יותר מזה? המונדיאל שעלה על כל ציפייה ריאלית
גרמניה הציגה כדורגל מאורגן עם תשוקה. ברזיל הפכה לנבחרת המקדשת את התוצאה. למרות ההדחה משלב הבתים, ספרד יכולה להתעודד ממאגר הכישרונות. רונן דורפן מסכם
כבר בניצחון שלה על ברזיל גרמניה הטתה את המחוג ההיסטורי. במשך כחצי מאה ברזיל היתה נקודת הייחוס לנבחרת גדולה. המושג "ברזיל" הוא דימוי ליכולת גבוהה ולווירטואוזיות, וזו המשמעות האמיתית של ה־1:7. בלי קשר למשחק הגמר, הנבחרת הגדולה בעולם היא גרמניה. לא כזו שמנצחת תמיד, אלא כזו שנדרש משהו מיוחד למדי כדי להדיח אותה. לספרד היה את המשהו הזה במשך כמה טורנירים.
בשני המונדיאלים האחרונים גרמניה השחילה רביעיות או יותר לאנגליה, לארגנטינה, לפורטוגל ולברזיל. היא המבקיעה המצטיינת טורניר שני ברציפות. כשמדינות כגון ארגנטינה או אנגליה ממתינות רבע או חצי מאה כדי לחזור אל הגמר, גרמניה מגיעה למשחק הגמר עצמו ב־44.4 אחוזים מהטורנירים שבהם השתתפה. 8 מתוך 18, ומאז מלחמת העולם זה 8 מ־16. בארבע הראשונות סיימה 13 פעמים.
למה? אוהבים לדבר על "ארגון" לעומת "תשוקה" במדינות אחרות. אבל הארגון הוא התשוקה. 6.8 מיליון ספורטאים הם ארגון הספורט הגדול בעולם. זה כולל כל גבר שביעי במדינה. בגרמניה יש אפילו קרוב ל־9,000 קבוצות נשים פעילות. כל האנשים הללו - שחקנים חובבים, גזברים לעת מצוא, כמרים של קבוצות כדורגל, שומרי מגרשים בהתנדבות - כולם יחד יוצרים מכונת כדורגל.
הסתובבתי קצת בגרמניה בשבועיים האחרונים - דורטמונד, אאכן, קלן, ברלין - בכל עיר מסכי ענק, תזמורות פילהרמוניות מקצות את האולם לשידורי כדורגל, ואת זה מתרגמים למערכת משומנת. כזו שמתקנת טעויות תוך כדי הטורניר ועומדת בלחץ הציפיות בבית.
התחרות מתחלפת, התחרות לא פעם מנצחת, אבל גרמניה תמיד שם ובלו הוריזנטה הוא תאריך מכונן.
הטורניר עלה על כל ציפייה ריאלית. כפי שרואים לא פעם במשחקים האולימפיים, לתפאורה יש משמעות וטיב המשחקים לא פעם קשור לאווירה ביציע. שחקנים ומאמנים העידו על כך, ואולי לא במקרה ברזיל היתה מונדיאל התקפי כמו שאיטליה 90' הגנתי.
הכוכבים הגיעו לטורניר בכושר טוב. מסי, מולר, בנזמה, ניימאר, ואן פרסי ורובן הבקיעו והבריקו לא פעם. אפילו לאלו שהודחו מוקדם - רונאלדו וסוארס ופירלו - היו את הרגעים שלהם. את המונדיאל אנחנו מסיימים גם עם סופרסטאר עולמי חדש - חאמס רודריגז מקולומביה.
היו נבחרות פריפריאליות כגון קוסטה ריקה, אלג'יריה, ארה"ב, אפילו גאנה ואוסטרליה - שתרמו את חלקן למשחקים מעולים. גם ממוצע השערים היה גבוה מאוד בלי שהדבר יהיה קשור לתבוסות של נבחרות קטנות.
ועל רקע כל אלו - היעדרה של ברזיל. איני סוציולוג ואיני ברזילאי, אבל זוהי הרוח הרעה שמרחפת מעל הנבחרת הזו ב־20 השנים האחרונות. מאז חוזה האימוץ עם נייקי. אם לספרד היה טורניר גרוע זה נסלח כי המאמן נתן אמון במי שהמטירו עליו בעבר גשם של מדליות.
ברזיל היתה הנבחרת שתמיד תעדיף את האתלט על הווירטואוז. נבחרת ששיחקה שנה וחצי את משחקי הבית שלה בלונדון ובערים אירופיות אחרות. ואם צבא האוהדים ממדינות דרום אמריקה השכנות נראה עממי, תמונות הקהל הברזילאי היו הממ... אוכלוסייה קצת לבנה מדי. סגנונית היא נראתה נבחרת שמקדשת תוצאה.
מדובר בליקוי מאורות, כי הכדורגל ההגנתי לא מביא לברזיל דבר, רק ממיט עליה בושות דוגמת העשירייה מגרמניה ומהולנד והעובדה שבמונדיאל נפלא ומרענן ברזיל הפכה דווקא לנבחרת התחושות הרעות.
ואוסיף גם זאת: הפער בין אהבת הכדורגל להפגנות נגד בזבוז הכסף על המשחקים בשנה האחרונה כנראה היו אינדיקציה לעד כמה הנבחרת הזו כבר איננה, ככינויו של גארינצ'ה האגדי, "אושרו של העם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם