טיפוס קשוח, ואת המנהל הטכני של הנבחרת, קרלוס אלברט פריירה (שאימן את ברזיל בזכייתה במונדיאל ב־1994).
סקולארי - יחד איתם ועם רעייתו אולגה, שמבינה מאוד בכדורגל ומייעצת לו בנוגע לשחקנים ולהרכבים - מחזיק חברים קרובים, בכירים בתקשורת הספורט, רובם מסאו פאולו, שעימם הוא נפגש בתכיפות לתדרוך ולהתייעצויות ושומר על קשר טלפוני. הם נפגשים במלון הנבחרת ובמסעדות סגורות לארוחות ערב משותפות או מבלים בבתים של מי מהם. חברים אמיתיים.
הפורום היוקרתי כולל את ג'וקה כפורי (שדר בכיר ב־ESPN ברזיל ובעל טור ב"פוליה דו סאו פאולו"), ויניסיוס קואליו (שעובד באותם שני גופים), פרננדו פרננדס (ערוץ באנד שמשדר את המונדיאל לצד גלובו), אוסבאלדו פסקואל (FOX
וגלובו רדיו), לואיז אנטוניו פרוספרי (אסטדאו) וקרלוס אדוארדו מנסור (כתב נבחרת ברזיל בעיתון "גלובו").
שוחחתי עם אחד מהם, שסירב שאחשוף את שמו. מדובר בעיתונאי מבוגר, משכיל, ותיק מאוד ומוערך בברזיל גם על ידי שונאיו.
"פיליפאו בחור מנוסה שלמד עם השנים להקשיב. את כל ההחלטות הוא מקבל בסוף בעצמו, אבל יש לי קשר איתו בפגישות ובשיחות, שבהן אני משתף אותו בדעותיי והוא מדבר איתי בפתיחות על עניינים טקטיים, על ההרכב ועל התלבטויות מקצועיות", סיפר העיתונאי והוסיף: "אני לא רוצה להתרברב, אבל היו מקרים שבהם הוא הקשיב ואימץ דעות שלי ושל עמיתיי. אלה שלא מכירים את סקולארי מתארים אותו כבחור עקשן, אבל הוא בחור גמיש שתמיד חושב כיצד להשתפר, והכל לטובת הנבחרת והמדינה".
אותו עיתונאי הודה שעם השנים הוא הפך לחבר אישי של פיליפאו, ולגבי העניין האתי - הוא מסביר שככה זה עובד עם מקורות בכל העולם, ולא ממש טועה.
סקולארי אמר לעיתונאים שאינם חבריו: "יש לי חברים, כאלה שאני אוהב יותר ומתחבר אליהם, ויש כאלה שאני אוהב פחות או שאולי לא זכיתי להכיר.מי שלא מרוצה שילך לעזאזל". אבל זה לא פשוט במדינה עם מאות גופי תקשורת, ויש קנאה ושנאה כלפיו ורצון של עיתונאים רבים שייכשל.
כך, למשל, קסיוס לטאו מ"או גלובו", שטוען שסקולארי "בחור לא משכיל, אפילו לא מחונך וגם לא חכם. יש לו יחסים טובים עם התקשורת רק כשנוח לו, כשהנבחרת מנצחת וכשהוא מעוניין בכך".
ואכן, אחרי ה־0:0 מול מקסיקו פיליפאו התעצבן, צווח על עיתונאים וטען ששחקניו היו טובים ולא ניצחו רק בשל חוסר מזל ובגלל התעלות השוער היריב. לעומת זאת, בשאר מסיבות העיתונאים הוא נואם חצי שעה ויותר, עם תיבולים של הומור נהדר מצד אחד וטעם רע מצד אחר.
לסקולארי שתי תכונות עיקריות - אומץ ונאמנות. הוא מחזיק במשרה הקשה והמלחיצה בעולם - מאמן אימפריית הכדורגל הבכירה במונדיאל הביתי. 200 מיליון ברזילאים דורשים לראות נבחרת שלא רק תנצח ותזכה בטורניר, אלא גם תשחק כדורגל יפה ותבריק, וזאת כשברקע נשמעות כל הזמן ביקורות חותכות על הסגנון ועל הדרך מצד אגדות דוגמת זיקו, טוסטאו וקרלוס אלברטו.
אבל סקולארי הוא פרגמטיסט שמכיר במוגבלות הסגל שלו ומבין שכיום שופטים על סמך התוצאה. הוא זוכר שב־2002 דיברו על נבחרת ברזיל בדיוק כמו שמדברים כיום על ברזיל של 2014 - "הנבחרת הכי אפורה, זהירה ומדכאת שאי פעם יצאה מברזיל".
והוא צודק, ברזיל של 2002 זכורה לטובה בזכות ההברקות של רונאלדו וריבאלדו, אף שהיה מדובר בנבחרת דלת השראה שלא הרשימה בשום משחק בנוקאאוט. "סקולארי מונה לתפקיד כי הוא המאמן הברזילאי היחיד שיכול להתמודד עם הלחץ", הסביר לי עיתונאי ברזילאי, "כל מאמן מקומי אחר היה קורס".
השחקנים רואים בו דמות אב, וסילבה חידד: "הוא המפקד והמנהיג, היחיד שאני מסתכל לעברו כל הזמן ומשתף אותו בכל עניין מקצועי וגם בעניינים משפחתיים ואישיים". במשחק מול קולומביה סקולארי הופיע בלבוש מרושל, שכלל אימונית כחולה־אפורה, בעוד מקבילו, חוסה פקרמן, לבש חליפה אלגנטית. זה המחיש את ההבדל התדמיתי ואולי גם חשף משהו מהמציאות - בעוד פקרמן הוא מורה ומחנך, סקולארי הוא סוס עבודה ורוצה שהשחקנים ירגישו חלק ממנו ושהוא חלק מהם.
מתנגדיו מזלזלים ביכולותיו הטקטיות והטכניות, אבל כולם מעריכים את המשמעת ואת הגיבוש שתמיד שררו בקבוצות שלו. כך או כך, סקולארי בהחלט התאים עצמו לכל השינויים המתודיים המתקדמים בעולם האימון - תרגול של הרכבים ושיטות למצבים משתנים תוך כדי משחק, עבודה על מצבים נייחים ותיקון הבעיות מול צ'ילה במשחק נגד קולומביה (למשל, מציאת שטחים פנויים והגברת הקצב בהתקפה).
אגב, במהלך המשחק מול קולומביה הוא נקלט מניף אצבע משולשת לעבר מישהו. לאחר הניצחון, כשסקולארי הגיע ל־14 ניצחונות כמאמן במונדיאלים והשאיר מאחור את מריו זגאלו האגדי ונותר רק מאחורי המלוט שן (16), הוא כבר היה רגוע יותר וניחם את רודריגס, כוכב היריבה, כג'נטלמן אמיתי. תאהבו או תשנאו אותו, ברזיל היא בצלמו ובדמותו של פיליפאו, שהצהיר בפתיחת המונדיאל: "זה הטורניר שלנו והגביע יהיה שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם