"לא מרגיש פספוס, הייתי עושה הכול אותו דבר"
דווקא בפלורידה תתקיים בסוף השבוע ההופעה האחרונה של אנדי רם על מגרש הטניס. בראיון הפרישה הוא מתגעגע לחבטות ההגשה ולטיפול הזוגי לצד יוני ארליך, מספר על נקודת השבירה ועל החזרה לחיי המשפחה, ומקווה שאולי בכל זאת יהיה משחק נוסף בארץ
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנדי רם הוא כבר מזמן אגדה ישראלית. בתוך כמה ימים בין סוף יוני לתחילת יולי 2003 הפך אנדי, לצד שותפו יוני ארליך, מעוד טניסאי ישראלי מדשדש (שהגיע בשיאו למקום 187 בדירוג היחידים)
חודשים ספורים אחרי שהצליח להתאושש מפציעה קשה שכמעט גמרה לו את הקריירה, עשה את הבלתי ייאמן והעפיל עם ארליך משלב המוקדמות ועד לחצי הגמר בווימבלדון, טורניר הזוגות היוקרתי ביותר בעולם, כשבדרך הם מדיחים את הזוגות המדורגים במקום ה־12, 7, 6 ו־2 בעולם. הצמד "אנדיוני" נולד.
בהופעה המהממת הזו בווימבלדון נפתח עשור מדהים, שכלל בין היתר זכייה ב־19 טורנירים והשתתפות ב־37 מעמדי גמר, חלקם מהיוקרתיים בסבב העולמי. אנדי הפך לישראלי הראשון שזכה בטורנירי גרנד סלאם, סדרת התחרויות הבכירה מכולן, כשניצח במשחקי הזוגות המעורבים בווימבלדון 2006 וברולאן גארוס 2007. הוא וארליך הגיעו למקום הראשון בדירוג הזוגות העולמי לאחר שזכו באליפות אוסטרליה 2008.
אנדי זכה בטורנירי מאסטרס באינדיאן־וולס ובמיאמי, העפיל לגמר טורניר סוף השנה באירוע שאין נוצץ ממנו בטניס העולמי, ניצח את בכירי הטניסאים והרוויח 2.6 מיליון דולר, לא כולל הכנסות מאיגוד הטניס, מהוועד האולימפי ומחסויות מסחריות.
"כשהתחלתי לשחק, בדיוק כמו כולם, רציתי לשחק ביחידים ולהיות חלק מחלון הראווה הגדול של הטניס. שם הכסף הגדול, התהילה והפרסום", מספר אנדי. "אחרי שהפכנו לסיפור סינדרלה בווימבלדון, הכול השתנה. זו הייתה בחירה קשה, באיזה כיוון ללכת, והחלטתי להתמקד בזוגות.
"אולי זה תחום משני, אבל זה משהו שאהבתי וכבר מתחרויות הנוער ידעתי שאני טוב בו. האמנתי שיש לי סיכוי אמיתי להגיע בו לרמות הגבוהות ביותר. כשהתחלנו, בחדרי ההלבשה עוד הסתובבו אנדרה אגאסי ופיט סאמפרס, ואז כמובן רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ'. היה תענוג להיות חלק מהקרקס הנודד היוקרתי הזה".
פתאום הצלחת, אבל לא לבד. קשה לחלוק בתהילה עם עוד מישהו?
"לא. אני חושב שאני טוב יותר בשניים מאשר לבד. אני אוהב לפרגן, המקום הטבעי שלי הוא בזוגיות, וקל לי יותר להצליח שם".
ב־30 באפריל השנה, עשרים יום לאחר שחגג יום הולדת 34, כינס אנדי את חבריו הקרובים ואנשי תקשורת לאירוע יוקרתי בטעם של חו"ל במתחם ה־VIP בסינמה סיטי ברמת־השרון. הוא הקרין בפניהם לראשונה סרט שיצר יחד עם אנשי ערוץ הספורט, המלווה את השנה האחרונה שלו בסבב העולמי ואת הניסיון להתאושש מפציעה לא פשוטה. בסיום הערב קיים מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי הוא תולה את המחבט ופורש מטניס מקצועני.
הפרישה הרשמית הייתה אמורה להתקיים מחר בישראל, במסגרת מפגש מול ארגנטינה, שבו ייאבקו שתי הנבחרות על הזכות להעפיל לבית העליון של גביע דיוויס. איגוד הטניס תכנן לאנדי פרישה שמעטים הספורטאים הישראלים שזכו לה: שלושה ימי אירועים שבסיומם יחל טורניר טניס מסדרת ה־250 ATP, תחרות שדוגמתה לא הייתה בארץ 18 שנה. אבל המציאות רצתה אחרת: מבצע "צוק איתן" הוביל לביטול הטורניר ולהעברת מפגש הדיוויס, שיחל היום (שישי), לפלורידה.
כשאני אומר לאנדי שמצער אותי שלא אוכל להיות במגרש מחר, הוא צוחק, אבל גם מבין. "אני יודע שלהרבה אנשים כואב הלב, ורבים רצו לראות אותנו משחקים בהיכל נוקיה עם 11 אלף צופים. הייתי שמח לשמוע אותם צועקים את השם שלי ושל יוני ושככה ייראה המשחק האחרון שלי. עכשיו אצטרך להסתפק באלפיים יהודים בפלורידה שיצעקו Come on Andy. אולי זה צחוק הגורל שאחרי כל כך הרבה שנים ברחבי העולם, גם את המשחק האחרון אקיים רחוק מכאן".
לא מיהרו מדי להעביר את המפגש?
"זאת הייתה החלטה פזיזה - היא נקבעה הרבה לפני מועד המשחקים - אבל קשה לי לבוא בטענות. כשרואים בחו"ל את התמונות הקשות בטלוויזיה, כשמפסיקים לטוס לפה וכל אירועי הספורט האחרים בארץ מבוטלים, קשה למצוא דרכים להסביר את המצב לאנשים שלא מכירים את המציאות כאן, ולא מבינים שבעצם אין שום סכנה לקיים את האירוע. אין ספק שזה מבאס".
כשעלתה האפשרות שהמפגש יוזז, אמרת שלא תשחק אם זה יקרה. התכוונת ברצינות?
"אמרתי את זה בלהט הדברים, אחרי שבוטלה גם תחרות ה־ATP שהייתי חלק מהארגון שלה. המילואים שלי הם בנבחרת הדיוויס. אני לא יכול להתגייס ולהילחם בחמאס, וככה אני מייצג את ישראל. כשקוראים לי אני בא. זה המעט שיש לי לתת".
האם יש סיכוי שתדחה את הפרישה?
"מטניס מקצועני כבר פרשתי לפני כמה חודשים. כרגע, גם כשאני לא משחק באופן קבוע ולא בכושר טוב, אין מי שיחליף אותי בנבחרת. בטח היום, כשאמיר ויינטרוב פצוע. האיגוד מושך אותי בכוח להישאר, אבל לא פשוט לקום בבוקר, להתאמן ולשמור על כושר בשביל משחק אחד. עד הפרישה הייתי משחק כמה פעמים בשבוע והיו לי מטרות ברורות. המפגש הבא בדיוויס יהיה בפברואר, וזה אומר שאם אשאר, אני צריך שוב להתאמן חצי שנה למטרה הבאה. רק אם המפגש הזה יתקיים בארץ, ואראה שיש ביקוש לבוא ולראות בפעם האחרונה את 'אנדיוני', יש סיכוי קטן שזה יקרה".
ובכל זאת, תמשיך להיות חלק מהטניס הישראלי?
"אני לא יודע אם זה יהיה במשרה מלאה או חלקית, פעם בשבוע או פעם בחודש, או רק בעזרה וייעוץ, אבל קשה לי לראות את עצמי מתנתק לחלוטין מהענף בארץ. אני אוהב מאוד את הטניס, וכמה שהיה לי קשה להתאמן לקראת הדיוויס, זה עדיין הספורט שלי והדרך הטובה ביותר בשבילי לשמור על כושר".
מה הסיכויים שלנו נגד ארגנטינה?
"נמוכים יותר מאשר אם היינו מארחים כאן בארץ, וגם אז הם לא היו גבוהים. בארץ הסיכוי היה עומד על 15־20 אחוזים, בפלורידה זה נע בין 5 ל־10 אחוזים. ביום טוב דודי סלע יכול להביא שני ניצחונות ואנחנו את השלישי, אבל יש הרבה סימני שאלה כרגע".
בקיצור, אתה מנמיך ציפיות.
"לא, אני ריאלי. ארגנטינה היא אחת הנבחרות החזקות בעולם, ולמרות שחואן דל־פוטרו פצוע הם עדיין חזקים. אם תראה את התוצאות שלנו בשנים האחרונות בדיוויס, תגלה שדודי לא הצליח להביא שתי נקודות. וינטרוב פצוע, אני שיחקתי שלושה משחקים רשמיים בשנה האחרונה ואנדיוני כבר לא 'באנקר' כמו פעם. ולמרות זאת, אם לא הייתי מאמין שיש לנו סיכוי לנצח, לא הייתי נוסע. במפגש מול יפן היה לנו סיכוי נמוך יותר והצלחנו. הנס הזה יכול לקרות".
לפני שנתיים בדיוק, במפגש ההוא ביפן, נפצע אנדי בירך במהלך המערכה השנייה במשחק הזוגות. הוא סירב לפרוש, התגבר עם ארליך על הפסד במערכה הראשונה, ויחד רשמו השניים ניצחון הירואי, מהגדולים בקריירה המשותפת שלהם. רוח ספורט אמיתית יצאה מהטניסאי. "זאת הפעם הראשונה שנפצעתי במשחק", אמר אז. "הרגשתי מת ולא היה לי כוח להמשיך לשנייה, אבל ידעתי שאין מצב שאני יורד מהמגרש". הפציעה הזו הובילה לניתוח מסובך, לשבעה חודשי שיקום ולחזרה לסבב העולמי שלא צלחה כפי שציפה. זה נגמר בתליית המחבט.
רם לא ממהר להסכים עם הטענה שהקריב את הגוף והקריירה למען הנבחרת. "אין לדעת מה היה קורה אם הייתי פורש מהמשחק מיד אחרי שנפצעתי, והאם הפציעה הוחמרה כי לא פרשתי", הוא מפקפק. "הבנתי שניצחון במשחק הזה יכול להביא אותנו בחזרה לבית העליון, ולא שקלתי בכלל לפרוש. בסבב 'בטוח', הייתי מפסיק את המשחק בסיטואציה כזאת".
ועדיין, מה בער לך לפרוש מטניס? אתה עדיין צעיר בתור שחקן זוגות.
"זה היה מכלול של דברים ותהליך מתגלגל. לא התאוששתי טוב מהניתוח, עדיין כואב לי, ולא יכולתי לשחק עונה שלמה כמו שצריך. קשה לי לזוז על המגרש כמו פעם ואני פחות חד היום. תוסיף לזה הפסדים בשלבים הראשונים של טורנירים, שהייתי רגיל להגיע בהם רחוק. איבדתי נקודות דירוג והיה קשה להיכנס כך לטורנירים יוקרתיים. הגעגועים הביתה הלכו וגברו, והרגשתי שאני מפסיד את כל מה שקורה במשפחה שלי".
כמה זמן גלגלת בראש את רעיון הפרישה?
"זה היה תהליך של כמה חודשים, שהייתה בו השלמה והבנה שזה מה שאני רוצה, שאני פורש במקום טוב, שיש לי עוד מה למכור, שטוב לי עם עצמי, שהגעתי למטרות שהצבתי בקריירה ושמיציתי את הטניס".
ההחלטה הסופית נפלה משום שלא הצלחתם לטפס מעלה בדירוג?
"אחרי שחזרתי מהפציעה, המטרה שלי הייתה להגיע להישג משמעותי באחד מארבעת טורנירי הגרנד סלאם. זה היה מוכיח לי שאני עדיין ברמה המתאימה ובדרך לחזור למקומות שרציתי להיות בהם. התכוננו כמו שצריך, היינו בכושר טוב וגם עברנו כמה משחקים, אבל סבלנו קצת מחוסר מזל והדברים לא התחברו. אז הבנתי שזה הזמן לעזוב".
מה לא התחבר?
"קודם כול, לא באמת שיחקתי טוב. לא חזרתי לעצמי. יוני שיחק מצוין ואני עיכבתי אותו. היינו קרובים בכמה משחקים גדולים, אבל זה היה בכאילו, לא באמת".
ואיך החיים בלי לנדוד בעולם?
"כרגע זה נפלא. נכנסתי לפרק חדש, שונה ומעניין בחיים. אני מסתובב בקרקס הנודד הזה מגיל 16, עם עשרות טיסות ועשרות מדינות ומלונות, 40 שבועות בשנה מחוץ לישראל. זה היה מדהים, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה".
הטניס לא חסר לך?
"כרגע ממש לא. אין בי שום געגוע לטורנירים ולסגנון החיים הזה. אפילו לדיוויס קשה לי לנסוע. מצד שני, אני רואה איך כל הטניסאים הגדולים בעולם חוזרים לפעילות בטורנירי סניורים וכמאמנים ורוצים להיות שוב חלק מהעניין, וברור שגם לי זה יקרה. בספורט אתה מגיע לסף ריגושים שקשה מאוד להגיע אליו בעסקים או בחיי היומיום, לטוב ולרע".
איך נראה סדר היום החדש שלך?
"אני עדיין בתקופת מעבר. אני מקשיב הרבה, נפגש וחושב על רעיונות".
לאחרונה התחיל רם להעביר הרצאות. "יש מעט מאוד ספורטאים בישראל שיודעים לדבר ולהרצות", הוא אומר. "איך שנכנסתי לעניין נוצר ביקוש גדול מאוד מצד ארגונים וחברות. ההרצאה שלי עוסקת בזוגיות ושותפות בספורט, ומדברת על עבודת צוות, על כוח של נבחרת, ועל הדברים שהובילו אותי להצלחות עם יוני. זה נחמד. יש לי פרפרים בבטן לפני ההופעה, מה שמזכיר לי קצת את הטניס".
אתה שואף להשתלב גם בתקשורת?
"התחלתי לעשות את זה קצת. אני אוהב את זה, וזה טבעי מאוד בשבילי. אם תהיה נישה נחמדה, אשמח להשתתף בה. כמו בהרצאות, גם כאן אני שואף לעשות בידור עם ערך מוסף".
מבחינת המשפחה, הסיבות לפרישה ברורות. המרחק גרם לאנדי להפסיד הרבה: אפילו את הבשורה על לידת בנו הראשון אלון, היום כבר בן חמש, קיבל במהלך משחק בסבב. הוא מיהר לסיים את המשחק ובירידה לחדר ההלבשה פרץ בבכי. נובאק ג‘וקוביץ', המדורג ראשון בעולם כיום, שלווה בעבר בצוות ישראלי ומכיר היטב את אנדי, ניגש לנחם אותו במחשבה שהדמעות קשורות להפסד במשחק. כשגילה שהסיבה משמחת מיהר להביא בקבוק שמפניה, מה שנתן את האות לחגיגה ספונטנית בחדר ההלבשה.
"הכסף, הפרסום וההצלחה התגמדו מול העובדה שאני לא מגדל את הילדים שלי", אנדי אומר. "משהו בתת־מודע שלי תמיד הפריע לי בקשר לזה. כשהייתי בן שלוש אבי הביולוגי נטש את המשפחה שלי, ובגיל 14 עזבתי את הבית בשביל האקדמיה. עכשיו הקשר עם הילדים שלי חשוב מאוד בשבילי".
הילדים שלך כבר התרגלו בחודשים האחרונים לכך שאבא לא גר במחשב?
"הם כבר התרגלו יותר מדי. אני לא יודע איך הם יגיבו כשאתחיל לעשות יותר ושוב יהיה לי פחות זמן. יש לי קשר מיוחד מאוד איתם. אשתי שירי ואני מחכים לילד שלישי, שייוולד בנובמבר, וזו תהיה הפעם הראשונה שאגדל אותו ממש מהרגע הראשון. אני מקווה שלא אקלקל אותו".
איך זה להיות אבא במשרה מלאה?
"זה כיף. אני נהנה לנסוע איתם, לטייל, לשחק. יש לי עכשיו המון זמן פנוי, והוא מוקדש להם".
זו הפעם הראשונה בעצם שלשירי ולך יש אפשרות לזוגיות רגילה, נכון?
"זה חלק מהמציאות של שחקן טניס שנודד בעולם. המזל שלי הוא שזכיתי באישה מקסימה ורגועה, ששנים תמכה, עזרה ופרגנה. בזכות הקשר הטוב בינינו, עכשיו זה קל וטבעי. אנחנו זוג כבר 18 שנה, וזה לא שאף פעם לא חיינו יחד. המציאות עכשיו השתנתה, אבל כשאתה מתאם ציפיות וכל אחד יודע מה הוא רוצה ומה הוא עושה, דברים טובים קורים".
את רובה המכריע של הקריירה הארוכה - הטיסות, המלונות, המשברים וההצלחות - עבר אנדי לצד שותפו המקצועי יוני ארליך. הוא חי איתו בעשור האחרון הרבה יותר מאשר עם אשתו. כשאני מנסה להבין מה סוד הקסם שגרם לחיבור ביניהם להפוך למוצלח כל כך, אנדי מדבר איתי על פרגון הדדי נדיר בכל מה שקשור לעולם הטניס המקצועני - ועל סוזן הייטלר, פסיכולוגית זוגית שהכירו כבר כשהיו שחקני נוער, והפכה למטפלת שלהם.
"כשאתה נמצא 11 חודשים ביחד בסבב העולמי, מהבוקר עד הלילה, עם כל האהבה, הפרגון והחברות האמיתית שיש ביני ובין יוני, נוצרים גם מתחים וחילוקי דעות לצד רגעים של צחוקים וכיף", הוא אומר. "זו זוגיות לכל דבר. סוזן לימדה אותנו איך לדבר ברגעים קשים, במצבי לחץ וכשכעסים עולים. אנחנו בקשר איתה עד היום".
רגע השבר הגדול ביותר בזוגיות הזו התרחש ב־2009. ארליך בדיוק חזר מפציעה קשה במרפק, וציפה לשוב ולשחק מיד עם אנדי בסבב. הבעיה הייתה שאנדי שיתף פעולה באותה עונה עם מקס מירני הבלארוסי, ולא מיהר לחזור לשותפו לצמד שהפך למותג. ארליך כעס ונעלב, ונוצר נתק בין השניים. "שיחקתי עם מירני כבר חצי שנה, הצלחנו, הרווחנו הרבה כסף, אספנו הרבה נקודות והגענו עד לגמר טורניר המאסטרס", אומר אנדי. "היה לי קשה מאוד לחזור ליוני, שעוד היה פצוע ומצבו לא היה ברור. זה פגע בו ובצדק, כי בנינו משהו יחד והוא רצה להמשיך".
בדיעבד, הצטערת על הבחירה שלך?
"לא. למדתי ממירני המון. הוא אחד המקצוענים הגדולים בסבב, והגעתי איתו לכמה מקומות שלא הצלחתי להגיע אליהם עם יוני. אבל גם כשזכינו ועשינו, תמיד אמרתי וידעתי שאחזור לשחק עם יוני. אי אפשר להשוות את הכיף בלזכות איתו במשהו לעומת זכייה עם אחרים. גם כשאני נפצעתי זה היה אותו הדבר. יוני רצה להיות בטוח שאני בריא, ורק אז התאחדנו".
איך נפתר אז המשבר ביניכם?
"סוזן הוציאה אותנו מהשטות הזאת. היא עזרה ליוני להבין ששום אסון לא קרה".
מה מצב הקשר בינך לבין יוני היום?
"מעולה. אנחנו מבלים יחד, מדברים הרבה, עכשיו גם מתאמנים".
הוא בן 37. עד מתי הוא ימשיך לשחק?
"לדעתי הוא ימשיך לפחות עד אחרי אליפות אוסטרליה בשנה הבאה. גם לי יש אפשרות לקבל שם כרטיס חופשי לטורניר, אבל אני לא רוצה. את הפרק המקצועני של הטניס סיימתי. בנבחרת הסכמתי לשחק רק כי אין מי שיחליף אותי כרגע".
ומתי יגיע דור חדש? אתה רואה משהו קורה בשטח?
"לפני יומיים התאמנתי עם ישי עוליאל, בן 15, ילד טוב עם אבא מדהים. הוא מתאמן טוב יותר מהשחקנים הבוגרים ויש לו כישרון מיוחד שמזכיר את דודי סלע. יש לו עוד דרך ארוכה לעבור, והכול עוד יכול לקרות, אבל אלו יהלומים שגדלים פעם בעשור או בחמש־עשרה שנה".
וזהו, יש אחד והשאר שממה?
"יש עוד כמה חבר'ה צעירים עם פוטנציאל. העבודה היא ארוכה וקשה, ונעשה מה שצריך לעזור להם".
ב־24 במאי 2005 חרב עולמו של אנדי. עמי רם, אביו המאמץ שגידל אותו כבנו מגיל שלוש, לקה בהתקף לב ומת במקום, בזמן שצפה באימון של בית"ר ירושלים, שבה ניהל את מחלקת הנוער. אנדי היה באמצע ההכנות לטורניר הרולאן גרוס בצרפת, וחזר במהירות ארצה. "הוא חסר לי מאוד", אומר אנדי. "עד היום אני מוצא את עצמי בוכה בלילות מגעגוע. קורע לי את הלב שהוא לא יכול לשחק עם הילדים שלי, הנכדים שלו. רציתי שיחווה את זה בתור סבא, יחזיק אותם, ילך איתם, ידבר איתם".
איך הוא היה מגיב על הפרישה?
"בדמעות. הוא היה בוכה ומנסה בשיניים להשאיר אותי במגרש. הייתי פרויקט החיים שלו. מגיל חמש הוא הלך איתי לכל אימון ולכל מקום בעולם. לקחת ילד ולהפוך אותו לאלוף וימבלדון - אין הרבה סיפורים כאלה. יחד עם אימא שלי הוא נתן את החיים בשבילי, וקשה לי שהוא לא זכה לראות את הרגעים הגדולים שלי. אפילו עכשיו, כשאני מדבר איתך, יורדות לי דמעות".
ועכשיו, אחרי הפרישה, תחזור לראות את הקבוצה של אבא, בית"ר ירושלים?
"אף פעם לא עזבתי אותה. כשהייתי חוזר לארץ הלכתי לראות משחקים. כשעלינו מאורוגוואי הגענו לירושלים, ואבא שלי היה שחקן של הקבוצה. לא הייתה לי אפשרות לאהוד קבוצה אחרת. היום, כשאני מגדל ילדים, אני רואה כמה אני ליברלי וכמה לא מעניין אותי את מי הם יאהדו. בזמן שהייתי בחו"ל הבן שלי הפך לאוהד הפועל תל־אביב. היית מאמין? אבא של חבר שלו הכניס אותם לזה, ועכשיו אני לא יכול לקחת אותו למשחקים של בית"ר".
יש לך קשר עם אביך הביולוגי?
"קוראים לו חוסה, הוא חי במדריד היום. ב־2004 הוא יצר קשר איתי ועם אחי הגדול, ומאז כבר עשור הם בקשר טוב. אותי זה לא עניין. הייתי בחיים שלי, בקריירה שלי, היה לי אבא ומעולם לא היה לי חסך במקום הזה. אין בי שום כעס כלפיו. אני לא זוכר אותו".
מה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"הניצחון עם יוני מול נבחרת רוסיה בהיכל נוקיה", אנדי נזכר. "ניצחנו בשיניים, עלינו לחצי הגמר ואלפי צופים השתוללו וקראו בשם שלנו. אחרי זה, הרגעים הגדולים הם הזכייה באליפות אוסטרליה, והזכיות בווימבלדון וברולאן גרוס".
יש משהו שאתה מרגיש שפספסת?
"אפס פספוס. אם הייתי לוקח עכשיו את החיים שלי אחורה, אני עושה אחד לאחד את אותו הדבר, עם הפציעות והכול. חוץ מהאובדן של אבא שלי, שהייתי רוצה שיראה את כל ההישגים ואת כל מה שהגעתי אליו בזכותו".
מהו הטניס בשבילך?
"טניס הוא הבית השני שלי, מגיל חמש, ובעצם הדבר היחיד שעשיתי עד היום. הטניס הוא דרך חיים והנאה שהפכו עם השנים לעבודה".
מה החלומות הבאים שלך?
"לראות את הילדים שלי מגשימים את החלומות שלהם, ולהקריב בשבילם כמו שההורים שלי הקריבו בשבילי. ההישגים המשפחתיים חשובים לי יותר מההישגים האישיים שלי כרגע. מטרה אחרת היא למצוא אפשרויות פרנסה שיגרמו לי הנאה".
בסולם האושר בין אחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש, בוודאות. נעים ונוח לי, לא חסר לי כלום בחיים ואין משהו ששאפתי אליו ולא הצלחתי להשיג אותו. הגעתי למטרות שסימנתי בטניס, הגשמתי את עצמי ואת החלומות, ועכשיו אני קצת נרגע ונותן לעצמי ליהנות מהעבודה הקשה של כל השנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם