הגמר על הזהות: ארגנטינה וגרמניה על כל הקופה
היחס המורכב של הממשל הארגנטינאי לנבחרת הכדורגל שלו עורר רעב לתואר ראשון אחרי מראדונה. התקומה של הכדורגל הגרמני לאחר המלחמה גייסה את הציבור לצד הנבחרת. הגמר ביניהן מביא עימו מטענים אדירים

בימים קדומים משחק הכדורגל באנגליה היה אלים וכוחני מאוד ומבוסס על כדרורים ותיקולים. אותו המילטון הטיף כבר אז למסירה הקצרה, לקומבינציה ההתקפית. ואולי בימים הרחוקים ההם נולד אב הטיפוס של הכדורגלן הארגנטינאי ויכולותיו המגוונות.
ובכל דיון על השאלה האמורפית "מיהו השחקן הטוב אי פעם?" שמם של שלושה ארגנטינאים - יותר מכל מדינה אחרת - מוזכר ברצינות: אלפרדו די סטפנו, דייגו מראדונה ובן ימינו ליונל מסי.
אבל כנבחרת לאומית, ארגנטינה, מבחינה היסטורית, היא יחסית נבחרת כושלת. למעשה, משחק הגמר מחרתיים יהיה הראשון שבו תשחק ארגנטינה מחוץ לארצה ללא דייגו מראדונה, מאז הימים הרחוקים של 1930. הסיבה פשוטה: חוליי המדינה היכו בנבחרת הכדורגל.
בשנות ה־40, כשאירופה היתה שרויה במלחמה, היתה ארגנטינה הנבחרת הטובה בעולם. ממשלתו של חואן פרון אהבה כדורגל ואפילו קבעה בלוח השנה את "חג הכדורגלנים", אבל לגביע העולם של 1950 החליטה שלא לשלוח נבחרת כיוון שחשבה שהנבחרת לא חזקה מספיק, ואם לא תזכה תבייש את המדינה.

זה השתנה במשהו ב־1978. הדיקטטורה הצבאית הרצחנית הכריחה שחקנים לחזור מאירופה לארגנטינה כדי להכין את הנבחרת לגביע העולם, שאותו ניצלה בציניות לקידום מטרותיה. הנבחרת באמת זכתה בגביע בנסיבות מפוקפקות של אי ספורטיביות והטיית משחקים.
השינוי האמיתי הגיע מעט אחר כך. בספיחי מלחמת פוקלנד־מלווינס המיותרת, השתתפותה הלא מוצלחת של ארגנטינה במשחקי 1982 לוותה בתחושה כמעט מיליטריסטית. מראדונה הצעיר הורחק וארגנטינה הובסה, אבל תחושת "החיילים בנעלי הכדורגל" - דבקה.
בעזרת יכולתו הפנומנלית של מראדונה בשיאו היא זכתה בגביע ב־86', וסביב מנהיגותו ושרידי יכולתו הגיעה לגמר ב־1990. זה תמיד קרה לצד שערוריות: שער היד ב־86', המים המורעלים שהגיש הספסל הארגנטינאי לשחקני ברזיל ב־90' והרחקתו של מראדונה בגלל סמים בגביע העולם של 1994.
נבחרת ארגנטינה דעכה אחרי דייגו מראדונה, אבל תחושת השייכות והפטריוטיות שרדה. וזו האירוניה: אלפרדו די סטפנו עזב רק באמצע שנות ה־20 שלו את המדינה, אבל הפך לאזרח ספרדי ולשחקן נבחרתה.
ליונל מסי, שעזב את המדינה בגיל 12 והוא אזרח ספרדי, מייצג את נבחרת ארגנטינה בתשוקה עצומה. חלומו לשחזר את הישגיו של מראדונה נותר הפסגה האחרונה שאליה עדיין לא הגיע.

קצת פחות מ־33 מיליון גרמנים צפו במשחק חצי הגמר ביום שלישי האחרון - שיעור בלתי נתפס של 42 אחוזים מתושבי המדינה, בשעה 22:00 ביום עבודה. הסופרבול האמריקני - שמתקיים בשעת אחר הצהריים בסוף שבוע, אינו מגיע למספרים שכאלו.
האם ייתכן שהניצחון המונומנטלי - 1:7 על ברזיל בביתה - עוד יגביר את התמיכה העצומה הזו בנבחרת הלאומית? ראיתי כמה ממשחקי גרמניה בטורניר הקודם על אדמתה: מספר עצום של אנשים צופה בהם בכיכרות הערים, שבהן הוצבו יותר מ־300 מסכי ענק.
אין לגרמנים סיבה שלא לתמוך בנבחרתם. ההצלחה היציבה של הנבחרת היא ללא תחרות; מ־18 גביעי עולם שבהם השתתפה, היא סיימה 13 פעמים בין ארבע הראשונות - הרבה יותר מכל מדינה אחרת.
האם גרמניה היא מדינת הכדורגל הטובה באירופה? לאו דווקא. היא המדינה האחת שבה כל האנרגיות הספורטיביות מתנקזות אל הנבחרת. באנגליה זו ליגה משגשגת שהיא מותג גלובלי; בספרד אלו היריבויות האזוריות, ספיחי מלחמת האזרחים; באיטליה האינטרסים של אצולת הכסף; ורק בגרמניה נדמה שהצלחת הנאציונל מאנשאפט היא באמת משימה לאומית.
למה? בגלל ההיסטוריה, או אולי בעצם בגלל חוסר ההיסטוריה. כדורגל היה פופולרי בשכבות הפחות מקובלות בגרמניה, ואגב בין יהודים, לפני המלחמה, אבל חסר לגיטימציה לחלוטין בעיני המשטר הנאצי ובעיני האליטות ששלטו בגרמניה לפני כן. במדינה אפילו לא היתה ליגה לאומית או כדורגל מקצועני. האליטות והאוניברסיטאות עסקו בענפי ספורט שנחשבו תרבותיים יותר.
אך המלחמה מחקה את האליטות, וב"נס הכלכלי" שיחק הכדורגל תפקיד מרכזי. התעשייה שצמחה במהירות תמכה בענף, וגרמניה היתה הראשונה שבה קבוצות ייצגו מותגים כלכליים. ליגה לאומית נוסדה רק ב־1964 - ובעידן משגשג נטול מתחים חברתיים אין בה יריבויות מרות עם מטענים שמחוץ לספורט.

הקבוצות עצמן הן כמעט כולן מועדוני אוהדים ואינן מייצגות אינטרסים פוליטיים. למעשה, התקנון קובע ש־51 אחוזים מהבעלות על כל קבוצה חייבים להיות בבעלות האוהדים.
ובעוד במדינות אחרות יש מאבק מסוים בין הנבחרת וקבוצות הליגה, בגרמניה האינטרסים של הנבחרת תמיד קודמים. כך למשל, בליגה יש רק 18 קבוצות, לעומת 20 במדינות אירופה הגדולות האחרות, מה שמעניק לנבחרת יותר זמן להכנות ושחקנים יותר טריים לטורנירים.
החשיבה של הקבוצות בגרמניה גם אינה כלכלית נטו. משנות ה־90, כשהקהילה האירופית ביטלה את מכסות הזרים בכדורגל מקומי, הקבוצות הגרמניות קיימו את המכסות הללו בהתנדבות.
במקביל, ממש בזמן שבו נראה היה שהנבחרת דועכת בשנות ה־90, הקבוצות קלטו במהירות דור חדש של שחקנים שהם בנים ונכדים של מהגרים - מירוסלב קלוזה ולוקאס פודולסקי הפולנים, סמי חדירה התוניסאי, מזוט אוזיל הטורקי ודרק בואטנג הגנאי - ואלו הפכו חלק מרכזי בכוחה של הנבחרת. הפופולריות שלהם בין גרמנים ותיקים תרמה בכך לעיצוב לאום גרמני שונה.
למילים "נבחרת לאומית" יש משמעות אמיתית בגרמניה.
