כפר כמא, מוסקבה: ביברס נאתכו לא לוקח ללב
"בארץ לא מעריכים אותי", אומר ביברס נאתכו, צ'רקסי מהגליל וכוכב צסק"א מוסקבה, "אבל אני כבר לא לוקח ללב". הוא מאמין שזו רק הביישנות שמרחיקה אותו מהיכל התהילה המקומי. בשבוע הבא ישחק עם נבחרת ישראל מול קפריסין והוא מקווה לכבוש שער בשביל גוטמן
לביברס נאתכו יש את כל הסיבות להיות על גג העולם. הוא מככב בהרכב של קבוצת הפאר הרוסית צסק"א מוסקבה, לפני כשבועיים נולד בנו השני איינאל, וביום שישי הבא הוא ישחק עם נבחרת ישראל בפתיחת קמפיין מוקדמות היורו, נגד נבחרת קפריסין.
ועדיין, משהו חסר לו. "בארץ לא כל כך מעריכים אותי, אבל כבר התרגלתי. בהתחלת הקריירה שלי בחו"ל זה מאוד הפריע לי. כאב לי. עכשיו אני כבר לא מצפה שדברים ישתנו. לפני שלוש שנים הגעתי עם הקבוצה הקודמת שלי ברוסיה, רובין קאזאן, לגמר הגביע הרוסי נגד דינאמו מוסקבה, וזכינו בו.
"שום ערוץ טלוויזיה בישראל לא חשב בכלל לשדר את המשחק. תראה איזה ליגות משדרים כאן לפעמים, ותבין כמה זה היה מגוחך. באותו רגע נפל לי האסימון. עד אז עוד היתה לי תקווה מסוימת שזה יהיה אחרת".
למה זה קורה, לדעתך?
"ברור שהכי קל לחשוב שזה בגלל המוצא שלי והדת שלי, שהיא שונה. הכי קל להתייחס לזה ככה. אני לא חושב שזאת הסיבה, אני מאוד מקווה שזאת לא הסיבה. אם למישהו יש מחשבות גזעניות כאלו, צריך להרחיק אותו, להוקיע אותו. כל אדם הוא אדם, לא חשוב מה אמונתו ודתו ומוצאו. אני ישראלי, מוסלמי, צ'רקסי, לא שוכח לעולם אף גורם מהמשולש הזה.
"אני חושב שזה נובע בעיקר מזה שאני לא מתערבב עם עיתונאים ואנשי תקשורת. אני חי את האמת שלי, לא מתעסק ביחסי ציבור. אני צנוע, יש לי אופי נוח, וטוב לי עם זה. אני לא צריך לצעוק ולגעור כדי להוביל. חונכתי לערכים של כבוד לאדם באשר הוא אדם, ואני מדבר רק במגרש. אני מרגיש שיש הרבה מאוד אנשים שאוהבים אותי ומעריכים את התכונות האלה אצלי. יש תושבים בכפר שלי שבאים עד רוסיה לראות אותי, וגם הרבה מאוד ישראלים שמחזקים אותי ונותנים לי הרגשה טובה".
נאתכו (26) נמצא בשיא הקריירה שלו. הוא נחשב אחד ה"לגיונרים" הישראלים המצליחים והיציבים ביותר, ומהווה בורג מרכזי בצסק"א, שמשחקת גם בליגת האלופות. את העונה הנוכחית ברוסיה פתח בסערה: בשמונה משחקים הוא כבר כבש חמישה שערים.
אחרי שלושער שכבש במשחק נגד פ.צ. רוסטוב, ואחרי פנדל מוצלח נגד קאזאן, קבוצתו לשעבר, בחרו אותו אוהדי צסק"א לשחקן חודש אוגוסט. בשבת האחרונה שוב שיחק 90 דקות בניצחון הדרמטי של קבוצתו נגד אוראל 3:4.
ביום שלישי השבוע שיחק 66 דקות בליגת האלופות, נגד באיירן מינכן הגדולה. בשיחה הטלפונית שלנו לפני המשחק אמר: "אני לא מתרגש, אני דרוך ומוכן. אולי לפני תחילת המשחק אתרגש. זו אכן אחת הקבוצות הגדולות ששיחקתי מולן אי פעם, אבל כל משחק בשבילי הוא חשוב". לא סתם התאכזב כשהוחלט להחליפו במהלך המחצית השנייה.
למרות זאת, הוא נשאר עם רגליים על הקרקע. הוא זוכר היטב את התקופות הקשות, ויודע שהכל יכול להתהפך ברגע. "יום אחד אתה על גג העולם והכל מסתדר, ויום אחרי זה באה תקופה מתסכלת. אז עכשיו אני לא יוצא מגדרי, אלא חושב איך לשמור על הכושר שלי, על צניעות ועל עבודה קשה, וכשיש לי תקופה פחות טובה, אני לא נכנס לדיכאון. צריך כל הזמן לשמור על פרופורציות".
ביום שישי הבא צפוי נאתכו לעלות בהרכב של ישראל במשחק מול קפריסין בניקוסיה. הוא בנבחרת מאז מארס 2010, ועד היום רשם 33 משחקים, שבהם כבש שער אחד - נגד אזרבייג'ן, במוקדמות המונדיאל לפני שנתיים.
"אני מודע היטב לציפיות הרבות שתולים בנבחרת, אבל גם כאן, צריך פרופורציות. בישראל הכל שחור ולבן. אם נעלה ליורו אנחנו ענקים ומלכי העולם, אם לא - זה כישלון גדול. החיים לא כאלה. בקמפיין הקודם, של מוקדמות המונדיאל, לא הצלחנו לעלות. אני לא חושב שנכשלנו. תראה איזה נבחרות עלו מהבית שלנו.
"צריך להתחיל בקטן. בלי לצאת בהצהרות גדולות, רק לעשות תוצאות טובות. מי שחושב שזה בית קל, טועה. יש בבית שלנו את בלגיה ואת בוסניה, וראינו כבר איך קפריסין ניצחו בבוסניה. ושאנחנו נזלזל בנבחרת וויילס?
"אנחנו מאמינים שאפשר לעלות ליורו ורוצים לעלות, הסיכוי יותר גבוה מבעבר כי אפשר לעלות גם מהמקום השלישי. אבל ייתכן גם שלא נצליח. השחקנים מאוד מחוברים, אנחנו חמש שנים ביחד, ואלי גוטמן מדביק אותנו בהתלהבות שלו. בקמפיין כזה צריך לשחק טוב, ובעיקר לבוא מוכנים מנטלית. וצריך גם מזל".
חולם על תפקיד הקפטן?
"אשמח מאוד להיות הקפטן בעתיד. הייתי קפטן במשחק אחד, משחק ידידות נגד צ'כיה, וזה כבוד גדול מאוד".
אתה מרגיש שונה משחקנים אחרים בחדר ההלבשה?
"אנחנו לא יושבים בחדר ההלבשה ומדברים על הדברים האלה, את זה אולי מנסים ליצור בתקשורת. אצלנו, בין השחקנים יש רק חברות. לא בודקים כל רגע מאיזו דת כל אחד, זה בכלל לא נוכח שם".
אתה מרגיש ישראלי, אבל לא שר את ההמנון במשחקי הנבחרת.
"אני לא יכול לשיר 'נפש יהודי הומייה'. אני לא יהודי. אני מכבד את ההמנון ואת כל מי ששר אותו. עשיתי צבא, הייתי עובד רס"ר בתל השומר, ואין לי מה להתבייש בישראליות שלי. יש לי את האמונות שלי, ואני מאוד מקפיד עליהן. למשל, בחודש הרמדאן אני צם ומתפלל חמש פעמים ביום, גם אם זה נופל על פתיחת העונה".
נתקלת בגילויי גזענות נגדך במשחקים?
"לא ממש, אבל אני מכיר את התופעה הזאת וחושב שצריך לטפל בה ביד קשה. בכדורגל תמיד יש קללות, רק שלפעמים זה עובר את הגבול. אסור להשלים עם קללות נגד שחקנים רק בגלל המוצא או הדת".
הוא נולד בכפר כמא שבגליל התחתון, בן הזקונים של אקרם ונורהאן. יש לו שלוש אחיות גדולות. כל תושבי הכפר, קצת יותר מ־3,000, הם צ'רקסים מוסלמים שמוצאם מהרי הקווקז; השפה שלהם, אדיגית, שגורה בפי התושבים בנוסף לעברית. בישראל עוד יישוב צ'רקסי גדול - הכפר ריחנייה, שבו מתגוררים כ־1,000 איש.
הוא בכדורגל מגיל צעיר. "אני זוכר שכשהייתי בן 4, אבא שלי היה אומר שהבן שלו יהיה פעם כוכב כדורגל. כולם בכפר היו צוחקים עליו, 'כל אחד אומר שהבן שלו יהיה שחקן טוב'. אבל אבא האמין בזה כבר אז.
"בגיל 8 עברנו למודיעין, כדי להיות קרובים לעבודה של אבא, הוא היה מפקד במשמר הגבול באזור יהודה ושומרון. בבית הספר תמיד שיחקתי כדורגל בהפסקות. בין הילדים ששיחקו איתי היה בן שהר, שלמד שנה מתחתיי. יום אחד בן שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לאימונים בקבוצת הילדים של הפועל ת"א.
אמרו לו שימצא מישהו מהיישוב שטוב בכדורגל, כדי שההורים יוכלו להתחלק בהסעות לאימונים. הייתי בן 9, זה היה חלום בשבילי. סיפרתי את זה לאבא בהתרגשות. הצטרפתי לבן, וכך הגעתי לקבוצת הילדים של הפועל".
כשהיה בן 14 החליטה המשפחה לחזור לכפר כמא. נאתכו, שהשתלב היטב בקבוצת הנוער של הפועל וסומן כהבטחה גדולה, החליט בתמיכת אביו להישאר בקבוצה ולגור במרכז לבדו. "
הברירה היתה לחזור לכפר ולוותר על כדורגל, או להמשיך בהפועל. לא הייתי מוכן לוותר על החלום הגדול שלי. גרתי ב'בית האדום', פנימיית השחקנים של הפועל בהוד השרון. למדתי בבית ספר 'מוסינזון' בהוד השרון, ואחר כך בבית ספר מקווה ישראל. לא היה לי קל, התגעגעתי מאוד הביתה, אבל אבא השתדל להגיע הרבה ולהיות איתי באימונים. בכל יום שישי הייתי חוזר לכפר".
שנתיים מאוחר יותר, בגיל 16 וחצי, חווה נאתכו טרגדיה משפחתית. בנות הדודה שלו, האחיות נילי ודיאנה נאתכו, נהרגו בתאונת דרכים. נילי היתה שחקנית כדורסל מצוינת והגיעה עד נבחרת ישראל. "הייתי מאוד קרוב אליהן, הספורט קירב בינינו. זה היה משבר גדול עבורי, לא חשבתי בכלל איך אני ממשיך ומה יהיה עם הקריירה שלי. ברגעים האלה, הכדורגל זז הצידה.
"למזלי, אבא שלי ודוד שלי הבינו שחייבים להחזיר אותי למגרשים כמה שיותר מהר, כי ההתנתקות הזאת מכדורגל וההתעסקות בעצב הנורא לא תורמות לי. החזרה לכדורגל היתה הדבר הכי טוב בשבילי".
הוא מספר שלא היה לו קל להשתלב בקבוצה הבוגרת של הפועל. "העלייה שלי לבוגרים התעכבה יותר מדי, היו מאמנים שלא תמיד האמינו בי ונתנו לשחקנים זרים לשחק לפניי. הייתי קרוב לעזוב למכבי חיפה, אבל בסוף נשארתי. בגיל 18 כבר הייתי בטוח שאשתלב בהרכב ואשחק יותר, אבל מאמנים כמו יצחק שום וגיא לוזון כמעט לא נתנו לי לשחק. רק כשאלי גוטמן הגיע התחלתי לקבל צ'אנס אמיתי".
למה הוא האמין בך?
"כי יש לו דרך ושיטה, והוא אוהב שחקנים עם טכניקה טובה והנעת כדור טובה. התחברנו מצוין מהרגע הראשון. הרגשתי שאני בדרך הנכונה, שסוף סוף אני מקבל את מה שמגיע לי ונותן את כל מה שאני יכול".
בתחילת פברואר 2008 כבש נאתכו את השער הראשון שלו בליגת העל, נגד מכבי פ"ת. אבא שלו, אקרם, לא ידע את נפשו מרוב התרגשות.
"הרגשתי שהוא גאה בי. הוא עזב את משמר הגבול אחרי 29 שנים בצבא, והקדיש את כל כולו רק לקריירה שלי. היה בא מהצפון לכל אימון שלי, ונשאר לישון איתי בדירה השכורה שהפועל העמידה לרשותי בראשון לציון. באחד האימונים הוא פגש את אלי גוטמן וביקש ממנו שישמור לו על הילד. גוטמן אמר לאבא שלא ידאג, כי אני בידיים טובות".
כעבור שבועות אחדים, במהלך ריצה בפארק, לקה אקרם נאתכו בדום לב ונפטר. הוא היה בן 53. "לעולם לא אשכח את הימים האלה שאחרי מות אבי", אומר ביברס. "הייתי ילד, עוד לא מלאו לי 20. אבא השקיע בי את כל נשמתו וחייו. בזכותו התקדמתי בכדורגל והצלחתי להתמודד עם כל המשברים. זה היה שוֹק מוחלט, לא ידעתי איך אתאושש מהמכה האיומה הזאת.
"אלי גוטמן בא אלי לכפר. אמא שלי דיברה איתו ואמרה לו לדאוג לי. הוא תמך בי, לא ויתר לי והיה לצידי. למרות שהכאב צרח לי מהלב, החלטתי לחזור לשחק, בעיקר בשביל אבא. ידעתי שזה מה שהוא היה רוצה, שלא אעזוב עכשיו, אחרי כל מה שעשה בשבילי.
"בהתחלה היה לי קשה מאוד באימונים, כושר המשחק שלי ירד. למזלי, לאט לאט עברתי את זה ולא נשברתי. לעולם לא אשכח לאלי את הימים ההם. אני מקווה שאצליח להחזיר לו במדי הנבחרת, ולו במעט, על כל מה שהוא עשה בשבילי. אעשה בשבילו הכל".
אחרי שהתאושש ממות האב החל לפרוח על המגרש. הוא היה שותף לעונת הדאבל ההיסטורית ב־2010, אבל עזב את הקבוצה לפני סוף העונה לרובין קאזאן. על פי הפרסומים הזרים, הוא קיבל שם חוזה של כחצי מיליון יורו לעונה, למשך ארבע שנים.
"לשחק בחו"ל היה חלום בשבילי", הוא מספר. "שם לא מודדים אותך אחרי משחק או שניים. בישראל אין סבלנות. אם שחקן זר לא מצליח אחרי משחק אחד, רוצים לשלוח אותו הביתה. שם, המשחק הוא סבלנות".
נאתכו פרח גם ברוסיה. בעונת 2013-2012 נבחר לשחקן הזר המצטיין של העונה, ובסך הכל כבש בארבע שנותיו בקאזאן 21 שערים, זכה בגביע והגיע עד לרבע גמר הליגה האירופית - שם כבש פעמיים, בהפסד הכפול של קאזאן לצ'לסי.
בתחילת ינואר השנה עבר לקבוצה היוונית פאוק סלוניקי עד לתום העונה - על פי הפרסומים, תמורת מיליון וחצי יורו. מתחילת העונה הנוכחית הוא בצסק"א מוסקבה לארבע שנים, עם שכר עתק במונחים ישראליים: 2.5 מיליון יורו לעונה.
"טוב לי כאן, השתלבתי מצוין. אני כבר מכיר את רוסיה, מכיר את מזג האוויר ואת המנטליות, ומתרגלים לכל דבר. יש לי געגועים גדולים לישראל, לכפר ולחברים, אבל החלטתי שבשלב הזה, הקריירה היא הדבר הכי חשוב. אני רוצה להגיע הכי רחוק שאוכל ולהשתלב בליגות הכי טובות באירופה. מאז שאני ילד, החלום שלי הוא לשחק בברצלונה. זה נראה עכשיו פחות ריאלי, אבל בכדורגל אי אפשר לדעת. הכל פתוח".
אוהדי הפועל ת"א חיברו לנאתכו שיר מיוחד, המבוסס על שירו של גבי שושן "שש עשרה מלאו לנער": "והוא אהב אותה, והוא חלם דמותה, והוא רצה בה / ויאללה ביברס נאתכו מלחמה, ויאללה ביברס נאתכו מלחמה". סביר להניח שהם כיוונו לקבוצה האדומה. אבל לנאתכו היתה עוד אהבה גדולה, כבר מגיל 17.
"הכרתי את טליה, בת הכפר שלי, באחד מסופי השבוע שחזרתי מהפנימייה במרכז. התחלנו לדבר והתחברנו לאט לאט. הפכנו לחברים, אבל לפי המסורת שלנו אסור לגור ביחד לפני החתונה. לפני ארבע שנים התחתנו בחיפה, ואחרי כמה חודשים טליה (26) באה לגור איתי בקאזאן. זה היה נהדר, כבר לא הרגשתי בודד. לפני שנתיים וחודשיים נולד לנו בן. זה היה מרגש מאוד. קראנו לו אקרם, על שם אבי".
לפני כשבועיים וחצי נולד בנו השני, איינאל. המשפחה שבה לארץ לפני הלידה, אבל ימים אחדים אחריה כבר שב למוסקבה. אשתו ושני הבנים נותרו אצל בני משפחתה בכפר ויצטרפו אליו בעוד כמה שבועות.
"אני מאוד מתגעגע לטליה ולאקרם ולתינוק שלי איינאל, שבקושי הספקתי להיות איתו. זה לא פשוט. המזל הוא שהיום הטכנולוגיה הרבה יותר מפותחת ואנחנו רואים אחד את השני כמעט כל יום בסקייפ".
הוא שוהה כרגע במלון, עד שיעבור לבית ששכרה עבורו הקבוצה ליד מגרש האימונים. סדר יומו מורכב בעיקר מכדורגל: קם בסביבות 9 בבוקר, אוכל ארוחת בוקר קלה ומתכונן לאימון, שנפתח לרוב ב־12 בצהריים. אחריו הוא אוכל במועדון את ארוחת הצהריים, ולפעמים יש גם אימון אחר הצהריים.
לקראת ערב הוא שב הביתה. את הזמן הפנוי הוא מעביר בדרך כלל בגלישה באינטרנט, משוחח עם חברים ומתעדכן באתרים הישראליים על הנעשה בארץ.
זה לא ויתור גדול מדי, קריירה בחו"ל? לא בא לך לחזור לאישה, לילדים, לאמא?
"גם אבי עשה לא מעט ויתורים כדי שיהיה לנו מה לאכול. הקריירה שלי מאוד חשובה לי, בעצם כל מה שאני עושה עכשיו זה כדי שהילדים שלי יוכלו לחיות בשקט ולא יהיו להם דאגות של פרנסה", הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור שלו.
"אתה יודע, אין משחק, אין מסירה, שאני לא חושב על אבא. כמה הוא היה גאה בי אם היה רואה אותי עכשיו. לפני שבועיים, כשכבשתי את השלושער, הוא היה איתי כל הזמן. הלוואי שאבקיע נגד קפריסין. זה יהיה בשביל אבא, זה יהיה בשביל כולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם