למה "טדי" לא יכול לארח: תשובה לניר ברקת
רגע אחרי שהתברר שיש לנו נבחרת כדורגל פופולרית, כולם רוכבים על גבה ורוצים לתפוס טרמפ. חשוב לזכור שאף אחד לא ממש מעוניין לראות כדורגל בעיר שהיא זירת מלחמה וגם פקק תנועה אחד גדול. ניר ברקת מנסה לייצר נורמליות מדומה בירושלים הבוערת. די לפופוליזם ולציניות
1. יממה אחרי הנצחון של נבחרת ישראל על בוסניה בחיפה, קם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, והודיע כי יפעל להעברת כל משחקי הבית של הנבחרת לבירה. פתאום, רגע אחרי שהתברר שיש לנו נבחרת כדורגל פופולרית, כולם רוכבים על גבה ורוצים לתפוס טרמפ.
אבל חזיז ורעם. בטיימינג איום ונורא, יום אחרי דרישתו של ברקת, יצאו שני מחבלים מאיזור 'מזרח ירושלים', ורצחו ארבעה מתפללים יהודים בבית כנסת בשכונת הר נוף, ופגעו אנושות בשוטר. כבר חודשים ארוכים שירושלים היא עיר שמסוכן להסתובב בה. הרכבת הקלה שעוברת בקו התפר, ונוסעת בין שכונות יהודיות וערביות, לא יוצרת בינתיים את הסינרגיה ואת החיבור המצופה בין האוכלוסיות השונות שאחרי שנים ארוכות מתחככות זו בזו בפעם הראשונה בגלל מפגש הרכבת הזה.
זה נראה כאילו הניסיון של ראש העיר ברקת לכפות על התאחדות אירוח גורף של משחקי הנבחרת בטדי, מעבר למשחק מול בלגיה, שכבר נקבע לטדי ב-31 במארס, הוא ניסיון פופוליסטי וציני לגרור את הנבחרת לתוך הקלחת הלוהטת הזאת, ולייצר נורמליות מדומה בעיר שהיא עכשיו הכל, אבל בטח לא נורמלית. את ברקת מעניין לא עכשיו הכדורגל הישראלי או הכדורגל שלנו אלא האינטרסים האישיים שלו.
אחרי שנות דור קם בחיפה איצטדיון אדיר בהשקעת עתק. כיום יש בישראל שני איצטדיונים בעלי קיבולת בינונית (כ-30 אלף) שיכולים לארח משחקי נבחרת והם סמי עופר וטדי. בעתיד יוכלו טרנר בבאר-שבע, פ"ת ונתניה (בעלי קיבולת קטנה בחצי) לארח משחקי נבחרת מול יריבות פחות אטרקטיביות. יש מדינות, בעיקר ספרד ואיטליה, שאימצו מדיניות של אירוח משחקיהן בכמה איצטדיונים ברחבי המדינה, כדי לחזק את הסולידריות. זה מהלך טוב שצריך ליישם אותו בעתיד, אבל נכון להרגע, האיצטדיון בחיפה הוא היחיד שראוי לארח משחקי נבחרת, ואם היה אפשר להעביר אליו מטדי את המפגש מול בלגיה, זה היה טוב, בעיקר לנבחרת.
2. טדי הוא מתקן לגיטימי אבל 25 שנה אחרי שהוקם, הוא מפגר בשנות דור אחרי ידידו ויריבו החדש בחיפה, מעבר לכך, שירושלים עצמה אינה ערוכה לקליטת רבבות צופים ואלפי מכוניות שמגיעים למשחק כדורגל גדול. תושבי ירושלים יספרו לכם על הסבל העצום שלהם, כשנשיא אמריקני או אפילו שר החוץ של קונגו קינשאסה, מגיע לעיר, ופמלייתו מצליחה לעצור את התנועה בעיר לשעות. בבירת ישראל נכון להיום, הגעה למשחק כדורגל שמתחיל ברבע לעשר בערב, היא סיוט אדיר שדורש יציאה ממרכז הארץ בערך חמש שעות קודם לפחות, בערך זמן טיסה מת"א ללונדון. אין אפשרות להגיע ברכבת, אין היכן להחנות את הרכב, שלא לדבר על פקקי האימים המובנים בכניסה לאזור האיצטדיון.
ולא דיברנו על הקור הנורא ביציעים, שאינם מספקים את ההגנה שמספק לנו 'סמי'. ולא דיברנו בכלל על החשש הבטחוני הנוכחי להגיע לעיר. איזה הורה, גם ירושלמי, ישלח את הילד לטדי בימים כאלה. ולא דיברנו על האפשרות לקריאות לעברו של שחקן ישראלי שהוא לא יהודי, למשל ביברס נאתכו. כבר היו דברים מעולם בטדי. היום נאתכו, מחר ראדי, מחרתיים דאבור.
וזה בכלל לא מגיע מהמקום הזה של להיכנע לפורעים ולמחבלים, אבל אף אחד לא מעוניין לראות כדורגל בעיר שהיא זירת מלחמה, ובטח לא שיתגלגל פה כדור שלג שיהפוך באופ"א את עצם אירוח המשחקים בישראל לסימן שאלה, ויהרוס לנבחרת את התוכניות היפות שהיא רוקמת עכשיו. לא אנחנו רוצים את זה, בוודאי לא יריבנו הבלגים שבוודאי יביעו בקרוב את דאגתם מהנעשה בבירתנו הקדושה. אכן קדושה היא, אבל בלי כניסה לפוליטיקה עמוקה, איך הפכו כל הכפרים האלו, ג'בל מוכאבר או אבו דיס, שמהם הגיעו המחבלים, ושרגל יהודית לא דרכה בהן עשרות שנים, לחלק מבירת ישראל - זה אפילו אלוהים לא יודע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם