אופיר מרציאנו: "מאחל לעצמי לשחק באנגליה"
כמעט ללא ניסיון במשחקים בינלאומיים, יעמוד אופיר מרציאנו בשער הישראלי במפגש מול בוסניה. הילד מאשדוד, שהפך לשוער הראשון של הנבחרת, מספר חלומו הגדול: להביא את הילדים שלו, כשיהיו, לצפות בו משחק בליגה האנגלית. ראיון מיוחד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני קצת יותר מחודש קיבל אופיר מרציאנו את המתנה הטובה ביותר ששוער בן 25 יכול לאחל לעצמו. אלי גוטמן, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, הודיע לו שנבחר להתייצב בשער עם פתיחת
מרציאנו, שהחל את עונתו הרביעית בשער מ.ס. אשדוד, לא שיחק עד אז באף אחת מהנבחרות של ישראל, לא הבוגרת ולא הצעירות. זו הייתה הופעת הבכורה הבינלאומית שלו. ביום ראשון הקרוב הוא יעלה שוב על הדשא במסגרת מוקדמות היורו, הפעם מול בוסניה. זה יהיה האתגר הגדול הראשון של נבחרת ישראל בטורניר, לאחר שני ניצחונות על קבוצות קלות יחסית, וגם המבחן הגדול הראשון של מרציאנו, אבל זה לא אומר שהוא לא נהנה להיזכר במשחק בניקוסיה.
"באוטובוס, בדרך לאצטדיון, שמעתי מוזיקה באוזניות", מרציאנו מספר. "חשבתי על המשחק ופתאום קלטתי שבעוד שעה אני כבר על הדשא. ואז עטפה אותי התרגשות, הייתי על סף דמעות ואמרתי לעצמי שאני חייב להירגע, כי עוד מעט יש משחק נבחרת. פתאום עלתה לי מחשבה: למה להרגיע את עצמי, כמה פעמים בחיים כבר אגיע לשיא כזה? אז החלטתי ליהנות מהרגע".
והוא בהחלט נהנה. תצוגה יפה של נבחרת ישראל הורידה אותה להפסקה ביתרון 0:2, כשמרציאנו משדר דיוק ורוגע של שוער ותיק. "פעם הייתי הרבה יותר היפראקטיבי, אבל עם הזמן מצאתי את האיזון המתאים שמאפשר לי להיות רגוע, אבל גם קפיץ בכל רגע נתון", הוא מסביר. את חוליית ההגנה שלו הנהיגו הקפטן טל בן־חיים והבלם איתן טיבי, שני בלמים עם הרבה ניסיון. "כולם נתנו לי להרגיש ביטחון מהרגע הראשון. היו אנרגיה טובה וחיבור מוצלח, ואני שמח שעברנו את זה בשלום".
הדיון בעולם הספורט הישראלי לקראת בחירת השוער לקמפיין הנבחרת היה סוער, אבל מרציאנו מספר שהשתדל לא להתערב בו כלל, למרות ששמו הוזכר. "התנתקתי מהעולם, לא נכנסתי לאינטרנט, לא קראתי עיתונים והחזרתי הודעות רק למשפחה וחברים", הוא אומר. "הבנתי שאני חייב את זה כדי לא להתפזר".
ואחרי שנבחרת?
"ידעתי שזו הזדמנות, ושאסור לי להילחץ יותר מדי. אז התרגשתי יום־יומיים, אבל הצלחתי לשים את זה בצד ולהתרכז בהכנות".
ואז אתה על המגרש ומנגנים את ההמנון.
"התרגשתי בטירוף, הרשתי לעצמי להיכנס לחוויה. חשבתי כמה עברתי בחיים ועל כל מה שהביא אותי לרגע הזה".
ואיך נרגעים במשחק עצמו?
"מיד כשהתחיל המשחק נכנסתי לפוקוס, ראיתי רק את הכדור מול העיניים".
איך התקשורת שלך עם אלי גוטמן?
"טובה. מהר מאוד ידעתי מה הוא רוצה שאעשה בכל שלב במשחק, ויום לפני עשינו שיחה טקטית. אני שמח מאוד שהצלחתי להחזיר לו על הפרגון".
המחצית השנייה של המשחק בקפריסין כבר נראתה אחרת לגמרי. הנבחרת נסוגה לאחור והפסיקה לשחק, מרציאנו ספג שער מצמק והחילופים של גוטמן רק הזיקו. הלחץ מצד הקפריסאים גבר ושוב נראה שהנבחרת עומדת לקרוס על סף סיום, בפעם המי־יודע־כמה. אבל אז הגיעה הדקה ה־90, והרגע של מרציאנו: אנטוניאדיס הקפריסאי הגביה כדור מ־16 מטרים ישר אל ראשו של לאבאן, וזה נגח בעוצמה לעבר החיבורים. התעופפות נאה של מרציאנו בלמה את הכדור והבטיחה את הניצחון לישראל.
"אני לא אעשה את זה גדול יותר ממה שזה", מרציאנו מצטנע. "נתנו לי את המקום בשער כדי לעשות פעולות כאלה, ואני שמח שזה יצא ככה, בדקה הזאת ובסיטואציה הזאת, וניצחנו. זה כבוד גדול בשבילי. אלו דברים שכל החיים חלמתי עליהם, ופתאום הכול מתחיל להתגשם. אני לוקח את זה באהבה ויודע שיש לי עוד דרך ארוכה והרבה חלומות להגשים, וחשוב שאמשיך ללכת".
את דרכו בכדורגל התחיל מרציאנו כמו מרבית הילדים, במשחק בשכונה. אביו ג'קי כיכב בהפועל אשדוד בתחילת שנות ה־80 כקשר, אבל נאלץ לפרוש בגלל פציעה נדירה בעמוד השדרה. בגיל 8 התחיל אופיר הקטן לנדנד לו ולדרוש שייקח אותו לחוג הכדורגל של עירוני אשדוד. זה לקח כמה חודשים, אבל בסוף זה קרה. "המנהל המקצועי שם שאל אותי באיזה תפקיד אני רוצה לשחק", מרציאנו נזכר. "רציתי להגיד קשר, ולפני שהספקתי אבא שלי אמר לו: שוער. הייתי ילד שעונה, אבל הפעם שתקתי ופשוט זרמתי עם זה".
התחברת לתפקיד?
"מאוד. בשכונה, כדי לשחק עם הילדים הגדולים היית צריך להיות ממש טוב, או להיות שוער. אני רציתי לשחק ולא הייתי מספיק טוב לרמה הזאת כי הייתי ממש קטן, אז עמדתי בשער. אהבתי את התפקיד הזה מהשנייה הראשונה".
מרציאנו לא הפך לשוער הראשון בקבוצה מהרגע שהחל לשחק. במשך שנותיו במחלקת הנוער באשדוד נאלץ להתמודד עם שוערים אחרים, ולפעמים שימש שוער שני ואפילו שלישי. "בקבוצות הילדים, הנערים והנוער תמיד הייתה תחרות, ואף פעם לא הייתי הכי דומיננטי", הוא מספר. "אני חושב שזה מה שהביא אותי למקום שאני נמצא בו היום. אהבתי מאוד את מה שעשיתי, לא ראיתי את עצמי במקום אחר וגם ידעתי שאוכל להיות טוב".
"הייתי חוזר מבית הספר, אוכל משהו, נח קצת והולך למגרש, שהיה מרחק שתי דקות מהבית. שם קודם כל בעטתי שעה לקיר, אחר כך התאמנתי עם נערים ב' ואז עם הקבוצה שלי, נערים ג'. אחר כך עשיתי אימון שוערים, הלכתי לחדר כושר וחזרתי הביתה בעשר בלילה, מרוסק. ככה במשך שלוש שנים. היו תקופות שלא שיחקתי בקבוצה שלי, אבל השלמתי סגל לאימון לגיל המבוגר יותר. אהבתי לעבוד, להתאמן, להתקדם, להגיע הביתה ולהתקלח, להרגיש את הרגליים עייפות ולהירדם בתוך שנייה".
ומה עם חברים, טיולים, לא רצית את כל זה?
"רציתי וגם היו לי, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שאני רוצה להיות שוער וידעתי על מה צריך לוותר כדי שתהיה לי ההזדמנות להצליח".
לאבא שלך היה חשוב שתהפוך למקצוען?
"דווקא לא, ההורים שלי לא היו להוטים לזה יותר מדי. היה להם חשוב יותר שאצליח בלימודים".
היו שאמרו שמרציאנו היה שחקן בעייתי כשהיה נער, אבל הוא ממש לא מסכים להגדרה. "אני לא יודע אם בעייתי זו המילה", הוא אומר. "הייתי פחות אפוי אז, הייתי שטותניק, הליצן של הכיתה שחשוב לו להצחיק את כולם". כשאני שואל אותו אם יוכל לספר את אחד מהסיפורים על אותה תקופה, הוא צוחק: "יש הרבה, אבל אני לא בטוח שאני יכול לספר".
אין התיישנות על דברים כאלה?
"יש דברים שאין עליהם התיישנות".
והתבגרת?
"אני מאמין שעד היום אני ליצן, אבל למזלי ידעתי להבדיל בין טוב לרע בגיל צעיר, ואני יודע לאן הגזמה בזה יכולה להוביל. מצד אחד הייתי אהוב על כולם, ואני חושב שעד היום אני טיפוס חיובי בחדר ההלבשה, אבל מצד שני הבנתי שזה מוציא אותי מפוקוס, מבזבז אנרגיה וזמן. התחלתי להתרכז בדברים החשובים".
במסלול של מרציאנו אל שער הנבחרת לא חסרו מכשולים, אבל לאורך הדרך היו מי שהמשיכו לדחוף אותו אל המטרה. "בגיל 11 קרעתי את הרצועה הצולבת בברך ועברתי ניתוח לשחזור, דבר די נדיר", הוא מספר. "הייתה גם פציעה שחזרתי ממנה שמן ממש, והייתי שוער שלישי. הקבוצה שלנו הייתה גרועה ולא הפסיקה להפסיד, ובאחד האימונים המאמן אמר לי שהוא רוצה שאעלה במשחק הבא. הפסדנו 6:0. הייתי גרוע וזה שבר אותי והחלטתי לעזוב. חשבתי שאין סיכוי שיתנו לי עוד הזדמנות".
"אבל אז המאמן של הנוער התפטר ומינו את יגאל זריהן, שאימן אותי מגיל 14 ועד לסיום גיל הנוער. כשראיתי אותו, אמרתי - לא משנה מה, אני נשאר, נלחם על המקום שלי ומצליח. אחרי חודש נכנסתי להרכב. יגאל ואני דיברנו הרבה, הוא היה בא לפעמים לבית הספר לעזור לי, והיה לו חשוב שאהיה קודם כול בן אדם. הוא ראה שיש לי נתונים, שאני אוהב לעבוד, אבל גם הבין שאני צריך לסדר את הקופסה. הוא נתן לי ביטחון ולימד אותי להאמין בעצמי".
"בהמשך היו גם יוסי מזרחי ולוי חיון שתמכו בי. חנן אזולאי, שלקח אותי ואת ניר ביטון כפרויקט בגיל צעיר, ג'ון גרגורי ואיציק עובדיה, שנתנו לי את הצ'אנס הראשון בקבוצה הבוגרת, דראגן סטויקיץ' שהיה שוער באשדוד והשקיע בי, וכמובן ג'קי בן־זקן".
ממש מעטפת של אנשים טובים.
"המזל שלי הוא שאהבתי ללמוד ולקחתי כל מה שיכולתי. תמיד התעניינתי, רציתי לדעת מה אני עושה טוב או לא טוב ואיך לשפר. שאלתי שאלות כל הזמן ולא התביישתי. מי שרוצה להצליח חייב לשאול את השאלות הנכונות".
על הקשר עם בן־זקן, הבעלים של מ.ס. אשדוד, מספר מרציאנו: "ג'קי אוהב לקדם שחקנים צעירים. הוא ראה בי פוטנציאל מגילאי הנוער, והחליט שהוא רוצה לטפח אותי. לא אשכח את היום שהגעתי למשרד שלו והוא אמר לי שהחליט שאני אהיה השוער הראשון של הבוגרים. הוא אמר לי שאלוהים לא נותן הרבה הזדמנויות בחיים, שזו ההחלטה שלי אם לנצל את ההזדמנות הזו או לא, ושמי יודע כמה פעמים אקבל כזאת. מאוד שמחתי, לא נלחצתי וקיבלתי את האתגר".
נראה שלקבוצה באשדוד יש פוטנציאל ותנאים לפרוח. למה זה לא קורה?
"כל מה שחסר לאשדוד הוא תואר שיגיע בעונה טובה במיוחד או אפילו במקרה, עם זכייה בגביע. זה יכניס את הקבוצה למסלול של הצלחות. יש אצלנו תנאים מעולים וצוות ושחקנים טובים, אבל העובדה שאין לקבוצה מסורת של הצלחות פוגעת בנו. אנחנו צריכים לגדל פה אופי של ווינרים, לדעת מה אנחנו שווים".
כאמור, ביום ראשון, אחרי שני ניצחונות צפויים למדי מול קפריסין ואנדורה, תגיע לאצטדיון "סמי עופר" החדש בחיפה נבחרת בוסניה החזקה. הבוסנים התחילו רע מאוד את הקמפיין, ואחרי שלושה משחקים ובהם הפסד מפתיע לקפריסין, יש להם שתי נקודות בלבד והרבה בעיות פנימיות. ועדיין, מדובר בנבחרת חזקה, שהשתתפה במשחקי הגביע העולמי בברזיל בראשית הקיץ – ומעל הכול, השחקנים והמאמן יודעים שהם חייבים לנצח כדי לשמור על סיכויי ההעפלה ליורו.
"ההכנות לבוסניה דומות להכנות לכל משחק אחר, אבל רואים יותר וידאו כי יש יותר מה לראות", אומר מרציאנו. "בוסניה היא נבחרת טובה, עם שחקנים מצוינים שחלקם משחקים בקבוצות הכי טובות באירופה. נתכונן טוב, אנחנו מאמינים בעצמנו וננסה להוציא תוצאה חיובית".
מה הסיכויים של נבחרת ישראל להעפיל ליורו 2016?
"מוקדם להיכנס לזה עכשיו. שיחקנו בסך הכול פעמיים, מול נבחרות שציפו מאיתנו לנצח, ואני שמח שעמדנו בזה, למרות שלא היה קל. כדי שנוכל באמת לדבר על הסיכויים שלנו לעלות נצטרך לעבור אתגרים גדולים יותר, והמשחק מול בוסניה הוא הראשון שבהם. אני מאמין שיהיה טוב".
בעבר היה הרבה דם רע בין דודו אוואט וניר דוידוביץ', שנאבקו על המקום בשער הנבחרת. איך הקשר שלך עם אריאל הרוש וגיא חיימוב, שני השוערים המחליפים?
"אני לא בדיוק יודע מה קרה בין אוואט לדוידוביץ', אבל אני יכול להגיד לך שהסיטואציה בין שלושתנו מפרגנת מאוד וחברית, ואני לא אומר את זה סתם. התחברנו כבר בקמפיין הקודם, כשהתחלנו לקבל זימונים. הם אנשים טובים ואנחנו בקשר טלפוני רציף, תומך ומעודד".
ועדיין, כל אחד רוצה לעלות למגרש.
"ברור שיש יריבות ספורטיבית, כל אחד רוצה לשחק וזו הפרנסה של כולנו, אבל אנחנו יודעים לשים את הדברים בצד".
מרציאנו הוא לא סלב באשדוד. איש לא פנה אליו כשהלכנו ברחוב, וגם כשהזמנו שתייה בבית הקפה, הקופאי שאל לשמו כדי לקרוא לו כשהקפה מוכן. את מרציאנו זה לא מטריד. "בימים שנבחרתי לשוער הראשון של הנבחרת, קיבלתי המון הודעות מאנשים, בעיקר מאשדוד", הוא מספר. "אמרו לי שהבאתי הרבה גאווה לעיר, וזה גרם לי להרגיש טוב. עכשיו אני קצת יותר מוכר, אבל לא הרבה יותר".
השתנה משהו בחייך מאז שאתה השוער הראשון?
"מבחינתי, לשנות עכשיו משהו זו הטעות הכי גדולה והכי טיפשית שאני יכול לעשות. שחקן שמרגיש נוח עם עצמו זה הדבר הכי גרוע שיש".
הגעת לנבחרת הבוגרת בלי שום הופעה בנבחרת צעירה כלשהי. זו בטח תחושה מספקת.
"כשגדלתי היו שוערים טובים מאוד, ואני הייתי שוער שני או שלישי באשדוד. לא הכירו אותי והגיוני שלא הוזמנתי. כשהיו לי כבר תקופות טובות וזה עדיין לא קרה, אמרתי לעצמי ולקרובים אליי שאני לא דואג ושאגיע ישר לנבחרת הבוגרת. הסיפוק שלי הוא מעצם העובדה שהצלחתי להביא את עצמי למצב הזה, בעזרת המון אנשים שעזרו לי ותמכו בי. זה תמיד היה החלום שלי, להגיע למקום שאני נמצא בו היום. עכשיו אני רוצה לשמור על הקיים ולהתקדם הלאה".
תישאר באשדוד בעונה הבאה?
"אני באשדוד כבר עונה חמישית, הקריירה קצרה ואני רוצה לראות ולחוות עוד דברים ולהתקדם מקצועית וכלכלית. טוב לי באשדוד, אבל גם בא לי לצאת קצת מאזור הנוחות ולטעום דברים אחרים".
אם היו נותנים לך אפשרות לבחור, באיזו ליגה אירופית היית רוצה לשחק?
"הליגה האנגלית היא חלום של כל כדורגלן, ואני מאחל לעצמי לשחק בה. שם זה הכדורגל האמיתי".
ולא תחשוש לעזוב את הארץ, לגור רחוק מההורים?
"אני ילד של אמא ועד היום היא הראשונה שאני מדבר איתה בבוקר, אבל זאת גם הסיבה שבגללה עזבתי השנה את הבית של ההורים ועברתי לגור עם החברה שלי. עשיתי את זה כדי לראות איך אני מתמודד, ואני שמח על זה. בהתחלה היו קשיים אבל הסתגלתי".
מה דעתך על הכדורגל שלנו?
"יש לנו כדורגל טוב ברוב המשחקים, ואנשים לא מעריכים אותו מספיק. אני חושב שמתייחסים לפעמים בציניות גדולה מדי לענף, ולתקשורת יש חלק גדול בזה. אפשר לעשות יותר למען הדימוי של המשחק, לסקר אחרת את המשחקים והקבוצות. יש הרבה שחקנים בליגה שאף אחד לא מכיר, וחבל. לדעתי צריך לעשות כתבות קצרות לפני המשחק או התקציר, לחשוף את השחקנים ולאפשר לקהל לראות אותם בצורה אישית יותר, מה שיעזור לאנשים להתחבר אליהם יותר".
את התפוצצות משחק הדרבי התל־אביבי בין הפועל למכבי, מרציאנו רואה כמקרה שחייבים לטפל בו, אבל הוא לא מאמין שזה מעיד על כישלון הכדורגל הישראלי. "הייתי בשוק ממה שראיתי ואסור שדברים כאלה יקרו", הוא אומר. "המגרש מבחינתי הוא מקום קדוש ששייך לשחקנים, ונחצה פה קו אדום. זה לא סוף העולם, לא צריך לראות רק שחור, אבל חשוב לבדוק ולתקן את הדברים האלה בהקדם".
איך היה להתחיל את העונה עם טילים מעזה?
"זו לא הפעם הראשונה שאנחנו חווים את זה פה, אבל הפעם באמת היה קצת יותר מלחיץ. כשהתחיל 'צוק איתן' החברה שלי ואני רק עברנו לגור יחד, וכשלא הייתי בבית דאגתי לה מאוד. מבחינת האימונים, לא הפסדנו אפילו אחד במהלך המבצע".
במשחקים הראשונים שלו בליגת־העל, מספר מרציאנו, הוא היה מתוח מאוד. "הייתי מסתכל כל הזמן על הקהל, התרגשתי מהמעמד, מהטלוויזיה. עם הזמן, הייתי מסיים משחק ופתאום הייתי קולט שיש אנשים ביציע".
איך אתה מתמודד עם הפסדים?
"פעם הייתי לוקח אותם ממש קשה, נכנס לדיכאון, חושב שזה סוף העולם ומאשים את עצמי. הייתי לוקח את זה הביתה, היה לי קשה להתאושש. הלמידה אצלי קשורה לביקורת עצמית, אז הייתי מנתח שעות ושום דבר אחר לא עניין אותי. עם השנים התבגרתי ולמדתי לקחת דברים בפרופורציה. עדיין מבאס לספוג שערים או לעשות טעויות, אבל אני מקצוען וזה חלק מהעניין".
מה אתה שואף לשפר מקצועית?
"הכל. תמיד אפשר לשפר. אין דבר כזה מאה אחוז או מושלם. כל הזמן צריך לשפר את מהירות התגובה ואת האיכות, ולהעלות את אחוזי ההצלחה של הדברים שאתה עושה".
יש לך דרך קבועה להתכונן למשחק?
"אני עושה אימון בוקר, מקשיב למוזיקה, מתחבר לעצמי, חושב על המשחק ועל הדברים שאני צריך לעשות, ועושה מעין דמיון מודרך".
אתה עובד עם פסיכולוג או עם יועץ מנטאלי?
"לא, אני עם עצמי כרגע. המליצו לי לעשות דמיון מודרך בעבר, פיתחתי את זה והאמת שזה עוזר לי מאוד. אני יכול אפילו להריח את הדשא רק מהדמיון".
ספר קצת על הקשר שלך לאמונה ולאל.
"אני בא ממשפחה מסורתית, וכבר שש שנים הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להניח תפילין. כמעט בכל יום אני הולך לבית הכנסת. זה מוסיף לי הרבה, נותן לי כוח, מאזן והופך אותי לחזק יותר בראש. בפעם הראשונה שיצאתי מבית הכנסת הרגשתי שאני יכול לנצח כל דבר בעולם".
כשאתה עולה למשחק, אתה יודע בדיוק מה הסכנות שמחכות מולך?
"בטח, היום הכדורגל מתקדם מאוד וההכנה יסודית. יומיים לפני המשחק אני רואה קטעי וידאו, מתמקד במצבים הנייחים של הקבוצה היריבה ויודע מי השחקנים המסוכנים והסכנות הצפויות. נגד קפריסין, למשל, היו כמה פעולות שעשיתי והצפייה מאוד עזרה לי, כמו לחכות קצת בחוץ לכדורי עומק".
מי השוערים שהם מודל לחיקוי בשבילך?
"כשהייתי קטן אהבתי מאוד את פיטר שמייכל ואוליבר קאן, ובזכותם התאהבתי בשוערוּת. הם נהנו ממה שהם עשו, והיו מדביקים את הקבוצה בהתלהבות שלהם. היום מנואל נוייר, השוער של באיירן מינכן, הוא באמת משהו לא רגיל. הוא מקדים את זמנו ובעוד עשרים שנה כולם ישחקו כמוהו. אני רואה הרבה אימונים ומשחקים שלו ושל שוערים אחרים ולומד מהם".
על מה אתה חולם?
"קודם כול, שהמשפחה והסובבים אותי יהיו בריאים. אני גם חולם לשחק באצטדיון גדול של קבוצה טובה, ושאביא את המשפחה שלי לשבת באחד התאים שם כדי שיראו אותי, אולי גם עם הילדים הקטנים שיגיעו יום אחד. אני מקווה להצליח ולהגיע למקומות שיפתיעו אפילו אותי".
יש לך זמן לעשות דברים מחוץ לכדורגל?
"ניסיתי קצת ללמוד צרפתית, אבל לא באמת היה לי זמן לזה. אני אוהב טיולים, וכשיש זמן פנוי אנחנו יכולים בספונטניות פתאום לנסוע לחרמון. אני אוהב ללכת להופעות, לשבת עם חברים טובים וכמובן לשחק בפלייסטיישן".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אני מקווה שבמקום קר יותר בתקופה הזו, משחק באחת הקבוצות הטובות".
בסולם האושר, מאחת עד חמש, איפה אתה?
"אני תמיד משתדל להיות בחמש. כשאני רואה את ההורים שלי בריאים ואת החברה שלי מאושרת ויודע שבסך הכול טוב סביבי, לא חסר לי כלום. אני שומר על עצמי, יודע מה עושה לי טוב, מה חשוב בחיים וכמה חשוב שיהיה איזון. אתה מחליט איך לראות את הדברים, ואפילו אם הכול סביבך שחור ואתה בוחר לראות נקודה אחת של אור, זה נותן לך כוח".
פיתחת לעצמך פילוסופיית חיים מעניינת, בטח לבחור בן 25.
"תראה, הדברים בחיים משתנים, אנחנו לא יכולים לשלוט בכול, אבל אפשר לשלוט בהרבה דברים שקשורים אלינו. לכולם יש תקופות רעות, אבל יש גם תקופות טובות ואת אלה צריך להאריך כמה שיותר, ולהישען עליהן גם כשדברים הולכים קצת פחות טוב".
לתגובות: dyukanmr@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם